תמורה י"ב (ע"ב) – לימוד מגזירה שוה

¹ כך מסביר הרב קוק את מידת גזירה שוה: "אורות הקדש, החיים בחיים עליונים ברום עולמים בצחצחות אידיאליהם, ספוגי קדש קדשים, מכים הם גלי אורי אורים, וכשאור ההשויה פוגש את האור השני המתיחש אליו הרי הכח הפנימי של אור דבר ד' מבטא את הדבור בצורה שוה במלולה. אע"פ שמצד ההתלבשות החצונה הענינים נראים כרחוקים זה מזה, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם יש להם מהלך אחר, שמתחת למה שנראה ומוחש נפגשת שם השוואה נפלאה. ומשקל השווי הזה וערך הפגישה הזאת נמסרו לחכמי אמת. ואין אדם דן גז"ש מעצמו אלא א"כ קבלה מרבו. הקבלה הספוגה את הרוח הפנימי מלא הקדש אשר למהלכי תורה, היא מכרעת את ההכרעה של הפגישה המבטאית, באיזה ענין ובאיזה מקום היא באה מתוך פגישה ענינית רוחנית מחשבתית, שנתנוצצה כאן ע"י שווי הבטוי של הגזירה השוה. ואז תתכונן המדה הזאת של גזרה שוה"
² עי' ביאור הרב לרוקע הארץ על המים עולת רא"יה ח"א ע"ג: "ההתפשטות של המים בתכונתם הנזילית, היא פועלת על הצד של ההרחבה, שאנו צריכים לו במפעלינו החמריים והרוחניים. ולעומת זה הצד המצמצם והמגבש של הארץ, ביבשותה ויצוקתה בתור מוצק, הוא פועל על הצד הרכוזי שבחיינו. שניהם הם צריכים יחד לסמן את שלמותם של מפעלי החיים בכל צדדיהם. הארץ המרוקעת על המים פועלת את שני ההפכים הללו, ששניהם הם מיסדים את בנין החיים: נטית הנזילה וההתפשטות מצד המים, שהיא כיסוד להארץ, המרוקעת עליה, ופועלת בה, ונטית הרכוז והגבישות מצד הארץ, היבשה והמוצקה. עם זה בולט כאן אור החסד, והכונה העליונה להעמיד את היצורים חיי היבשה, והנעלה שבהם הוא האדם, על מכונו, בהכנת הבסיס של עמדתו, מעל אותו החומר הגדול, המשתרע במרחב כל כך, והמוקדם בסדר היצירה, הוא המים, שאין בהם מצד תכונתם אפשרות לקיומו. הבליטה הזאת היא נראית, בהתגלותה של היבשה, ותכונת ריקועה, "שגילה ארץ בחכמתו והכין תבל לעדתו" (ר"ה ל"א)"
³ עי' לשון השם משמואל: "דהנה במד"ר (ריש פ' בא) שאל אבנימוס הגרדי את רז"ל אמר להם הארץ היאך נבראת תחילה וכו' א"ל נטל הקב"ה עפר מתחת כסא הכבוד וזרק על המים, ורבים תמהו על מאמר זה שבפשוטו נראה כחומר הקדום, אך הרמב"ן בפירושו על שה"ש פירש שהכוונה על ההוויות הראשונות, והרגיל בלשונות הרמב"ן שם מבין שכוונתו על אותיות יו"ד ה"א משמו הגדול ית"ש. וי"ל שדוגמא דידהו עשה לה הכהן להמשיך להאשה קדושה של שתי אותיות אלה אחרי אשר אבדה זה תחילה. בנטייתה מדרכי הצניעות, ופועל דמיוני לזה היו המים הקדושים והעפר שבקרקע המשכן שנתן על המים, ובהופיע עלי' שם זה אם לא נטמאה אלא ששרה עלי' כח הטומאה כענין טומאת מת כנ"ל שנקרא רק מגע טומאה ולא טומאה יוצאה עליו מגופו, שהרי אפי' מת עצמו מותר להכניס למחנה לוי' מקום שמי שטומאה היוצאה עליו מגופו נשתלח משם, ואינה נקראת רק כמו מגע טומאה שהטומאה מרחפת עלי', ממילא בהופעת קדושה זו הטומאה בורחת ופורחת ממנה, וכלשון המדרש שמבערין את העון עכ"ל, וממילא נשארה טהורה ונקי', ע"כ עוד פעלה עלי' הקדושה לטובה ונקתה ונזרעה זרע, וכמו הארץ שנבראת תחילה ע"י שם זה [כנ"ל בדברי הרמב"ן] להוציא פירות ליתן זרע לזורע ולחם לאוכל, אך אם נטמאה נעשית גוף הטומאה וא"א לה שתסבול קדושה גבוהה זו ונדחתה מהעולם היא עם הטומאה יחד, שהרי נעשו היא והיא דבר אחד".