שיר השירים רבה א, יט

הרב יהושע ויצמן
י״ג באדר ה׳תש״מ
 
01/03/1980

דרכי לימוד מדרש
שיר השירים רבה א, יט

המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל המשל והכלל מדבר שהוקש לשתי מדות ואתה נותן לו כח היפה שבשניהם.

דבר אחר "כי טובים דודיך מיין", נמשלו דברי תורה במים, ביין, בשמן, בדבש וחלב. במים – "הוי כל צמא לכו למים". מה מים מסוף העולם ועד סופו, דכתיב "לרוקע הארץ על המים", כך תורה מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: "ארוכה מארץ מדה". מה מים חיים לעולם, שנאמר: "מעין גנים באר מים חיים", כך תורה חיים לעולם, שנאמר: "כי חיים הם למוצאיהם", וכתיב "לכו שברו ואכלו". מה מים מן השמים, שנאמר: "לקול תתו המון מים בשמים", כך תורה מן השמים, שנאמר: "כי מן השמים דברתי עמכם". מה המים בקולי קולות, שנאמר: "קול ה' על המים", כך תורה בקולי קולות, שנאמר: "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים". מה המים משיבין הנפש, שנאמר: "ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי וגו'", כך תורה, שנאמר: "תורת ה' תמימה משיבת נפש". מה המים מטהרים את האדם מטומאה, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם", כך תורה מטהרת הטמא מטומאתו, שנאמר: "אמרות ה' אמרות טהורות". ומה המים מטהרים הגוף, שנאמר: "ורחץ את בשרו במים", כך תורה מטהרת הגוף, שנאמר: "צרופה אמרתך מאד". ומה מים מכסים ערותו של ים, שנאמר: "כמים לים מכסים", כך תורה מכסים ערותן של ישראל, שנאמר: "ועל כל פשעים תכסה אהבה". ומה מים יורדין טיפין טיפין ונעשית נחלים נחלים, כך תורה, אדם למד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שנעשה כנחל נובע. מה מים אם אין אדם צמא אינה ערבה בגופו, כך תורה אם אין אדם עיף בה אינה ערבה בגופו. ומה המים מניחין מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו. ומה מים אין מתקיימין בכלי כסף וזהב אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס. ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן: השקיני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן: למדני פרק אחד, דבר אחד, או פסוק אחד, ואפילו אות אחת. ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהן סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן סוף שהוא מתבלע. אמר ר' חנינא דקיסרין: מה המים נמשכין לגנות ופרדסים ולבתי כסאות ומרחצאות, יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "כי ישרים דרכי ה'". אמר ר' חמא בר עוקבא: מה המים מגדלין את הצמחים, כך דברי תורה מגדלין את כל מי שהוא עמל בהן כל צרכן. אי מה המים מבאישים ומחמיצים בקנקן, אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "יין", מה יין כל זמן שהוא מתיישן בקנקן משתבח, כך דברי תורה כל זמן שהם מתישנין בגופו של אדם הן משתבחין בגדולה. אי מה המים אינן ניכרין בגוף אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "יין", מה היין ניכר בגוף, כך דברי תורה נכרין בגוף ומרמזין ומראין באצבע, ואומר: זה הוא תלמיד חכם. אי מה המים אין משמחין את הלב יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "יין", מה יין משמח את הלב, דכתיב "ויין ישמח לבב אנוש", כך דברי תורה משמחין הלב, שנאמר: "פקודי ה' ישרים משמחי לב". אי מה היין פעמים שהוא רע לראש ולגוף, יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "שמן", מה שמן מעדן הראש והגוף, כך דברי תורה מעדנים הראש והגוף, שנאמר: "נר לרגלי דבריך". אי מה השמן מר מתחלתו ומתוק בסופו, יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "דבש וחלב", מה הם מתוקין אף דברי תורה מתוקין, שנאמר: "ומתוקים מדבש". אי מה דבש יש בו קצרים, יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "חלב", מה חלב נקי אף דברי תורה נקיים, דכתיב "לא יערכנה זהב וזכוכית". אי מה חלב תפל, יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "דבש וחלב". מה דבש וחלב כשמעורבים זה בזה אין מזיקין הגוף, כך דברי תורה, שנאמר: "רפאות תהי לשרך", "כי חיים הם למוצאיהם". דבר אחר "כי טובים דודיך", אלו האבות, "מיין", אלו הנשיאים. דבר אחר "כי טובים דודיך", אלו הקרבנות, "מיין", אלו הנסכים. אמר ר' חנינא: אלו היה יודע משה מה הקרבנות חביבין בשעה שבאו ישראל לאותו מעשה, היה מקריב כל קרבנות שבתורה, אלא רץ לו לזכות אבות, שנאמר: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך". דבר אחר "כי טובים דודיך", אלו ישראל, "מיין", אלו אומות העולם, י' עשרה, י' עשרה, נ' חמשים, שבעים אומות, ללמדך שחביבין ישראל לפני הקב"ה יותר מכל האומות.

פירוש המדרש

דבר אחר, דרשה נוספת לפסוק: "כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן", נמשלו דברי תורה במים, ביין, בשמן, בדבש וחלב. המדרש הולך ומפרט את המשל. מנין שנמשלו דברי תורה במים, שנאמר (ישעיה נ"ה, א'): "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם". בהמשך הפסוקים מובא: "שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי… הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם…", הרי ששמיעת דבר ה' מפי הנביא היא כשתיית מים. המדרש משוה בין תכונות שונות של המים לדברי תורה: מה מים מסוף העולם ועד סופו, דכתיב (תהילים קל"ו, ו'): "לְרֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם", כך תורה מסוף העולם ועד סופו, שנאמר (איוב י"א, ט'): "אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם". פסוק זה נדרש על התורה במקומות רבים1, וכוונתו, שמדתה של התורה ארוכה יותר מן הארץ, הרי שהתורה מגיעה מסוף העולם ועד סופו.
מה מים חיים לעולם, שנאמר (שיר השירים ד', ט"ו): "מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן" – המים בהשקותם את החי ואת הצומח מאפשרים חיים בעולם, כך תורה חיים לעולם, שנאמר (משלי ד', כ"ב): "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא" – התורה נותנת חיים למוצאיה וללומדיה, וכתיב (ישעיה נ"ה, א'): "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב". הרי שהתורה היא כמזון המחיה את האדם.
מה מים מן השמים, שנאמר (ירמיה י', י"ג): "לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם" – מקורם של המים הוא בגשם הבא מן השמים, כך תורה מן השמים, שנאמר (שמות כ', י"ט): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם". מקור דברי התורה הוא בדברים עליונים, שהגיעו לישראל בהתגלות ה' אליהם.
מה המים בקולי קולות, שנאמר (תהילים כ"ט, ג'): "קוֹל ה' עַל הַמָּיִם אֵל הַכָּבוֹד הִרְעִים ה' עַל מַיִם רַבִּים" – ירידת המים לעולם נעשית ברעש ובעוצמה, כך תורה ניתנה בקולי קולות, שנאמר (שמות י"ט, ט"ז): "וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה".
מה המים משיבין הנפש לשותה אותם, שנאמר (שופטים ט"ו, י"ט): "וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר בַּלֶּחִי וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וַיֵּשְׁתְּ וַתָּשָׁב רוּחוֹ וַיֶּחִי", כך תורה משיבה את נפש לומדיה, שנאמר (תהילים י"ט, ח'): "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ".
מה המים מטהרים את האדם מטומאה – טהרה נעשית על ידי טבילה במים או על ידי הזאת מים, שנאמר (יחזקאל ל"ו, כ"ה): "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם", כך תורה מטהרת הטמא מטומאתו, שנאמר (תהילים י"ב, ז'): "אִמְרוֹת ה' אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת".
ומה המים מטהרים הגוף, שנאמר (ויקרא י"ד, ט'): "וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר", כך תורה מטהרת הגוף, שנאמר (תהילים קי"ט, ק"מ): "צְרוּפָה אִמְרָתְךָ מְאֹד"2.
ומה מים מכסים ערותו של ים, שנאמר (ישעיה י"א, ט'): "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים", כך תורה מכסים ערותן של ישראל, שנאמר (משלי י', י"ב): "וְעַל כָּל פְּשָׁעִים תְּכַסֶּה אַהֲבָה". המפרשים מבארים, שללא המים היה הים יבש וצחיח, והמים מכסים על בושתו של הים. כך התורה מכסה על פשעיהם של ישראל ומגלה את אהבתם לה'. בשיעור נראה עומק נוסף בדרשה זו.
ומה מים יורדין טיפין טיפין ונעשית נחלים נחלים, המים יורדים מן השמים כטיפות נפרדות, ונוצרת זרימה גדולה וחזקה, כך תורה, אדם למד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שנעשה כנחל נובע – ההלכות הבודדות שלמד מצטרפות לשפע של תורה שנמצא בקרבו ואף שוטף כלפי חוץ.
מה מים אם אין אדם צמא אינה ערבה בגופו – כשאדם שותה מים ללא הרגשת צמא, אין המים ערבים לו, כך תורה, אם אין אדם עיף בה – צמא ללומדה3אינה ערבה בגופו.
ומה המים מניחין מקום גבוה והולכים במקום נמוך – המים זורמים ממרומי ההרים, ונקוים בעמק ובמקומות נמוכים, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו – והוא מתגאה ומרגיש עצמו גבוה מאחרים – ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו – בענוים ושפלי רוח.
ומה מים אין מתקיימין בכלי כסף וזהב והם מאבדים את ערבותם בשהייתם בכלים יקרים, אלא יש לשמרם בירוד שבכלים – בכלי חרס, כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס ואינו מתקשט ומפאר עצמו.
ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן השקיני מים, ואין בכך פחיתות כבוד עבור הגדול, כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן למדני פרק אחד, דבר אחד, או פסוק אחד ואפילו אות אחת, ואין בבקשה זו פחיתות כבוד, שכן ידיעת התורה היא צורך גדול עבורו, כמים לצמא.
ומה מים כשאין אדם יודע לשוט – לשחות – בהן סוף שהוא מתבלע – הוא טובע, כך דברי תורה אם אין אדם יודע לשוט בהן, כלומר ולהורות בהן, והוא מורה הלכות בלא ידיעה מספקת, סוף שהוא מתבלע – איננו מצליח להורות כראוי, וטועה בהלכה.
אמר ר' חנינא דקיסרין: מה המים נמשכין לגנות ופרדסים ולבתי כסאות ומרחצאות – המים משמשים לתענוגות ולטיהור פסולת, יכול אף דברי תורה כן – שמא יכול האדם להשתמש בהם לדברים שליליים ויעלה הדבר בידו, תלמוד לומר (הושע י"ד, י'): "מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" – כשאדם עוסק בתורה שלא בדרך הנכונה, הוא נכשל ואין הדבר עולה בידו.
אמר ר' חמא בר עוקבא: מה המים מגדלין את הצמחים ומאפשרים את צמיחתם, כך דברי תורה מגדלין את כל מי שהוא עמל בהן כל צרכן.
לאחר שהשוה המדרש את התורה למים בהופעתם החיובית בעולם, מברר המדרש שאין דברי התורה דומים לתכונות השליליות שיש במשקים. בתכונות אלה דומים דברי תורה למשקים אחרים, שבהם מופיעה התכונה החיובית: אי מה המים מבאישים ומחמיצים בקנקן – כאשר המים שוהים זמן רב בקנקן הם מתעפשים ומתקלקלים, האם אף דברי תורה כן, מתקלקלים בחלוף הזמן, תלמוד לומר "יין" – נמשלו דברי תורה ליין בפסוק אותו דורשים: "כי טובים דֹדיך מיין" – מה יין כל זמן שהוא מתיישן בקנקן משתבח, ויין ישן משובח הוא יותר מיין חדש, כך דברי תורה כל זמן שהם מתיישנין בגופו של אדם הן משתבחין בגדולה.
אי מה המים אינן ניכרין בגוף – אין ניכר באדם ששתה מים – שמא אף דברי תורה כן – אין ניכר באדם שהוא למד תורה, תלמוד לומר "יין", מה היין ניכר בגוף – וכשאדם שותה יין ניכר הדבר כלפי חוץ, כך דברי תורה ניכרין בגוף, והרואים את הלומד תורה יודעים שלמד, ומרמזין ומראין באצבע, ואומר: זה הוא תלמיד חכם, שכן ניכר לכל שאדם זה תלמיד חכם הוא (עי' יומא פ"ו ע"א).
אי מה המים אין משמחין את הלב – אין שתיית מים גורמת לשמחה מיוחדת, יכול אף דברי תורה כן – אינם משמחים את הלומד אותם, תלמוד לומר "יין", מה יין משמח את הלב, דכתיב (תהילים ק"ד, ט"ו): "וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ לְהַצְהִיל פָּנִים מִשָּׁמֶן", כך דברי תורה משמחין הלב, שנאמר (תהילים י"ט, ט'): "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב".
אי מה היין פעמים שהוא רע לראש ולגוף – והשותה אותו חש בראשו ובגופו, יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "שמן", נמשלה תורה לשמן, בפסוק הבא בשיר השירים: "לְרֵיחַ שְׁמָנֶיךָ טוֹבִים" (עי' ילקוט שמעוני ישעיה רמז ת"פ) – מה שמן מעדן הראש והגוף כשסכים אותו על הגוף ועל הראש, כך דברי תורה מעדנים הראש והגוף, שנאמר (תהילים קי"ט, ק"ה): "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ", במתנות כהונה פירש, שכשם שנר של שמן מאיר לגוף כולו, כך התורה מועילה לגוף כולו. בילקוט מובא הפסוק (משלי א', ט'): "כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ", המלמד שדברי תורה מועילים לראשו של האדם.
אי מה השמן מר מתחלתו – הזיתים מרים הם (מהרז"ו) – ומתוק בסופו – השמן היוצא מן הזיתים הוא ערב ומשבח את המאכל, יכול אף דברי תורה כן – מרים בתחילתם ורק בסופם יפים, תלמוד לומר "דבש וחלב" – שאף אליהם נמשלה התורה בפסוק (שיר השירים ד', י"א): "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ" – מה הם – הדבש והחלב – מתוקין מתחילתם, אף דברי תורה מתוקין כבר מתחילתם, שנאמר (תהילים י"ט, י"א): "וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים".
אי מה דבש יש בו קצרים – "פסולת ודברים שנפשו של אדם קצה בהם" (מתנות כהונה), יכול אף דברי תורה כן, שמא אף בלימוד התורה מעורבת פסולת ודברים שאינם נעימים לאדם, תלמוד לומר "חלב", מה חלב נקי ואין בו שמרים או פסולת כמשקים האחרים, אף דברי תורה נקיים, דכתיב (איוב כ"ח, י"ז): "לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית" – לא ניתן להעריך את התורה אף ביחס לזהב וזכוכית שהם זכים ונקיים, שכן התורה נקיה אף יותר מהם.
אי מה חלב תפל ואיננו מוסיף טעם באוכל, יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "דבש וחלב" – נמשלה התורה לדבש וחלב יחדיו, שיש בהם מתיקות ונקיות.
על פי המפרשים זוהי דרשה נוספת, ואינה המשך הדרשה הקודמת: מה דבש וחלב כשמעורבים זה בזה אין מזיקין הגוף, ואדרבה, הגוף נהנה מהדברים הטובים שיש בכל אחד מהם, כך דברי תורה מועילים לגוף ואינם מזיקים לו, שנאמר (משלי ג', ח'): "רִפְאוּת תְּהִי לְשָׁרֶךָ וְשִׁקּוּי לְעַצְמוֹתֶיךָ" – התורה היא רפואה לגוף כולו, וכן פסוק נוסף (משלי ד', כ"ב): "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם וּלְכָל בְּשָׂרוֹ מַרְפֵּא".
דבר אחר – דרשה נוספת לפסוק: "כי טובים דודיך מיין" – "כי טובים דודיך", אלו האבות, שנאמר עליהם: "רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק ה' לְאַהֲבָה אוֹתָם" (דברים י', ט"ו), "מיין", אלו הנשיאים, שהקריבו קרבנות רבים בחנוכת המזבח, ואף על פי כן האבות, בקרבנם המועט, חביבים לפני ה' יותר. המהרז"ו מעיר שבקרבנם של הנשיאים היה חסר יין לנסכים, ויתכן שלזה רומז המדרש באמרו "מיין – אלו הנשיאים". ביאור לדרשה זו ראה בשיעור לקמן, פסקה ל"ב.
דבר אחר "כי טובים דודיך", אלו הקרבנות, "מיין", אלו הנסכים – הקרבנות שמקריבים לפני ה' חביבים יותר מן הנסכים. המפרשים התלבטו בביאור דרשה זו (עי' עץ יוסף), והציעו לשנות את הגירסא: "'מיין', אלו האבות", שהקרבנות חביבים לפני ה' יותר מזכות אבות, וכפי שמובא בהמשך המדרש. אמר ר' חנינא: אילו היה יודע משה מה – עד כמה – הקרבנות חביבין בשעה שבאו ישראל לאותו מעשה של חטא העגל, היה מקריב כל קרבנות שבתורה כדי לכפר על החטא, ומשה לא עשה כך, אלא רץ לו לזכות אבות, שנאמר (שמות ל"ב, י"ג): "זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם"4.
דבר אחר "כי טובים דודיך", אלו ישראל שהם קרובים לה' ואהובים לפניו, "מיין", אלו אומות העולם. כיצד, י' בגימטריא עשרה, י' עשרה, נ' חמשים, הרי ש'יין' בגימטריא שבעים כנגד אומות העולם, ללמדך שחביבין ישראל לפני הקב"ה יותר מכל האומות, שהם ומקדשים שמו בעולם.

