שבועות מ"ג (ע"א) – לימוד מכלל ופרט וכלל
שבועות מ"ג (ע"א):
נושא שכר אינו משלם: מנלן דתנו רבנן כי יתן איש אל רעהו כלל חמור או שור או שה פרט וכל בהמה לשמור חזר וכלל כלל ופרט וכלל כו' עד הקדש רעהו כתיב.
עי' תוד"ה "וכל בהמה" שכתב:
אע"ג דבריש ת"כ קאמר מפרט וכלל כיצד ומייתי האי קרא לסימנא בעלמא הוא דנקטיה דהכא כלל ופרט וכלל הוא.
נראה בביאור דברי התוס' שאכן הפסוק כצורתו הוא "פרט וכלל" מובהק, שכן כתוב (שמות כ"ב, ט'):
… חמור או שור או שה וכל בהמה …
הרי שפירט מיני בהמות פרטיות וחזר וכלל "וכל בהמה". על כן לקחו זאת כדוגמא מובהקת לפרט וכלל. וזו הכוונה לסימנא בעלמא.
אכן, אם נתבונן על כל הפסוק, יש כאן כלל ופרט וכלל, כמו שאומרת הגמ' "כי יתן איש אל רעהו" – כלל, וכן בסוף המשפט "וכל בהמה לשמור" – זה כלל. ובתווך "חמור או שור או שה" – פרט.
הביטוי פרט וכלל, מבואר בזהר כמלכות יסוד, שהיסוד הוא כלל הבנוי מפרטים וכשהפרט קודם לכלל, הרי זה פרט שבנה את הכלל. כך נראים הדברים ברכושו של אדם כשהפרטים בונים את כלל רכושו.
זה לעומת כלל ופרט, כשהכלל בונה את הפרטים. כבר ביארנו ההבדל ביניהם שנראה שהוא כמו ההבדל בין קרבן תמיד שהוא קרבן ציבור לבין פר העלם דבר של ציבור שהוא גם קרבן ציבור.
ההבדל ביניהם הוא שב"תמיד", הכלל מעל הפרטים הוא, ולא הפרטים בונים את הכלל. לעומת פר העלם דבר של ציבור שהפרטים החוטאים למניינם הם בונים את המושג ציבור כשהם רב העם בארץ ישראל.
על כל פנים דרשו בסוגיין הן בשומר חינם והן בשומר שכר בכלל ופרט וכלל על הקרקעות ועבדים ושטרות ששומר חינם אינו נשבע ושומר שכר אינו משלם.
האר"י בביאור למידת כלל ופרט וכלל אומר שהכלל הראשון הוא בתפארת והשני ביסוד, וביניהם מלכות שעלתה למעלה מן היסוד והיא מכריעה ומנהיגה את הכללים שהיא נמצאת ביניהם.
ועי' בבא מציעא דף נ"ז: ובמה שכתבנו שם.