חולין ק"מ (ע"א) – לימוד מדבר הלמד מעניינו
נאמר בפרשת מאכלות בתורה (פרשות שמיני וראה) על העופות "את זה תאכלו… ואת זה לא תאכלו…"
ולמדו חכמים בקידושין (נ"ז, ע"א):
תאכלו לרבות את המשולחת
וזה אשר לא תאכלו מהם לרבות את השחוטה.
ובסוגיין למדו שאכן "לא תאכלו" מתייחס לצפור השחוטה, שאסורה בלאו, ו"את זה לא תאכלו" בא ללמד שיש אחרת שהיא אסורה וזו הצפור השחוטה לאוסרה בעשה ולא תעשה.
ועל השאלה, שמא שאולי בא לומר "תאכלו" דווקא את אלו למעט טריפה שאסורה, ולאוסרה בעשה ולא תעשה, והיה המענה "דבר הלמד מעניינו" והעניין הלא עוסק בשחיטות המותרות באכילה.
והביא הרמב"ם סוגיא זו בהל' טומאת צרעת פי"א ה"ז והרמב"ן בהוספותיו למצוות לא תעשה, ו'.
הנהגת מדה זו, בארה האר"י ש"דבר" זו מלכות "הלמד" היינו המלכות בנצח והוד שבה, שזה מבטא את הצד המעשי, הלכה למעשה. "מעניינו" – היינו ענין ו' שהמלכות בנצח והוד מקבלת מן התפארת שהיא וא"ו.
וא"ו מבטא את כח החיבור שבתפארת. הלא וא"ו הוא וא"ו החיבור. בתפארת קשורים כל העניינים והמדות אלו לאלו. לכן אפשר ללמוד מעניינו, שכן העניינים מחוברים והמלכות מקבלת מן התפארת את ההדרכה המעשית שלא לאכול צפור מצורע השחוטה.
האיסור בא לבטא שצפור זו אין לה תיקון ועליה דרך האדם. בספר טעמי המצוות לרדב"ז דימה הצפור השחוטה לעגלה ערופה. נראה בביאורו שכשם שעגלה ערופה, כל הרצח והתועבה חלים עליה, והיא לוקחת על עצמה את כל עוצמת הרע שבעניין, כך גם הצפור השחוטה, כל הרע של המצורע חל עליה, ועל כן אסורה בהנאה. התוספת של איסור עשה, בא לומר שמתוך המצוה לאכול דברים טהורים המתעלים ומתרוממים על ידי האדם מתוך המצוה הזו בא איסור עשה לאכול צפור שחוטה של מצורע, שהשחיטה לא באה להתירה באכילה כי אם להחיל עליה כל רוע הצרעת.
דווקא הרצון שלנו לחבר שזו בחינת "עניינו" "עניין וא"ו", הוא הגורם לנו שלא לאכול צפור מצורע השחוטה. אכילתה חלילה מפרידה ומפוררת את המציאות כשם שלשון הרע מפרדת ומפוררת המציאות.