נושאי השיעור: א. דימוי המשקים לתורה – מתוך דמיון מהותי ביניהם. ב. הטבע מורכב מטוב ורע. התורה – שלמות של טוב. ג. ביאור הדימויים השונים.

פתיחה
במדרש זה מובאים דימויים רבים של התורה למשקים שונים, ומתוך כך עמידה על תכונותיה וענייניה של התורה.
קודם שנעיין בדימויים השונים שמדמה המדרש את דברי התורה, יש לציין מספר נקודות כלליות בלימוד מדרש זה.
א. "נמשלו דברי תורה". בצורה פשוטה ופשטנית הבנת המדרש היא, שישנן תכונות רבות המשותפות, מבחינה חיצונית, למים ולדברי תורה. אין בדברי המדרש הבנה עמוקה בענין המים או בעניינם של דברי התורה, אלא השוואה חיצונית של תכונות דומות. ירידתם של המים ממקום גבוה למקום נמוך, למשל, נובעת מכח המשיכה, ואינה קשורה, לכאורה, למידת הענוה הנדרשת מלומד תורה כפי שלומד המדרש.
אין הדברים כך. כפי שביארנו במבוא, היות המשל אחת מל"ב מידות שבאגדה מלמדת על כך שהוא קשור לחוקיות של כתיבת התורה והבנתה. התורה נמשלה למים כיון ששניהם דומים במהותם, ומתוך כך תכונותיהם דומות. כיון שהטבע הוא בריאה אלוקית, ניתן ללמוד מהצורה בה הדברים פועלים במערכות הטבעיות, ולהשליך זאת אל המערכות הרוחניות, שפועלות בדרך דומה.
באופן כללי, דומה היחס שבין המים לארץ, ליחס שבין התורה לאדם (פרטי הדמיון יתבארו עם לימוד המדרש לפרטיו). הארץ היא מוצקה, "וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת" (קהלת א', ד'), והמים באים אל הארץ ושבים ממנה. אין הם חלק מן הארץ, אלא עומדים לעצמם, קשורים ואינם קשורים, נמצאים על הארץ אך אינם חלק ממנה. המים נבדלים מן המציאות שבה הם נמצאים. כך הם דברי התורה ביחס לאדם. התורה היא עליונה ונבדלת מן הטבע האנושי בהיותה יצירה רוחנית אלוקית. יכול האדם להתקשר אל התורה, אך בצורה פשוטה אין התורה חלק ממנו. על כן נמשלו דברי תורה למים, בהיות שניהם נבדלים מן הבסיס שאליו הם באים.

ב. "נמשלו דברי תורה במים, ביין, בשמן, בדבש וחלב". מהי משמעות המשל לחמישה משקים שונים? האם צורפו כאן חמישה מדרשים שונים, שכל אחד מדמה את התורה למשקה אחר? נראה שאין זה כך, שהרי המדרש קושר בין המשלים השונים. דימוי דברי התורה ליין נובע מכך שיש במים תכונות שליליות שאינן שייכות לתורה, הדימוי לשמן בא כנגד תכונות שליליות שביין והדימוי לדבש וחלב בא כנגד התכונות השליליות שבשמן.
המהרז"ו מציין שהדרשה היא על פי מידה כ"א מל"ב מידות שבאגדה:

מדבר שהוקש בשתי מדות ואתה נותן לו כח היפה שבשתיהן. כיצד, "צדיק כתמר יפרח" (תהילים צ"ב), יכול כשם שהתמר אין לו צל ואין עושים ממנו כלים כן הצדיקים, תלמוד לומר "כארז", מה ארז יש לו צל ועושין ממנו כלים אף הצדיקים. יכול כארז שאין עושה פירות, תלמוד לומר "כתמר". נמצאת אתה אומר ככח היפה שבשתיהן. כיוצא בו "הוי כל צמא לכו למים", יכול כמים שאינם משמחים כך דברי תורה, תלמוד לומר "יין וחלב", אי מה יין וחלב אין מגדלין צמחין אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "מים", נמצאת ככח היפה שבשתיהן.

המשלת ענין רוחני לדברים המופיעים בטבע מלמדת אותנו כי שני הדברים פועלים בדרך דומה, ואנו למדים על דרכם של הדברים הרוחניים הרחוקים מאיתנו, מהדברים הקרובים יותר, הנמצאים בהשגתנו. אלא שהבדל מהותי יש בין הדברים הדומים, בין דברי התורה למים.
אף כי הם דומים בכך שהם נבדלים מן המציאות, כפי שביארנו, הרי שהמים הם חלק מעולם הטבע, והתורה היא שלמות שמעל לטבע. הטבע נברא בצורה מורכבת, ובכל דבר יש טוב ורע. על כן תכונות המים מופיעות גם בצורה שלילית, ויש בהם חיסרון. התורה, לעומת זאת, היא שלמות שאיננה חלק מן הטבע, ולכן אין בה חסרונות וכולה טוב.
על כן נמשלה התורה רק לדברים החיוביים שבמים, וביחס לדברים השליליים אנו נדרשים ללמוד ממשקים אחרים, שאף בהם יש תכונות חיוביות ושליליות. השלמות נמצאת בכל המשקים יחד, ועל כן נמשלה התורה לכלל המשקים ולא רק לאחד מהם, שכן התורה היא שלמות, ואין בה חסרונות הנמצאים מעצם בריאת הדברים הטבעיים.

