בכורות י"ב (ע"א) – לימוד מגזירה שוה
במשנה (בכורות י"ב ע"א):
אין פודין לא בעגל ולא בחיה לא בשחוטה ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי…
ובגמ':
מתני' מני בן בג בג היא דתניא בן בג בג אומר נאמר כאן שה ונאמר להלן שה מה להלן פרט לכל השמות הללו אף כאן פרט לכל השמות הללו.
ולקמן בסוגיא:
איבעי' להו מהו לפדות בבן פקועה אליבא דר' מאיר לא תיבעי לך דכיון דאר"מ בן פקועה טעון שחיטה שה מעליא הוא אלא כי תבעי לך אליבא דרבנן דאמרי שחיטת אמו מטהרתו כבישרא בדיקולא דמי או דלמא כיון דהשתא מיהא רהיט ואזיל שה קרינא ביה מר זוטרא אמר אין פודין ורב אשי אמר פודין א"ל רב אשי למר זוטרא מאי דעתיך דילפת מפסח אי מה להלן זכר תמים ובן שנה אף כאן זכר תמים ובן שנה תפדה תפדה ריבה אי תפדה תפדה ריבה אפילו בן פקועה נמי אם כן שה שה מאי אהני ליה.
יש שכתבו שרב אשי לא יליף גזירה שוה ואף הוכיחו זאת מלשון הרמב"ם. כך כתב הרמב"ם (פי"ב ביכורים ה"ח):
אין פודין לא בעגל ולא בחיה ולא בשה שחוט ולא בטריפה ולא בכלאים ולא בכוי שנאמר תפדה בשה ואין קרוי שה אלא כבשים ועזים חיים בלבד.
וכן באר בספר "ראשית ביכורים" על בכורות:
ומשמע שמלשון שה ממעט לכל הני ולא משום גזירה שוה ד"שה" "שה" מפסח. ולפי הנראה טעמו דפסק כרב אשי שהוא בתרא דס"ל דפודין בבן פקועה והוא לית ליה ג"ש דפסח עיי"ש עוד.
אבל המפרשים על הרמב"ם כתבו שלמד מג"ש ד"שה" "שה" את דבריו. כך כתב הרדב"ז על הלכה הנ"ל וכן מהר"י קורקוס, עיי"ש בדבריו שהביא ב' פירושים.
נראה שעומק גדול יש בגזירה שוה זו. כפי שכבר ראינו במצוות פטר חמור (ע' לעיל ו' ע"א בלימוד על כלל ופרט) יש בה ביטוי מיוחד לסגולת ישראל. דור עקבתא דמשיחא נמשל לחמור, ומשיח "עני רוכב על חמור" והוא דור דטב מלגאו וביש מלבר, והיינו שהסגולה הפנימית מיוחדת בו.
על כן פדיון ב"שה" נלמד מ"שה" של קרבן פסח שאף הוא מבטא הופעת עם ישראל בעולם וסגולתו הפנימית.
ישראל נמשלו לשה (מדרש ויק"ר ד', ו'):
תני חזקיה (ירמיה נ) שה פזורה ישראל נמשלו ישראל לשה מה שה הזה לוקה על ראשו או בא' מאבריו וכל אבריו מרגישין כך הן ישראל אחד מהן חוטא וכולן מרגישין וכו'. עיי"ש עוד במדרש.
על כן קרבן פסח שהוא בשה, הוא המקור להלכות פדיון פטר חמור בשה. הדבר מלמדנו את העיקרון שפדיון פטר חמור קשור לסגולת ישראל ולהופעתו בעולם בדורנו יש משמעות עמוקה שהדור האחרון נמשל לחמור ומבטא קדושתו הפנימית, המתבטאת גם בפדיונו בשה דווקא.