בכורות נ"א (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה
בכורות נ"א (ע"ב):
מת לאחר שלשים יום אף על פי שלא נתן יתן מנא לן א"ר שמעון בן לקיש אתיא ערך ערך מערכין.
מושג הערך
"וזהב הארץ ההיא טוב" – אמר רבי אבהו אדם פורט זהוב אחד ומוציא ממנו כמה יציאות.
כבר בראשית העולם נתחדש מושג הערך. הזהב נברא בעולם להיות ערך לכל נמצא.
כשיש לאדם חפץ, הרי יש לו דבר לשימוש ויש לו גם את ערכו של החפץ.
הערך הוא מושג מופשט.
השימוש שונה הוא בכל חפץ. כל אחד לפי עניינו. מושג הערך הוא משותף לכל החפצים.
את כולם מעריכים כנגד זהב וכסף. או אז כל החפצים נמצאים על סולם ערכים אחד, כל אחד לפי ערכו.
הערך הוא הצד השוה שבכל ענייני העולם.
פרשת ערכין היא מקור להבנת מושג הערך. האומר ערכי עלי, הרי זה כאילו רוצה הוא לתת את עצמו לגבוה, וערכו בא במקומו. כיון שבפדיון הבן נאמר בערכך (במדבר י"ח, ט"ז):
ופדויו מבן חדש תפדה בערכך.
לומדת הגמרא גזירה שוה מערכין.
הדין שלומדים למסקנת הגמרא הוא שאם מת הבן אחר שלושים חייב האב לפדותו ולתת חמש סלעים לכהן.
כיון שאחר שלושים יום מתחייב האב בפדיונו, חובה זו נמשכת גם אחר מותו, כיון שנאמר בו "ערכך". ערכו נשאר אף כי הוא מת. הרי זה כאילו אמר ערך פלוני עלי, ופלוני מת, הרי הוא חייב בערכו.
במהות הדברים דומה פדיון הבן לערכין. כמו בערכין שנותנים כסף במקום האדם עצמו כך בפדיון הבן נותנים כסף במקום הבן עצמו ששייך לשבט הכהונה. לכן לומדים מערכין בג"ש שכמו שבערכין אם נתחייב הנודר ערך פלוני עלי, ערכו עליו גם אם פלוני כבר מת, כך בפדיון הבן, אחר שלושים.
ריקם ריקם
עיין במפרשים שאמרו שאין זו בג"ש שהרי שני הפסוקים מדברים על ראיה אלא שיש סמיכות בפסוק (שמות ל"ד, כ'):
כל בכור בניך תפדה ולא יראו פני ריקם.
ומזה למדו בכור מראיה.