ג. חמשת המשקים שאליהם נמשלה התורה ניתנים לחלוקה לשלוש קבוצות. המים הם משקה טבעי, שאין יד האדם נוטלת חלק בבריאתו. השמן והיין מופקים בידי האדם מן הצומח. הדבש והחלב מופקים מן החי. בכל אחת משתי הקבוצות האחרונות יש משקה המתסיס – יין ודבש, ומקשה משקיט – שמן וחלב, כפי שמבואר בהמשך המדרש. דברים אלה הם פתח להבנת הדימוי של דברי התורה למשקים אלה, כפי שיתבאר בהמשך הדברים.

ביאור הדימויים

מה מים מסוף העולם ועד סופו… כך תורה מסוף העולם ועד סופו.

המוצק תופס מקום מוגדר ומסוים, ואילו למים אין מקום מסוים בו הם נמצאים, ולכן הם נמצאים מסוף העולם ועד סופו. המים יכולים להיכנס לכל מקום, והם משתלבים בכל מקום. ועוד, בכל צורת חיים, בכל אקלים ובכל פינה בעולם יש מים.
אף התורה, איננה תלויה במקום מסוים. התורה מיועדת ללימוד ולקיום בכל מקום ובכל מצב. בכל צורת חיים, בכל סוגי המשטרים ובכל המקומות בעולם יכול עם ישראל לחיות על פי התורה. זוהי מעלתה של התורה, שאף שניתנה בדור מסוים ובתנאים מסוימים, יש בה כלים לחיות לאורה בכל מצב ומצב5.
* * *

מה מים חיים לעולם… כך תורה חיים לעולם.

זרע הנתון באדמה איננו נובט ללא גשם. אף לאחר מכן, ללא מים ימות הצמח, אף אם הוא גדל באדמה עשירה בחומרי הזנה ומינרלים. המים הם המחברים אל הצמח את הדברים שהוא זקוק להם, וכך מאפשרים לו לגדול. אין המים עצמם מגדלים את הצמח. לשם כך הוא זקוק לחומרים רבים ושונים, אלא שללא המים אין הוא יכול להגיע אליהם. הפוטנציאל קיים בקרקע מבלעדי המים, והמים יוצרים את האפשרות ליציאת הכוחות אל הפועל, בהיותם מחברים בין החלקים השונים – בין הצמח לחומרי ההזנה שהצמח זקוק להם.
גם בגוף האדם משמשים המים בעיקר להעברת חומרים ולא מקור לחומרים עצמם, וכפי שמציין הרב קוק זצ"ל (עולת ראיה ח"ב, עמ' רנ"ז):

המזון הוא המשיב לאדם את אבידת חלקי חומרו, והם בונים מחדש את גיוו הנהרס, על ידי כח החיים עצמם, ועל ידי עבודת החיים ומכשיריהם. אמנם המשקה לא יועיל ביחוד להמציא לאדם חלקים חדשים, תמורת החסר לו, אבל הוא האמצעי המיוחד להעברת החלקים אל מקומותיהם.

תפקיד המים הוא להוציא אל הפועל כוחות הקיימים בחי ובצומח, וכך הם מביאים חיים לעולם.
בכך דומים דברי תורה למים. האדם נברא עם כוחות אינסופיים, והדרך להוציא כוחות אלה אל הפועל היא על ידי התורה. הכוחות קיימים באדם ובעולם, אלא שאין דרך לבטא אותם ולהשתמש בהם ללא התורה, המחברת בין חלקי המציאות השונים ומגלה את משמעותם, ובכך מוציאה את הכוחות הגנוזים בהם אל הפועל.
* * *

מה מים מן השמים… כך תורה מן השמים.

המים אינם מחיים את העולם בהיותם בתוכו. הם עוזבים את האדמה, ושבים אליה לאחר מכן בירידת הגשם מן השמים. זוהי התכונה הבסיסית של המים – היותם נבדלים מן העולם, יוצאים ממנו אל השמים, ושבים אל העולם לאחר מכן. מתוך כך הם קיימים מסוף העולם ועד סופו ומחיים את העולם6. מקומם של המים הוא בשמים, ומשם הם מגיעים אל העולם שלנו7.
כך דברי התורה, מקורם הוא מחוץ לעולם. אין הם באים מתוך העולם, אלא מקורם בשמים, ומשם הם יורדים אל העולם, ובכך מביאים אל העולם את השמים, את העולם הרוחני האינסופי. התורה איננה יוצאת מתוך המציאות, אלא מקורה הוא מעליה, ועל כן היא מאירה את המציאות ומרוממתה, ומחברת בין המציאות הגשמית לרוחנית, בין שמים לארץ.
* * *

מה המים בקולי קולות… כך תורה בקולי קולות.

המהר"ל (תפארת ישראל פ"ל) מבאר את משמעות נתינת התורה בקולי קולות:

…ומפני כי התורה כל דבריה מחויבים מוכרחים, וכל דבר שהוא מוכרח הוא חזק, ולפיכך כאשר באה התורה אל העולם השפל אשר כל דבריה ומצותיה הם מוכרחים ומחויבים בחוזק, היה נמשך עם זה דברים שהם באים בחוזק כמו קולות וברקים, שהדומה ימשך אחר הדומה כמו שאמרנו לך פעמים הרבה. וכך מוכח במדרש הנזכר שאמרו (תהילים כ"ט): "ה' עוז לעמו יתן", כלומר שאלו הקולות בשביל שהוא יתברך נותן התורה לעמו שנקראת התורה עוז, לפי שיש לתורה כח ועוז מפני שכל דבריה של התורה הם מחויבים, ולכך נמשך אחר זה החוזק והכח של קולות וברקים.

הקולות מבטאים עוצמה, הנובעת מהכרח נתינת התורה לישראל. דבר מוכרח מופיע בעולם בעוצמה, והדבר מתבטא בקולות. המים הם הכרח לעולם, והופעתם בקולי קולות היא ביטוי לכך.
נראה שטמונה בדבר זה נקודה נוספת. המים הם רכים ועדינים, ואף על פי כן יש בהם עוצמה היכולה להניע דברים גדולים וחזקים. עוצמתם של המים מופיעה כאשר הם באים בצורה כללית, כגשם, ולא בהופעת טיפות קטנות של מים.
התורה – רוחנית, נראית רכה ועדינה, ללא יכולת להשפיע על המציאות ולשנותה. אולם הופעתה מן השמים בקולי קולות, מלמדת על העוצמה הרבה הגנוזה בה, ועל יכולתה לשנות עולמות. אף כאן, העוצמה הרבה קיימת בהופעתה של התורה בשלמותה, שכן רק כך היא מופיעה בעוצמה מלאה, והמציאות איננה יכולה לעמוד בפניה8. בתורה יש כוחות גדולים, ועוצמה היכולה לחולל מהפכות, אלא שאין הדבר ניכר לעין בצורה פשוטה, ואנו למדים על כך גם מן הצורה שבה ניתנה התורה.
* * *

מה המים משיבין הנפש… כך תורה.

בהמשך המדרש מובא: "מה מים אם אין אדם צמא אינה ערבה בגופו", ולכן נראה שכאן כוונת המדרש היא שהמים משיבים נפש באופן כללי, ולא רק בשתייתם.
בכמה צורות המים משיבים נפש. התבוננות במים משיבת נפש ומרגיעה את האדם. הימצאות בתוך מים היא דבר המשיב נפש – תינוק במעי אימו נמצא במים, ועל כן הימצאות במים היא דבר הגורם לאדם שלוה ורגיעה. שתיית המים משיבה את הנפש. מפגש של האדם עם המים, בצורות שונות, משיב נפש.
יש במים מן הבראשיתיות והטבעיות. בראשיתו של עולם היה כולו מים. מפגש של האדם עם המים מחזירו אל מקוריותו של הטבע. זהו מפגש עם האלוקות שבטבע, ולכן הוא מחיה את נפשו של האדם.
אף דברי תורה מקרבים את האדם אל טבעיות החיים שלו, שמקורה בעולמות רוחניים. "מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים" (אורות עמ' קי"ט). מנוחת הנפש האמיתית נובעת מתוך שיבה של האדם אל הכח הרוחני המחיה אותו, ועל כן מפגש עם דברי התורה משיב נפשו של האדם9.
* * *

מה המים מטהרים את האדם מטומאה… כך תורה מטהרת הטמא מטומאתו… ומה המים מטהרים הגוף… כך תורה מטהרת הגוף.

שתי דרשות אלה דומות ויש להבין את ההבדל ביניהן.
ניתן לומר, שהדרשה הראשונה עוסקת בטהרה על ידי זריקת מים: הזאת מי חטאת, נטילת ידים וכדומה, והדרשה השניה עוסקת בטהרה על ידי טבילה במים. הסבר זה קשה מעט, שכן זריקת מים המטהרת איננה תכונה של המים, אלא היא מובאת בכתוב ביחזקאל כמשל לטהרת הלב.
על כל פנים, מצאנו שמים הם המטהרים את האדם, ונבאר את הענין. אחד המושגים הקשורים לטהרת מי מקוה הוא "זריעה". הבאת מים טמאים לתוך מים טהורים וזריעתם בתוכם, גורמת להתבטלות המים הטמאים במים הטהורים, ובכך הם נטהרים10 (רש"י פסחים ל"ד ע"ב ד"ה "מי החג"):

…ומים סלקא להו השקה, דזו היא זריעתן משעברו עליהן מי המקוה, ונעשה חיבור, ובטלו.

אף זרע טמא הנזרע באדמה – נטהר, והגידול שגדל ממנו הוא טהור (תרומות פ"ט מ"ז):

שתילי תרומה שנטמאו, שתלן – טהרו מלטמא…

הטבע טהור הוא ואינו מקבל טומאה. "הגויים העובדים את ההרים ואת הגבעות, הן מותרים ומה שעליהם אסורים" (עבודה זרה פ"ג מ"ה). עוד אמרו: "כל המחובר לקרקע הרי הוא כקרקע" (גיטין ל"ט ע"א).
הטובל במים מתבטל הוא לטבע הטהור, כביכול נזרע בתוך המים ומקבל את תכונתם, ועל כן הוא נטהר.
דברי התורה דומים למים בכך שכשאדם בטל אליהם הוא מקבל את תכונותיהם. כך כותב הרמב"ם (סוף הל' מקוואות):

כשם שהמכוין לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוין לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת טהור, הרי הוא אומר "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טומאותיכם ומכל גלוליכם אטהר אתכם".

הטובל במי הדעת ומתבטל אל התורה – הרי טהרה נפשו, שכן הוא מקבל את תכונותיה של התורה11.

ניתן לומר הסבר נוסף לגבי ההבדל בין שתי הדרשות. הראשונה עוסקת בטהרה, כפי שביארנו, והשניה עוסקת בנקיות. המים מנקים את האדם מן הלכלוך הדבק בו12.
אף בדברי תורה מצאנו תכונה זו. העולם נברא מורכב מטוב ורע. בכל דבר טוב דבקים סיגים של רע שיש לבררם ולבערם. התורה היא הדרך לברר את הטוב מן הרע ולבער את הרע, והיא מנקה את העולם מסיגי הרע הדבקים בו.
* * *

ומה מים מכסים ערותו של ים… כך תורה מכסים ערותן של ישראל.

תכונה זו של המים מתבארת בהבנה פנימית. הכתוב אומר (מיכה ז', י"ט): "וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם". "מצולות ים" הוא מושג פנימי המכוון למקום בו מכונסים כוחות הרע. יש בעולם כוחות של רוע ושל השחתה, ומקומם הוא במצולות ים, שם המים מכסים עליהם. המים אינם מבטלים את הרע, אלא מכסים עליו וגורמים שישאר במקומו – במצולות ים. כך יפעל הרע את פעולתו, בלא להזיק מחוץ למקומו. אדם הרואה את הים, נפגש במבטו עם המים, אך מלוה אותו הידיעה שמים אלה מכסים על כוחות הרע שבמצולות ים.
"על כל פשעים תכסה אהבה" – האהבה אינה מבטלת את הפשעים אלא מכסה עליהם, כך שלא יצאו חוץ למקומם. הרב קוק זצ"ל מבאר ענין זה (אורות עמ' פ"ה):

כשם שאי אפשר ליין בלא שמרים, כך אי אפשר לעולם בלא רשעים. וכשם שהשמרים מעמידים את היין ומשמרים אותו, כך הרצון הגס של הרשעים גורם קיום ועמדה לשפעת החיים כולם, של כל הבינונים והצדיקים. כשהשמרים מתמעטים והיין עומד בלא שמריו, הרי הוא עלול לקלקול וחמוץ.
הגלות דלדלה את כח החיים של האומה ושמרינו נתמעטו הרבה מאד, עד שיש סכנה לקיום החיים של האומה מחוסר תפיסת חיים מעובה, האחוזה בבהמיות ובאדמה ושקיעתה החמרית. הקיום בגולה הוא קיום רסוק, וזה הקיום המדולדל, שהוא חדלון יותר מהויה, היה אפשר לו להמשך איזה משך זמן גם בחוסר שמרים כפי ההכרח. אבל לכל זמן, וכבר כשל הכח, והקיום העצמי תובע את תפקידו, ושיבת ישראל לארצו בשביל קיומו העצמי הוא מאורע מוכרח, וקיומו זה יוצר את שמריו: נושאי הרשעה והחוצפא של עקבתא דמשיחא אשר ירגז כל לב לזכרן.
אלה הם הצדדים העכורים שהקיום הצלול והמשמח מתהוה על ידם, וסוף המהלך הוא: שקוע השמרים בתחתית החבית, הנמכת הכחות הרשעיות בתהום החיים, ואז מתבטל מהם כל תכנם המכאיב ומזעזע. אבל בהמשך יצירתם שהנם הולכים ביחד עם היין, חיי האומה ורוחה המתעורר, הם מעכירים אותו והלבבות רועשים למראה התסיסה, וינוח הלב וישקוט במכונו רק למראה העתיד, ההולך ועושה את מסלתו, במפלאות תמים דעים, "מי יתן טהור מטמא לא אחד" (איוב י"ד).

מקורו של הרב הוא בדברי הזוה"ק (ח"ג קכ"ח ע"ב13), שהתבארו בדברי הרמח"ל ב"אדיר במרום" (עמ' קל"ט):

ואפרש לך עתה כל זה הענין היטב… כי היין על שמריו, רוצה לומר מה שהדברים עומדים לפי סדריהם, פירוש – השמרים הם סיגי היין והם סוף הדין, שהם מה שמשם יונקות הקליפות. והנה בהיות היין יושב על שמריו, רוצה לומר היות כל המדרגות לפי הסדר אשר רצה בם המאציל ית', כי היין הוא עיקר, והשמרים עומדים תחתיו. וזה עיקר השליטה וממשלת ההנהגה, כי לא יפול בלב השמרים להתערב ביין, אלא כל אחד עומד במדרגתו… כי שם עומד הדין הקדוש בממשלתו, וסוף הדין עומד להיות תחתיו מוכנע, והס"א נכנעת תחת הקדושה. אך הפעולה הזאת היא כמוסה ונעלמת… כי בהיות היין על שמריו הכל במנוחה, אין השמרים מזיקים, אלא אדרבא היין עומד בתוקפו וריחו לא נמר.

לכוחות הרע יש תפקיד שלשמו נבראו, ובלעדיהם לא יִכּוֹן העולם כראוי, אך מקומם הוא בתחתית החבית, ואם הם חורגים ממקום זה הרי שהיין איננו ראוי.
כאשר אדם מלא בדברי תורה, הרי שכוחות הרשעה הנמצאים בתחתיתו נותנים לו קיום. אנו מוצאים שגם לתכונות שליליות יש מקום. אמרו חכמים (אבות פ"ד מכ"א): "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם". אף על פי כן אמרו (סוטה ה' ע"א): "אמר ר' חייא בר אשי אמר רב: תלמיד חכם צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית", כלומר, שמעט גאוה ראויה לתלמיד חכם. אף הקנאה יש לה מקום, כפי שנאמר לפנחס (במדבר כ"ה, י"ג): "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
כאשר המידות הרעות נמצאות במצולות הים של נפש האדם, הן מעמידות את האדם ואת העולם ונותנות להם קיום, אך כאשר הן עולות משם הן מקלקלות את דרכיו של האדם. התורה היא המים המכסים על מצולות הים. המפגש של האדם צריך להיות עם התורה, וכוחות הרע שבו צריכים להיות מכוסים, ופעולתם איננה גלויה.
הפסוק: "ותשליך במצולות ים כל חטאתם", נאמר בראש השנה בעת ה"תשליך". נראה שבדברים אלה יש ביאור לענין התשליך. הכוונה היא, שיש להשליך את החטאים במצולות הים של כל אחד ואחד. המים מלמדים אותנו מהו המקום הראוי לחטאים ולפשעים. יש לכסות את החטאים באהבה, כך שישקעו בתחתית נפשו של האדם ולא יצאו חוץ למקומם ויפעלו לרעה. השלכתם במצולות הים של נפש האדם מבטיחה כי יפעלו את פעולתם שלשמה נבראו, אך לא יוכלו להרע חוץ לגבולם.
* * *

ומה מים יורדין טיפין טיפין ונעשית נחלים נחלים, כך תורה אדם למד שתי הלכות היום ושתים למחר עד שנעשה כנחל נובע.

בלשון הקודש אין יחיד ורבים למים. כשם שמי הים הגדול נקראים מים, כך טיפה אחת נקראת טיפת מים. המים הם טיפות רבות המתאחדות למציאות אחת. מקורם של המים הוא בחסד האלוקי14, המחבר דברים נפרדים והופכם למבנה אחד.
אף דברי תורה כן. הלכות בודדות מצטרפות לנחל נובע, לא רק מצד הריבוי שבהם, אלא מצד היותן ענין אחד. כל ההלכות יחד קשורות זו לזו ואף מלמדות מזו על זו – בקל וחומר, בגזרה שוה ובמידות אחרות. היכולת ללמוד מהלכה זו על הלכה אחרת מלמדת כי ההלכות כולן יוצרות יצירה מאוחדת, ולא אוסף של הלכות בודדות15.
* * *

מה מים אם אין אדם צמא אינה ערבה בגופו, כך תורה אם אין אדם עיף בה אינה ערֵבה בגופו.

במים אין חומרים הנותנים טעם מצד עצמם. מדוע, אם כן, שתיית המים ערֵבה לאדם? כיון שהוא צמא. הצמא – השקיקה והרצון למים – הנובעים מתחושת החיסרון של נוזלים בגוף, היא ההופכת את שתיית המים לערֵבה ואז המים גם מתערבים בגופו. השותה ללא תחושת צמאון, אין המים ערבים לו ואינם מתערבים בו כראוי.
אף בדברי תורה כן. יכול האדם לשמוע יסודות וכללים גדולים וחשובים בתורה, אך לא יערבו לו ולא יהיו לחלק מתורתו. מתי יכנסו הדברים בלבבו? כאשר התקשה בהם, עמל להבין ולא עלה בידו, הרי אז כאשר ישמע יסוד המיישר את ההדורים, הרי שהוא ערב לו, נכנס בלבבו ונשאר בידו לעולם, כ"מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה" (משלי כ"ה, כ"ה). הרצון לדעת ולהבין, הנובע מתחושת החסרון, הוא הבונה את הדברים בנפשו ובשכלו של האדם.
הרב קוק זצ"ל (עין איה שבת א', פ"א פסקה נ"ט) מבאר כך את דברי הגמרא במסכת שבת (י"ג ע"א):

תני דבי אליהו מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם: כתיב בתורה (דברים ל'): "כי הוא חייך ואורך ימיך", בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע, ואמרתי לה: בתי, בימי נדותך מה הוא אצלך, אמרה לי: חס ושלום, אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי לבוניך מהו אצלך. אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו על דבר אחר. ואמרתי לה: ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה (ויקרא י"ח): "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב".

בביאורו מדייק הרב בכל מילה ובכל ביטוי בדברי הגמרא, וכך מבאר את המשפט: "ולא היה אדם מחזירה דבר":

הפליאות המזדמנות על חוקי ההשגחה ויתר הלימודים הטובים שהם אורו של עולם, הם מוכנים בהשגחה נפלאה על פי סדרי החכמה האלהית, שעל ידם יתרומם האדם לבינה יותר גבוהה מההבנה השטחיית. מובן הדבר שהבינה העמוקה תביא לעולם את הטובה האמתית בארחות החיים והמוסר הטוב, מה שאין ההבנה השטחיית יכולה להביא זאת. אמנם כדי שתעורר הפליאה את כח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבוא אחר הפליאה, כדוגמת "מים קרים על נפש עיפה", שהצמאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית. על כן צריך שתהיה הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות. וכשתפעול בכל תוקף לזעזע את המון כחות הנפש, אז, רק אז, תתקבל בכל כח האמת הברורה כשתבוא לפתור את השאלה המסובכה. וזה הדין נוהג בכל השאלות הגדולות שלפי ערך גדלן, ולפי הערך של גדולת הפעולה הצריכה לבא על ידי הפתרון האמיתי כשיתגלה בעולם, כן צריך שיגדל כח הזעזוע של חסרון הידיעה, של המבוכה הנוראה לפני התגלות מאור האמת. וכן הדבר נוהג בשאלות הכלליות הנוגעות לכלל המין האנושי ומוסריותו, דיעותיו והגיוניו, הנוגעות בארחות חייו הגשמיים והרוחניים. וכן הדבר נהוג גם כן במקרה פרטי, שגם כן אינו יוצא מהסדר הכללי מפני שהוא נוטל בו את מקומו הראוי לו. על כן שאלה זו, שהיתה צריכה לפעול פעולה חזקה ונמשכת בתשובתה, היתה ההנהגה המזדמנת שעשתה רושם גדול בפליאתה. כי העניה הסוערה היתה בטענותיה מרעשת את הלבבות, ומי שישקיט רוחה ורוח כל משתומם על כלל מציאות המאורע לא נזדמן לה. כה היה הרושם הולך הלך וחזק מפני שלא היה אדם מחזירה דבר.

כדי שהתשובה לשאלתה של אותה אשה תתקבל באופן הראוי ותפעל את פעולתה החשובה בעולם, יש להגדיל את הצמאון לתשובה. דבר זה נעשה על ידי שלא היה אדם שהחזירה דבר. כל הנשאלים התלבטו בשאלה וחפשו תשובה, ולבסוף כשענה אליהו לאשה, היה זה כ"מים קרים על נפש עיפה".
כל הופעה גדולה הצריכה להופיע בעולם, צריך שיקדם לה חסרון, בקשה וחיפוש, ורק באופן זה יתקבלו הדברים בצורה ראויה. ללא שאלה אין ערך לתשובה, וללא בקשה וחיפוש אין ערך ללימוד. אין התורה ערֵבה בגופו של אדם אם איננו עיף בה, אם איננו צמא ומבקש.
דבר זה נכון לא רק בדרך לימוד התורה, הבנויה משאלות ותשובות, אלא באופן כללי. השפעת התורה על האדם ובנין רוחני ונפשי של אישיותו תלויים בהיותו שואף ומבקש, ואיננו מסתפק באשר השיג.
נראה, שהמקור בתורה ליסוד זה הוא בצורת קיום מצות ספור יציאת מצרים. כך מתקיימת מצוה זו (רמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ז ה"א-ג'):

מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן…
וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו, ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם: כך וכך אירע, וכך וכך היה… אין לו בן – אשתו שואלתו, אין לו אשה – שואלין זה את זה: מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו – שואל לעצמו: מה נשתנה הלילה הזה.

ארבע הקושיות אינן רק עבור הילדים. אף אדם היושב לבדו שואל את עצמו ומשיב לעצמו. הסיפור נעשה בדרך של שאלה ותשובה, ולא בדרך של סיפור דברים. רק על ידי השאלה והשאיפה לשמוע – יכול האדם לקלוט ולהפנים את התשובה.
* * *

ומה המים מניחין מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו.

דימוי זה והבא אחריו: "ומה מים אין מתקיימין בכלי כסף וזהב אלא בירוד שבכלים", מבארים שתי בחינות של אותו ענין.
המים יורדים ומחלחלים לכל מקום שאליו הם יכולים לחדור. המים נעצרים ונקוים במקום הנמוך ביותר שאליו הם יכולים להגיע.
אף דברי תורה, נכנסים רק לתוך כלי קיבול. רק אדם בעל ענוה, הניגש לתורה מתוך הבנה כי הוא כלי קיבול – הוא זה שאליו תיכנס התורה.
ועוד. כדי למלא מים בכלי, יש להביא את שפת הכלי אל מתחת לפני המים. כל עוד יש חלק מן הכלי הבולט מן המים – לא יכנסו המים אל הכלי.
כל עוד מרגיש האדם את עצמו כעליון – אין התורה יכולה לחדור אליו, ורק ההבנה כי הוא נמוך – היא זו שמכניסה את שפע דברי התורה אל האדם.
המרגיש עצמו עליון מן הכל ומביט אל המציאות מלמעלה למטה – התורה עוזבת אותו, והמרגיש עצמו נמוך – אליו התורה נכנסת. התורה פועלת על האדם הראוי לכך (ברכות ס"ג ע"ב):

אמר רבי שמואל בר נחמני: מאי דכתיב (משלי ל'): "אם נבלת בהתנשא ואם זמות יד לפה", כל המנבל עצמו על דברי תורה סופו להתנשא ואם זמם יד לפה.

ועוד (אבות פ"ו מ"א):

רבי מאיר אומר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה… ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.

התורה מגדלת את האדם ונותנת לו מבט נכון על המציאות. הלומד תורה הוא זה שיכול להשקיף על המציאות מלמעלה, מתוך שהתורה מרוממתו אל מעל למציאות.
* * *

ומה מים אין מתקיימין בכלי כסף וזהב אלא בירוד שבכלים, כך תורה אין מתקיימת אלא במי שעושה עצמו ככלי חרס.

מהו ההבדל שבין כלי כסף וזהב לכלי חרס? בכלי כסף וזהב יש משמעות לכלי, כביכול פועל גם הכלי על המים מתוך היותו חשוב ומיוחד, ואינו משאירם כפי שהם. כלי חרס, לעומת זאת, חשוב רק מצד היותו כלי, ואין משמעות לחומר שממנו נעשה הכלי16. משום כך אין המים מתקיימים בכלי כסף וזהב, שכן המים הם נקיים, ללא תוספות וללא חומרים המעורבים בהם, וכל השפעה חיצונית מקלקלת אותם.
הלומד תורה צריך לבוא אל התורה ככלי חרס, ולהבין כי כל עניינו הוא לקבל, ללא כל אמירה מצידו. הבא עם אמירה מסויימת לקבל תורה, בעצם מחפש הוא את עצמו ואת דעתו, ואיננו מקבל את התורה כפי שהיא. הוא לומד תורה מתוך נקודת המבט שלו, ולא משאירה נקיה כפי שהיא ניתנת לו. על כן אין התורה מתקיימת בידו. נראה שכאן אין מדובר על גאוה, אלא על החומר ממנו עשוי הכלי, שהוא צריך להיות פשוט, ואיננו פועל על המים. כך הלומד צריך לבוא בלא שיש לו מטרה מסוימת בלימוד. אין מטרת הלימוד להוכיח את דעתו שהיתה לו מכבר, אלא להבין את דבר ה' כפי שהוא מופיע בתורה.
* * *

ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן השקיני מים, כך דברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן למדני פרק אחד, דבר אחד, או פסוק אחד, ואפילו אות אחת.

כל האומר דבר הלכה שקיבל, שומעים לו, בלא הבדלי מעמדות. כך מספרת המשנה (עדיות פ"א מ"ג):

הלל אומר: מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה, אלא שאדם חייב לומר בלשון רבו. ושמאי אומר: תשעה קבין. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון, שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה, וקיימו חכמים את דבריהם.

ובתוספתא (פ"א ה"ב) מוסיפים ביאור:

ולמה הוזכרו שם מקומם ושם אומניהן, והלא אין לך אומנות ירודה אלא גרדי, אין לך מקום ירוד משער האשפות, אלא מה אבות העולם לא עמדו על דבריהן במקום שמועה, על אחת כמה וכמה שלא יהא אדם עומד על דבריו במקום שמועה.

במקום שמועה – אין לו לאדם לעמוד על דבריו, שכן הקבלה איש מפי איש גדולה מכל דרך לימוד אחרת.
יכול האדם להיות גדול מחברו בסברא או בידיעת התורה, אך אם בידי חברו יש מסורת של דברי תורה, אין גדולתו עומדת בפני הדברים. עיקר עוצמתם של דברי תורה הוא במה שהם עוברים מדור לדור, עד "הלכה למשה מסיני".
תינוק קטן מישראל יודע את אשר לא ידעו גדולי הפילוסופים. באמרו "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ", עונה התינוק על שאלות שהעסיקו פילוסופים גדולים במשך שנים רבות. הא כיצד? כיון שהוא מקבל – הרי שאומר הוא דברים שמקורם בשמים, ואילו הפילוסוף חוקר בדעתו בלבד.
הקבלה מדור לדור היא המקור לאמונתנו ולידיעת התורה, כפי שמאריך לבאר בספר הכוזרי (מאמר ראשון, ס"ג):

אל הפילוסופים אין לבוא בטענות הואיל והם אנשים שלא קבלו חכמה או דת בירושה, שהרי הם יוונים ויון הוא מבני יפת יושבי הצפון, ואילו החכמה הבאה בירושה מאדם הראשון, זאת אומרת החכמה המחוזקת על ידי הענין האלוהי, עברה מאדם רק אל זרעו של שם שהוא בחיר בני נח, ומאז לא פסקה ולעולם לא תפסק מבחירי אנוש אלה.

הדברים המקובלים מפגישים את האדם עם דברים עליונים שאין הוא יכול להשיגם בשכלו, שכן היכולת השכלית מוגבלת. כאשר מקבל האדם ממקור עליון – הרי שאין גבול למה שיכול הוא לקבל. על כן בדברי תורה אין הגדול מתבייש לומר לקטן "למדני", שכן זו הדרך להשיג את חכמת התורה במלא עוצמתה.
ועוד. המים אינם יצירת האדם, ולכן חסרונם אינו מראה על חסרון באדם. על כן אין הגדול בוש לומר לקטן "השקני". כך בדברי תורה. יש ידיעות שאין דרך להשיגם בלתי אם בקבלה ממי שיודעם, אף אם קטן הוא, ואין חוסר ידיעתם מלמד על חסרון באדם, ולכן איננו בוש לומר "למדני".
* * *

ומה מים כשאין אדם יודע לשוט בהן סוף שהוא מתבלע, כך דברי תורה אם אין אדם יודע לשוט בהן ולהורות בהן סוף שהוא מתבלע.

כפי שראינו לעיל, תכונת המים היא שהאדם מתבטל אליהם, ובכך הם מטהרים. לתכונה זו יש צד נוסף, שכן עלול האדם אף לטבוע במים, אם חסרה לו המיומנות שבהתחברותו אליהם. אף התורה מטהרת את האדם, כאשר יודע הוא כיצד להיכנס אל תוכה, והנכנס בלא מיומנות עלול להבלע ולהתבלבל.
מקור הענין הוא בשפע הרב שבמים. ריבוי השפע, ללא דרך כיצד לשלוט בו, גורם לאדם לטבוע במים ללא דרך לצאת מהם. אף בדברי תורה, לימוד נושא מסוים ומפגש עם שפע רב של מקורות, סברות, קושיות ותירוצים עלול לגרום לאדם תחושה של טביעה וחוסר יכולת למצוא דרך ברורה בשפע הלימוד.
דומה הדבר למעשה בראשית (בראשית א', א'-ג'). בתחילת הבריאה: "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ". השפע האלוקי, ללא סדר ושליטה, מוביל לתוהו ובוהו. אולם השלב הבא הוא: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר – וַיְהִי אוֹר". בחושך אין משמעות לסדר, ואדם עלול להתקל בכל חפץ. האור מאפשר שימוש נכון בכל דבר על מקומו.
אף הלומד, מגיע למצב שבו הוא בתוהו ובוהו מרוב שפע, ואז יש צורך בהארה. ההארה היא סידור הדברים לפי נושאים, הגדרת ראשי פרקים, בירור היחס בין המקורות ודרך השתלשלות הסוגיה. אז יכול הלומד לשוט במים הרבים במיומנות, ולא לטבוע.
אף בתחילת דרכו של האדם בלימוד התורה באופן כללי יכולה להיות לו תחושה של טביעה. שפע הספרים, הנושאים והידיעות, ללא סדר ומבנה, עלול לבלבל ולגרום לחשש מן הלימוד. יש צורך במציאת אפיק מסוים בתוך שפע המים, לנווט את הלימוד בדרך מסויימת, תוך הגדרת מטרות ויעדים, ואז יכול האדם לשוט במים בלא חשש.
בכל יצירה חדשה יש בחינה של מעשה בראשית. תחילתה תוהו ובוהו, וסופה אור. כל לימוד, הבנה וחידוש מקורם בשפע ללא סדר, והיכולת לשפוך אור על הדברים היא המאפשרת ליצור לימודים חדשים.
* * *

מה המים נמשכין לגנות ופרדסים ולבתי כסאות ומרחצאות, יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "כי ישרים דרכי ה'".

מהי הבעייתיות בכך שהמים נמשכים לבתי כסאות ומרחצאות? נראה, שבהשוואה לדברי תורה יש בכך בעיה, שכן התורה אסור לה שתהיה במקום הטינופת.
במשמעות הדבר יש לומר, שהמדרש יוצא כנגד המחשבה שמקומה של תורה הוא בכל העולם, ואף במבואות המטונפים יש להכניס את התורה, כדי לתקן את הרע שבהם17.
אין זה כך. אין התורה מתקנת את הרע על ידי מפגש עם הרע. דומה הדבר למפגש של טומאה וטהרה. כאשר דבר טמא נוגע בדבר טהור, הרי שהטהור נטמא. כך קובעת התורה, ואין הדבר הטהור מטהר את הטמא במגעו. כאשר דברי תורה, קדושה וטהרה פוגשים את הרע בעצמו, הרי שמפגש זה פועל רע, ולא זו הדרך לתיקונו. כך כותב הרב קוק זצ"ל (אורות התשובה י"א, ו'):

על פי יסוד הרזים, כל מעשה הטוב של הרשע הולך למקום הרשעה והטומאה, אף על פי שבכל זאת אין הקב"ה מקפח את שכרו ומשלם לו בעולם הזה גם שכר מצוה קלה שעשה, אך כל זה הוא חלק הרשעה.

הרשע משפיע אף על מעשיו הטובים, שהולכים הם למקום הרשעה. על כן "פושעים יכשלו בם", שכן מפגש של התורה עם הפושעים הוא דבר שלילי.
דרך התיקון היא על ידי ביסום העולם ועילויו, וזו הדרך לתקן אף את הרע שבעולם. מתוך השפעת הטוב בעולם בצורה כללית יתוקן גם הרע.
* * *

מה המים מגדלין את הצמחים, כך דברי תורה מגדלין את כל מי שהוא עמל בהן כל צרכן.

"צמחים" הם מלשון צמיחה. "מגדלים את הצמחים" פירושו "מצמיחים את הצומחים". אין המים יכולים להצמיח דבר שאיננו צומח במהותו.
אף בדברי תורה אנו מוצאים כך (תנחומא מהד' בובר מקץ, ט'):

זהו שאמר הכתוב "לא רבים יחכמו וזקנים יבינו משפט" (איוב ל"ב), לא כל מי שהוא עוסק בתורה הוא מתחכם, אלא "אכן רוח הוא באנוש". מי אמר הפסוק הזה, אליהוא אמרו. אימתי, בשעה שהיו אוהביו של איוב מוכיחין אותו והיה משיבן. כיון שסילקן איוב, ראה אליהוא שלא יכלו להשיבו, שנאמר "וירא אליהוא כי אין מענה וגו'", באותה שעה אמר להם: "לא רבים יחכמו", לא כל מי שעוסק בתורה מתחכם, אלא "אכן רוח הוא באנוש", אלא אם כן נתן בו הקב"ה רוח כדי שיהא רגיל בתלמודו, שנאמר "אכן רוח היא באנוש". שאלה מטרונא לר' יוסי בן חלפתא, אמרה לו: הרי כל שבחו כל הקב"ה שהוא נותן לחכמים חכמה, שנאמר: "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב'), לא היה צריך לומר אלא 'יהב חכמתא לטיפשין'. אמר לה: יש לך קוזמין (תכשיטים). אמרה לו: הן. אמר לה: אם בא אדם לשאול קוזמין שלך, משאלת את אותם לו. אמרה לו: אם יהיה אדם אוקנוס (עשיר), אני משאלת לו קוזמין שלי. אמר לה: קוזמין שלך אין את משאלת אלא לאדם אוקנוס, הקב"ה יתן את החכמה לטיפשין, לפיכך אמר "יהב חכמתא לחכימין". אמר אליהוא לא כל מי שהוא מבקש הוא נותן לו, הוי "לא רבים יחכמו", אלא "אכן רוח הוא באנוש".

מדוע אין המטרונה נותנת את תכשיטיה לאדם עני? לאדם עני אין מתאימים תכשיטים יקרים. הם אינם מקשטים אותו אלא גורמים ללעג ולקלס. אף דברי התורה ניתנים רק לאדם חכם. אין הכוונה לחכם מבחינת כישוריו השכליים, אלא מבחינת אישיותו. חכמת התורה ניתנת רק למי שדברי התורה יפעלו עליו להוסיף חכמה.
הקב"ה נותן תורה רק למי שחכם באישיותו, שאישיותו היא קרקע פוריה לצמיחתם של דברי התורה. מי שאיננו עמל בדברי תורה כל צרכן, ואיננו ניגש לתורה בצורה הנכונה, מתוך מוכנות לעמל והקרבה, לא יחכים אף אם ילמד הרבה תורה. אין התורה פועלת להחכים כל מי שלומד אותה, אלא רק מי שראוי לכך.
דברי התורה, כמים, מגדלים רק מי שראוי לגדול במהותו. אין הם מגדלים את כל הנפגש איתם, אלא מוציאים מן הכח אל הפועל את פוטנציאל הגדילה הטמון באדם. על האדם לפתח בקרבו את תכונת הגדילה, כדי שהמפגש עם דברי התורה יגדל אותו.
* * *

אי מה המים מבאישים ומחמיצים בקנקן אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "יין", מה יין כל זמן שהוא מתיישן בקנקן משתבח, כך דברי תורה כל זמן שהם מתיישנין בגופו של אדם הן משתבחין בגדולה.

בשתי דרכים יש להבין את הבעייתיות שבמים בהיותם מבאישים ומחמיצים. א. הבעיה היא חוסר הזרימה. מים נועדו לזרום: "מַעְיַן גַּנִּים בְּאֵר מַיִם חַיִּים וְנֹזְלִים מִן לְבָנוֹן" (שיר השירים ד', ט"ו). מים חיים הם מים נוזלים וזורמים. עמידתם במקום אחד גורמת להבאשתם. יש בכך תכונה חיובית, של דינמיות ותנועה, אך כאשר המים עומדים – יש בכך בעיה. דברי תורה, לעומת זאת, נמשלו ליין, שעמידתו זמן רב במקום אחד משביחה אותו. דברי התורה המגיעים לגופו של אדם ומתיישנים בו, מקבלים טעם חדש ותוכן חדש מעצם היותם זמן רב בידי האדם.
המים אינם חומר מיוחד הפועל פעולה מיוחדת. תכונתם העיקרית של המים היא היותם נוזלים וזורמים, ופגיעה בזרימתם פוגעת במהותם. היין, לעומתם, מתייחד בחומר ממנו הוא עשוי, ולא רק במצב הצבירה שלו, ועל כן הוא משתבח בהיותו עומד, וכך דברי תורה.
מדוע? משום שדברי התורה הם היסוד הקבוע שבמציאות, והם צריכים לעמוד גם בפני גלי המציאות המסתערים כלפיהם. משום כך חשובה הקביעות בדברי התורה (ברכות ז' ע"ב):

ואמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: כל הקובע מקום לתורתו אויביו נופלים תחתיו, שנאמר (שמואל ב' ז'): "ושמתי מקום לעמי לישראל ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה לענותו כאשר בראשונה".

מתוך הקביעות והעמידה על מקום אחד, יש בתורה גם יכולת התחדשות ודינמיקה. רק הקביעות והעמידה היציבה נותנות לתורה יכולת להשפיע ולהיות קשורה אל המציאות המשתנה בכל דור ודור.
ב. המדרש מדגיש: "מבאישים ומחמיצים בקנקן". מה מיוחד במים העומדים בקנקן? חז"ל מתייחסים למים הנמצאים בקנקן כמים שיש בהם תפיסת יד אדם18. המים הם טבעיים, אינם יצירת האדם, והתערבות האדם בהם, כהכנסתם לקנקן, פוגמת בהם.
שמא אף בדברי תורה יצירת האדם בהם מוציאתם ממדרגתם הטבעית ופוגמת בהם? תלמוד לומר "יין". בדבר זה נמשלו דברי תורה ליין. היין הוא יצירת האדם המעלה את הטבע למדרגה גבוהה יותר. יתירה מזו. בהפיכתו את הענב ליין מוציא האדם את הפוטנציאל הגנוז בענב מעצם ברייתו. הענב נברא כדי שיעשה ממנו האדם יין, ועל כן נתייחד היין בברכה לעצמו: "בורא פרי הגפן". הקב"ה ברא את היין בצורה כזו שהוא נוצר על ידי האדם, וזהו עילויו ושבחו.
דברי תורה ניתנו כדי שיעסוק בהם האדם, ילמד אותם ויחדש בהם על פי הבנתו. אין לימוד התורה ציטוט בלבד של דברים שנאמרו בעבר, אלא עילוים על ידי הלומד19.

את דברי המדרש לעיל: "ומה מים אין אדם גדול מתבייש לומר לקטן השקני מים", הסברנו שבדברי תורה העוברים מדור לדור, ללא נגיעת האדם בהם, אין חשיבות לאומר, אלא לאמירה. דברים אלה סותרים, לכאורה, לדברים שאמרנו כאן, שעל האדם ליצור ולחדש בדברי התורה שהוא לומד. נראה, כי שתי בחינות יש בדברי תורה. בקבלה איש מפי איש, יש חשיבות להעברת התורה כפי שהיא, בלא שינוי ועיבוד. יש מצוות שעניינן לזכור את העבר ולהעבירו לבנים, בלי שינוי20. זהו עניינם של המים הטבעיים, שאין בהם תסיסה פנימית, אלא עצם הנוזל שבהם הוא הקובע את תכונתם.
אולם, בדברי תורה העוברים כפי שהם בלא שינוי מדור לדור, יש סכנה של החמצה ושל חוסר התאמה למציאות החדשה. על כן באה ההשלמה מן היין, הדורש עיבוד והתאמה אל הקנקן, ומשתבח הוא בקנקן בו הוא נמצא, כדברי תורה המשתבחים בכל דור אליו הם מגיעים.
לחכם הלומד את הדברים העוברים מדור לדור, יש תפקיד בלימוד הדברים שהוא מקבל, הבנתם וחיבורם אל אישיותו, בחינת "חכם ומבין מדעתו". שתי בחינות אלה מבוארות בדברי השל"ה (בעשרה מאמרות, המאמר הראשון):

ואשוב לפירוש הפסוק, אמר (דברי הימים א' כ"ח): "דע את אלהי אביך", הידיעה היא ידיעת שמו, וצריך הדבר להיות לו בקבלה, וזהו שאמר 'אביך', כענין שנאמר (דברים ל"ב): "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". אמנם צריך להיות גם כן חכם מבין מדעתו יותר ממה ששומע מרבו, וזה שאמר "דע את אלהי אביך", מוסיף מה שקבלת מאביך, דע אתה את אלהי אביך. כהא דתנינן בספר יצירה, הבן בחכמה וחכם בבינה. ופירש הפרדס בשער הראשון פרק ו' וזה לשונו: הבן בחכמה, רוצה לומר עיין היטב במה שלמדת מרבך בחכמת המדות, שאין מוסרין בה אלא ראשי פרקים, וצריך שאדם יבין בה דבר מתוך הדבר, כענין אמרם ז"ל (חגיגה י"א) אין אומרים דבר זה אלא לחכם ומבין מדעתו. הנה שצריך האדם לדמות דבר אל דבר ולהוציא דבר מתוך דבר, כדי שיהיה שכל מוליד ולא שכל עקר. ואמר חכם בבינה, פירושו, כשאתה מוליד ומדמה בשכלך ומבין, צריך שתחכמהו ותסברהו בקבלת הרבנים ובקוצר דבריהם, שיהיה נכלל הענין במוסף אליך הן רב הן מעט ואל בינתך אל תשען, עד כאן לשונו.

יש ידיעות שאותן מקבל האדם בקבלה, ועליהן יש לחכם להוסיף את דעתו והבנתו באותם דברים שהוא מקבל מרבותיו.

באותה צורה יש לבאר ההבדל בין הנאמר לעיל: "ומה מים אין מתקיימין בכלי כסף וזהב אלא בירוד שבכלים", לדברינו כאן. נראה, שלעיל המדובר הוא במטרת הלימוד: האם הלומד בא ככלי חרס, המעוניין בדבר ה' בלבד, או שבא ככלי זהב, המעוניין בדעתו וסברתו. אולם, כפי שאמרנו, את הידיעות שאדם מקבל בנקיות וללא כוונה זרה, עליו להבין ולחבר אל אישיותו ולעולמו, לשם הגדלת התורה וגילויה בצורה מלאה, וזו כוונת המדרש כאן.

ענין נוסף יש ללמוד מדברי המדרש על ההבדל בין מים ליין. המים מבאישים כשעומדים, והיין מתיישן ומשתבח. נראה שזהו הבדל יסודי במהות המשקים. המים עניינם הוא העתיד. הם מגדלים את הצמחים, שעניינם האמונה בעתיד הטוב, כדברי חכמים (עי' מדרש תהילים, י"ט): "שהוא מאמין בחיי העולם וזורע". הזריעה והצמיחה התלויים במים הם ענין לעתיד21. היין, לעומתם, נותן יחס לעבר. ככל שהיין ישן, כך הוא טוב ומשובח.
נראה, שהמדרש רומז לשתי בחינות המופיעות במציאות. יש דברים בהם העולם הולך ויורד, ובדברים אלה הישן הוא טוב יותר. ככל שדבר שייך לדור קדום יותר, הרי שהוא קרוב יותר אל מקור המציאות, ולכן הוא טוב יותר ומשובח יותר. אולם, יש דברים בהם העולם הולך ומתקדם, הולך ומתפתח, ובדברים אלה אין שבח בהיות הדבר ישן. אדרבה, דבר ישן עלול להבאיש ולאבד את ערכו.
היין בונה את יחסנו לעבר. עלינו להסתכל על דורות קודמים ועל גדולתם, ולהבין כי היותם ישנים – שבח הוא להם, שכן הדורות הולכים ומתמעטים.
יחד עם זאת, עלינו לדעת כי ישנם דברים בהם העולם הולך ומתפתח, והבנות ישנות כבר אינן מתאימות לדור הזה, ויש צורך לרומם את הדברים בהתאם לדרגתו של הדור הנוכחי22.
* * *

אי מה המים אינן ניכרין בגוף, אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "יין", מה היין ניכר בגוף כך דברי תורה נכרין בגוף… אי מה המים אין משמחין את הלב, יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "יין", מה יין משמח את הלב… כך דברי תורה משמחין הלב.

בשני דימויים אלה עומדים חז"ל על הבדל נוסף שבין מים ליין. המים אינם ניכרים כלפי חוץ, ואין לדעת על אדם ששתה מים, ואילו היין ניכר כלפי חוץ ומשפיע על הופעתו החיצונית של האדם.
עניינם של המים הוא השלמת החסר לאדם. הם דרושים לתפקוד תקין של מערכות הגוף, ובלעדיהם יש לאדם חסרון. השלמת החסרון איננה תכונה הניכרת כלפי חוץ, שכן, כפי שביארנו, נוזליות המים היא התכונה המשלימה את החסרון, ולא תכונה במים עצמם.
שמא תאמר שאף דברי תורה כך, עצם היותם בידי האדם הוא העיקר, ואין להם השפעה על האדם. תלמוד לומר "יין". בדבר זה נמשלו דברי תורה ליין. היין משובח בגלל מהותו ובגלל החומר שממנו נוצר, ועל כן ניכר הדבר כלפי חוץ, שכן היין הוא משקה בעל תכונות פועלות, ולא רק נוזל.
את מהותו של היין הניכר בגוף יש לבאר לאור דברי המהר"ל על ארבע כוסות (פירוש להגדה של פסח, דברי נגידים עמ' ל'):

על כן מצותן ביין, כי המשקה יין נבדל ויוצא מן הענב שהיה נסתר לשם. וכמו שאמרו נכנס יין יצא סוד. ואין הפירוש שבשביל הגימטריא בלבד הוא כך שנכנס יין ויצא סוד. אבל הוא דבר אמתי מצד עצמו כי היין הוא משקה נסתר יוצא מהסתר הענב ומפנימית הענב. ולפיכך היין שהוא גדל בנסתר ובפנימית הענב בגימטריא סוד לפי שהוא נסתר. וכאשר נכנס היין באדם מוציא הסוד כי הוא בא עד הנסתר כפי מדרגתו ומוציאו.

היין גנוז בענב, והכנתו היא על ידי הוצאתו לחוץ. זו מהותו של היין ולכן גם צורת השפעתו. היין חודר פנימה, ויוצא עד לרמה החיצונית. עניינו של היין הוא הוצאת הדברים הפנימיים כלפי חוץ.
אף דברי תורה צריכים להשפיע כלפי חוץ. אי אפשר להפריד בין לימוד תורה ובין אישיותו של האדם. יש חסרון גדול כאשר אדם חי ב"פיצול אישיות", ודברים שהוא לומד אינם משפיעים על צורת חייו, על דיבורו, הליכתו והופעתו. דבר זה גורם לאדם תסכול, הנובע מן הפער בין לימודו ובין אורח חייו. דברי תורה צריכים לפעול על האדם, ואינם תוכן לימודי תיאורטי, שאין לו וללומד דבר.
הרב קוק מבאר ענין זה באורות התשובה (ח', י"ג):

כל חטא מטיל חרדה מיוחדת על הנפש, שאינה מסתלקת כי אם על ידי התשובה, ולפי עמקה של התשובה – החרדה עצמה מתהפכת לבטחון ואומץ לבב. והרושם של החרדה הבא מצד החטא אפשר להכירו, בין בשרטוטי הפנים, בין בתנועות, בין בקול, בין בהנהגה, בין בכתב היד, בין בסגנון הלשון בדבור, וביותר בכתיבה, בהרצאת הרעיונות וסדורם. במקום שהחטא סותם את האורה שם הפגימה ניכרת, ולפי מדרגת החטא ולפי יחוסו אל הנושא, ככה יוכר הרושם לאשר יביטו לעינים בהירות.

המביט בעיניים בהירות, רואה את השפעתו של החטא על חיצוניותו של האדם, בפניו, בקולו, בכתב ידו ובהתנהגותו. כל חטא, כל החטאה של תוכן החיים הראוי, משפיע על האדם בכל רובדי החיים. אף התשובה – סידור החיים בדרך ראויה – משפיעה בצורה דומה, ומתקנת את הופעתו של אדם כלפי חוץ.

דברי תורה, כיין, משמחים את הלב. כיצד פועל היין לשמח את לבו של אדם? היין משחרר את האדם מן הדברים הלוחצים עליו וחוסמים אותו. אדם חי את חייו תוך התאמה למוסכמות וחוקים חברתיים, והם מעיקים עליו ומפריעים לזרימה החלקה של חייו. היין משחרר את המחסומים, ואז חי האדם את נפשו כפי שהיא, בלי המסגרות החיצוניות המפריעות לה להופיע בצורה מלאה.
המדרש אומר שאף דברי תורה כן. נראה, שדברים אלה אינם תיאור של דברי התורה, אלא הדרכה: כך יש לגשת אל התורה. לימוד תורה צריך להיות דבר משחרר ומשמח.
פעמים רבות נעשה לימוד התורה מסיבות צדדיות ולא אמיתיות. סביבתו של האדם – משפחתו וחבריו, או שאיפות חיצוניות כמעמד וכבוד, גורמות לאדם ללמוד תורה, אך אין זה מתאים לאישיותו פנימה. בצורה כזו הלימוד מעיק וחוסם, וכלל אינו משחרר ומשמח.
לימוד תורה לשמה, לשם הבנת התורה לאמיתתה, הוא לימוד משחרר. דבר ה' המופיע דרך דברי התורה, מתאים לנפשו של האדם ולנשמתו, והלומד לומד את עצמו, את עומק נפשו ותכונותיה. לימוד כזה מאפשר לאדם להיות הוא עצמו, לחיות בתוך האמת האלוקית ולא לחיות את חייו בהשפעות חיצוניות, ולכן הוא משחרר. כך צריך לגשת אל לימוד התורה, ואז יפעל הלימוד לשמח את הלב.
* * *

אי מה היין פעמים שהוא רע לראש ולגוף, יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "שמן", מה שמן מעדן הראש והגוף כך דברי תורה.

המדרש מעמיד את היין מול השמן. כפי שהזכרנו, על אף הדמיון בהכנתם, שונים שני המשקים זה מזה. היין תוסס ומתסיס, השמן שקט ומשקיט23. תסיסתו של היין והשפעתו על האדם יכולות להיות חיוביות, אך יש להן גם צורה שלילית. היין הוא משקה אקטיבי, פועל, ופעולתו מופיעה בצורות שונות, חלקן טובות וחלקן בעייתיות. יין יכול גם להיות רע לראש ולגוף, ובדבר זה נמשלו דברי תורה לשמן, המעדן ומשקיט, ואיננו תוסס ופועל.
התורה נמשלה רק לפעולתו החיובית של היין, ובהופעתו השלילית אנו נזקקים לשמן כדי להשלים את דימויה של התורה. התורה איננה רק משחררת. פעמים שהתורה מלמדת כיצד לכבוש את הכוחות, כיצד לשים כל דבר על מקומו כדי למנוע חיכוכים בין הכוחות השונים. בדבר זה דומה התורה לשמן, ולא ליין.
* * *

אי מה השמן מר מתחלתו ומתוק בסופו, יכול אף דברי תורה כן, תלמוד לומר "דבש וחלב", מה הם מתוקין אף דברי תורה מתוקין.

להבנה מלאה של המדרש יש להשוותו עם הנאמר במדרש נוסף (דברים רבה פרשה ז', ג'):

זהו שאמר הכתוב "לריח שמניך טובים", רבנן אמרי בחמשה דברים נמשלה התורה: במים וביין ובדבש ובחלב ובשמן. במים מנין (ישעיה נ"ה): "הוי כל צמא לכו למים". ביין מנין, שנאמר (משלי ט'): "ושתו ביין מסכתי". בדבש ובחלב מנין: "דבש וחלב תחת לשונך". שמן מנין, שנאמר: "שמן תורק שמך", מה השמן הזה תחלתו מר וסופו מתוק, כך הן דברי תורה אדם מצטער בהן בתחלה ועושה בהן אחרית טובה שנאמר (איוב ח'): "והיה ראשיתך מצער וגו'".

המדרש אצלנו רואה דבר שלילי בכך שהשמן מר בתחילתו, ולכן משוה את דברי התורה לדבש וחלב, והמדרש בדברים רואה בכך ענין חיובי: "כך הן דברי תורה"24.
נראה, ששני המדרשים עוסקים בבחינות שונות של התורה. המדרש אצלנו מדבר על התורה עצמה, והמדרש בדברים מדבר על העיסוק בתורה, כמודגש בדבריו: "אדם מצטער בהן תחילה".
התורה עצמה מתוקה אף מתחילתה. בדברי תורה טמון היופי והטוב שבמציאות ועל כן דברי התורה מתוקים. אלא שמתיקות זו אינה ניכרת לאדם מיד עם ראשית כניסתו ללימוד התורה. על הנכנס ללימוד תורה לעבור תהליך של בירור ושל שבירת קליפות העוטפות את נפשו ואת עומק דברי התורה, כדי לעמוד על פנימיותה ולחוש במתיקותה. זוהי תכונה חיובית של דברי התורה, שכן אדם שמח בעמל ובעבודה, מתוך שהם המבטאים את מהותו ונותנים לו מבט נכון על העולם. אם יתן האדם דרור לנפשו ולא יעמול בחייו, לא יוכל לעלות אל מעבר לדרגתו, וישאר כל חייו במדרגתו הראשונית והנמוכה. הדרך להתעלות היא בעמל ויגיעה, שאחריתם טובה ומתוקה, וזו הדרך לעמוד על מתיקותם של דברי התורה.


 

1 עי' בראשית רבה פרשה י', א'; שם פרשה צ"ח, י"ב; שמות רבה פרשה מ"א, ו'; תנחומא בראשית, א' ועוד רבים.
2 יש להבין את ההבדל בין שתי הדרשות האחרונות, ששתיהן מדברות על כך שהמים מטהרים. המפרשים מבארים שהדרשה הראשונה עוסקת בטהרת הלב והנפש ממחשבות רעות ומידות רעות, והשניה עוסקת בטהרת הגוף (כהדגשת המדרש: "מטהרים הגוף"). אלא שעל פי זה יש לעיין, שכן הפסוק: "וזרקתי עליכם מים טהורים" הוא משל, ולא תכונה של המים, והמדרש עוסק בתכונות המים, ולכן הסבר זה קשה מעט. בשיעור נעמוד על להתייחס לנקודה זו.
3 "עיף" פירושו גם "צמא", עי' תהילים ס"ג, ב': "בארץ ציה ועיף בלי מים", וכן משלי כ"ה, כ"ה: "מים קרים על נפש עיפה".
4 ויש שהציעו להפוך את הגירסא ולומר: "כי טובים דודיך, אלו האבות, מיין אלו הנסכים", שזכות אבות גדולה מן הקרבנות, ומשה, שידע זאת ("אילו היה משה יודע", כוונתו: אילו היה הדבר נכון, והיה משה יודעו, וכיון שלא ידע הרי שאין הדבר כך, וזכות אבות גדולה), רץ לזכות אבות ולא לקרבנות, וצ"ע.
5 יש שדורשים זאת לגנאי, ח"ו, שלכל בעיה נמצא פיתרון, כמו היתר המכירה בשביעית, פרוזבול וכדומה המשנים את הכוונה המקורית של התורה. אולם זוהי גישה שטחית ומסולפת. תפקיד התורה שבעל פה הוא לחדש דינים ולימודים לאור המציאות המתחדשת. לשם כך ניתנו י"ג מידות שהתורה נדרשת בהן, ועל פיהן לומדים החכמים בכל דור את התורה ומחדשים דינים והדרכות (עי' ברמב"ם הל' ממרים פ"ב ה"א). אף בדורות מאוחרים, נתנה התורה עצמה כלים שעל פיהם אנו מתמודדים עם מציאויות מתחדשות. בתורה עצמה נתונים הכלים להתאימה ולחיותה בכל צורת חיים.
6 יש להבין את הסדר שבו מובאים הדימויים השונים. לכאורה, היה ראוי להביא דימוי זה בתחילת המדרש, שכן "תורה מן השמים" הוא היסוד שעליו בנוי הכל. כפי שמבואר, אף ירידת המים מן השמים היא התכונה שממנה נובעות שאר התכונות, וצ"ע.
7 דבר זה מודגש בפסוק שמביא המדרש: "לקול תִּתּוֹ המון מים בשמים". המים נמצאים בשמים ושם מקומם. בכך מוסבר מדוע הובא הפסוק הזה ולא פסוקים מן התורה שאף בהם כתוב שהמים באים מן השמים (כגון דברים י"א, י"א: "למטר השמים תשתה מים" וכדומה). חידושו של הפסוק הוא שמקומם של המים הוא בשמים.
8 כפי שהיה במתן תורה, שהמציאות הגשמית התבטלה אל מול המציאות הרוחנית, עי' בשמות רבה פרשה כ"ט, ט': "כשנתן הקב"ה את התורה צפור לא צווח עוף לא פרח וכו'".
9 יש להדגיש, שכפי שבמים צריך תנאים מסויימים, כטמפרטורה וכדומה, כדי שהמפגש איתם ישיב את נפשו של האדם, כך בתורה, יש לגשת אליה בצורה נכונה, ואז היא פועלת את פעולתה על האדם.
10 עי' באנציקלופדיה תלמודית, ערך "השקה" עמ' קפ"ט, מקורות נוספים בענין זריעה במים.
11 נקודה נוספת בענין זה: המים מיוחדים בכך שניתן להתבטל אליהם ולהמשיך לחיות, בניגוד לאדמה, שביטול בה הוא ביטול גמור, ואדם מתבטל אל האדמה רק לאחר מותו. דברי תורה דומים למים בכך שאדם יכול להתבטל אליהם, להיכנס כולו אל המציאות הרוחנית ולקבל את תכונותיה בעודו בעולם. אין הוא הופך להיות רוחני לחלוטין, שכן גופו עדיין קיים. אף שהוא חי בעולם החומר, ונשמתו נתונה בגוף, כיון שהוא בטל אל התורה חייו מתמלאים בטהרת הלב והדעת, מתוך שקיבל את תכונותיה של התורה אליו.
12 אמנם הפסוק המובא במדרש הוא: "ורחץ את בשרו במים", והוא עוסק בטבילה, אך יתכן שכלול בפסוק זה גם הפירוש הפשוט, שאיננו להלכה, של רחיצת נקיון הנעשית על ידי המים.
13 זו לשון הזוה"ק: "והאי מוחא דאיהו האי חכמתא סתימאה, שקיט ואשתכיך באתריה כחמר טב על דורדייה והיינו דאמרי סבא דעתוי סתים ומוחיה סתים ושכיך".
14 עי' ברעיא מהימנא פנחס רמ"ג ע"ב: "…מסטרא דחסד אתקריאת מים…", ועוד מקומות רבים.
15 ועי' בשיעור לפסקה הקודמת, בענין "דברי תורה דומין זה לזה".
16 עי' שפת אמת לפרשת שלח (שנת תרל"ג), שמבאר על פי זה מדוע כלי חרס מיטמאים רק מתוכם ולא מגבם, וכלי מתכות מיטמאים גם מגבם: "כי שמעתי מאמו"ז ז"ל טעם שאין כלי חרס מקבל טומאה רק מתוכו כיון שאין לו מצד עצמו חשיבות רק מצד שיוכל לקבל בו. לכך החשיבות רק תוכו כו'".
17 עי' ב"נפש החיים" שער ג' פרק ג' שכתב: "אבל שבתי וראיתי, שכך היה יפה להם לפי דורותיהם. אבל עתה, הן ימים רבים ללא מורה, וכל דבר איש ישר בעיניו להלך אחרי נטית שכלו, וכל יצר מחשבות לב האדם מלא רק לעוף במחשבתו אל כל אשר יטנו לבו. והעולה על כולם, שזה תורת כל האדם, ונעשה משל גם בפי כסילים, לאמר, הלא בכל מקום וכל דבר הוא אלקות גמור, ועינם ולבם כל הימים להעמיק ולעיין בזה, עד שגם נערים מנוערים ממשכא להו לבייהו לקבוע כל מעשיהם והנהגתם בזה לפי שכלם זה. וכמה זהירות יתרה צריך האדם להזהר בזה, ולשמור את נפשו מאד במשמרת למשמרת. שאם ח"ו יקחנו לבנו לקבוע לנו מחשבה זו, להתיר לעצמנו להתנהג גם במעשה לפי המחשבה זו, הלא יוכל להולד מזה ח"ו הריסת כמה יסודות התורה הקדושה ר"ל. ובנקל יוכל להלכד ח"ו ברשת היצר, שיראה לו היתרא על פי מחשבה זו דרך משל להרהר בדברי תורה בשאט נפש אף במקומות המטונפים, אחר שיוקבע אצלו תחילה שהכל אלקות גמור. ורז"ל הפליגו בזה מאד, וכרתוהו ברוח קדשם מהיות לו חלק לעולם הבא ר"ל, כמו שאמרו (ברכות כ"ד) שבכלל 'כי דבר ה' בזה' (דברים ט"ו) הוא גם המהרהר דברי תורה במבואות המטונפים, וממילא נשמע סיפיה דהאי קרא 'הכרת תכרת' וכו', ופירשוהו ז"ל בפרק חלק (סנהדרין צ') 'הכרת' בעולם הזה 'תכרת' לעולם הבא. ועוד כמה טעיות שיוכל לצאת ח"ו אם היה נקבע ההנהגה במעשה על פי זה הדרך". ובהמשך מאריך לבאר הענין. הרי שיכול אדם להגיע למחשבה מוטעית כי מקומה של התורה הוא אף במבואות המטונפים.
18 עי' ספרא שמיני פרשה ט', על הפסוק: "אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור": "אילו אמר 'מקוה מים יהיה טהור', יכול אפילו מילא בכתיפו ועשה מקוה בתחילה יהיה טהור, תלמוד לומר 'מעין' מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אי מה מעין שאין בו תפיסת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפיסת ידי אדם, יצא המניח קנקנים בראש הגג לנגבן ונתמלאו מים". וכן בעוד מקומות בדברי חז"ל (עי' מקואות פ"ב מ"ז ומ"ט).
19 עי' אורות התורה ב', א': "וחכמת התורה הרי היא הגילוי האלהי כפי רצונו ית' הבא מצד עבודתנו ותלמודנו. כל הלומד תורה הוא מוציא מהכח אל הפעל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובודאי אינו דומה האור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלמודו, וכיון שהקב"ה רוצה שיגדיל תורה, הדרך הישר הוא שילמד האדם מצד אהבתו את האור הגדול, שרוצה השי"ת בגילוי מציאותו, שיתגדל יותר ויותר. ומכל שכן לחדש בתורה, שהוא ודאי הגדלת התורה ממש באור כפול".
20 עי', למשל, בדברי הרמב"ן בהוספותיו למצוות לא תעשה בסוף השגותיו על ספר המצוות להרמב"ם (לא תעשה ב'): "המצוה השניה שנמנענו שלא נשכח מעמד הר סיני ולא נסיר אותו מדעתנו אבל יהיו עינינו ולבנו שם כל הימים והוא אמרו יתעלה 'השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב וגו"". עי' עוד בדבריו שם.
21 כך מבואר בגמרא (תענית כ"ג ע"א) לגבי חוני המעגל, וכן בפתגמו של הרב קוק זצ"ל לחודש שבט: "חשק נטיעת האילנות נובע מחפץ הטבת הדורות הבאים המובלט בתוקפו בעץ החרוב".
22 לא כאן המקום להאריך בענין זה. נציין מעט דברים הקשורים לענין. הרב קוק זצ"ל (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת של"ב) כותב: "ולאהבת ידידי ארמוז לו בקצרה: כלל גדול הוא, שאף על פי שהעולם יורד תמיד בירידה אחר ירידה, מכל מקום אין זה כי אם מצד החיצוניות שלו, דהיינו שהמעשים והמדות נופלים ואינם בערך של דורות הראשונים מצד פרטיות הנשמות. אבל מצד הפנימיות, דהיינו כח הכלל של כללות קדושת האומה כנסת ישראל, כל דור ודור מוסיף על הדורות הראשונים, מפני שהקדושה מצטרפת, ונמצא שהקדושה של מעוט תורה ומעשים טובים של דורות האחרונים מוסיפה אור לשעבר גם כן, ועבירה אין לה פירות ולא צירוף, בסוד 'יתפרדו כל פועלי און'. על כן כללות האומה בתוכיותה היא מלאה יותר אור ד' מכפי הערך של העבר, אלא שאין הדבר נגלה לעין עד בא משיח צדקנו, במהרה בימינו, שיצא מ'היכל קן צפור', כלומר: מכל הקדושות שבכח יגלה בפועל, וראו כל בשר יחדו". ישנם דברים בהם הדורות הולכים ומתקדמים, וכל דור מוסיף לקודמיו. נראה, שיכולת ההשגה וההפשטה של הדורות הולכת ומתפתחת (עי' ברמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ז ובהשגת הראב"ד שם, ובכוזרי מאמר ראשון, צ"ז), והדורות המאוחרים מוכשרים יותר להבנה עמוקה, מופשטת ופנימית של דברי תורה. בדברים אלה יש לשים לב שלא יחמיצו הדברים הישנים בהיותם קטנים ומצומצמים ביחס ליכולת ההשגה של הדורות המאוחרים יותר.
23 אף בשימושיו המעשיים משמש השמן להשקטה של דברים חורקים וצורמים.
24 עי' לקמן פסקה כ"ב ובשיעור שם, דרשה נוספת על מרירותו של הזית ומתיקותו של השמן, בכיוון נוסף.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן