י"ג מידות

ירושלמי יומא פ”ב ה”ב – לימוד מגזירה שוה

ירושלמי יומא פ”ב ה”ב:

מניין לדישון המזבח הפנימי ר’ פדת בשם ר’ לעזר והשליך אותה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן. אינו צריך אם לקבע לו מקום כבר כתיב אצל המזבח אם ללמדך שינתן במזרחו של כבש כבר כתיב קדמה אף הוא דרש “אצל המזבח” “אצל המזבח” מה כאן מזרחו של כבש אף כאן מזרחו של כבש.

הדין הנלמד בסוגיא הוא שיש דישון למזבח הפנימי, ומקומו אצל המזבח קדמה. הפסוק בעולת העוף הוא (ויקרא א’, ט”ז):

והסיר את מראתו בנצתה והשליך אתה אצל המזבח קדמה אל מקום הדשן.

המילים מקום דשן מיותרות. בתוך הדברים למדו גזירה שוה על דישון המזבח החיצון שאף הוא למזרחו של כבש כמו שנאמר בעולת העוף ומכאן שאת “מוראתו בנוצתה” צריך להשליך אל מקום דישון המזבח החיצון ו”מקום הדשן” מיותר ובא ללמדנו שזה גם מקום דישון מזבח הפנימי.
ומכאן למדו לדישון המזבח הפנימי.
הלימוד בג”ש הוא: נאמר “אצל המזבח” בעולת העוף ושם נאמר “אצל המזבח קדמה” ונאמר אצל המזבח בדישון מזבח החיצון (ויקרא ו’, ג’):

ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו והרים את הדשן אשר תאכל האש את העלה על המזבח ושמו אצל המזבח.

ומכאן ש”אצל המזבח” גם בתרומת הדשן הוא “קדמה” במזרחו של כבש.
הסוגיא בכללה באה ללמדנו על המצוה לדשן מזבח הפנימי. והלימוד הוא מן הפסוק שנאמר בעולת העוף.
עצם ענין הדישון והשימה אצל המזבח מבואר בדברי הרב בעולת ראי”ה ח”א עמ’ קכ”א, קכ”ג.
הקרבנות עצמם העולים על המזבח עולים לגבוה ופעולתם עליונה היא. בסגנון הספרים הקדושים אפשר לומר שהחלק המתאים לעלות לגבוה מתברר מן הקרבן העולה לגבוה, ומה שנשאר זה אפר שבירורו נעשה בשני שלבים. הרמת הדשן, שזה החלק שמתברר “אצל המזבח”, והוצאת הדשן “אל מחוץ למחנה אל מקום טהור” שזה מתברר בחוץ.
“אצל המזבח” הוא סוג של ממוצע בין הפנים “על המזבח” ובין “חוץ למחנה”.
הענין המבואר הוא, שיש חלק בקרבן שתפקידו לבנות את החיים הטבעיים “הסמוכים לתכן הקדש”. והסוגיא מחדשת שגם הקרבנות הבאים על המזבח הפנימי, שהם במדרגה עליונה של קדש, יש בהם את ה”דישון” אשר תפקידו להשפיע על ארחות החיים הטבעיים ואף בהם יש חלק המתברר, שתפקידו לבנות את החיים הסמוכים לתכן הקדש.
החידוש הגדול יותר שזה נלמד מ”מוראתו בנוצתה” של עולת העוף.
העוף הוא במקום חיצוני ויש בו סוג של שייכות לאיזו בחינה של תהו. אין לו מקום קבוע ו”נהנה מן הגזל” (ועי’ רש”י על השלכת מוראת העוף). יש בו בחינה של של “רשות הרבים” שאינו מקום של תיקון. ודווקא בפרשה זו בא הלימוד על דישון מזבח הפנימי. דבר זה בא ללמדנו על חשיבות ההשפעה החוצה של הקדש הפנימי.
דישון המזבח הפנימי והעוף החיצוני ויותר מזה החיצוניות של העוף החיצוני, נפגשים יחד “אצל המזבח קדמה” במגמה לבנות את ארחות החיים הטבעיים במגמה של קדש.
מכאן לגזירה השוה “אצל המזבח” שבאה ללמדנו על המקום המשותף לדישון העוף ולדישון המזבח, שהוא במזרח הכבש.
מזרח הוא בחי’ תפארת. הצפון והדרום הם דין וחסד. שמאל וימין. המזרח הוא האמצע הממוצע והממזג. הוא המקום הראוי לדישון אשר הוא ממוצע בין “על המזבח” לבין “מחוץ למחנה”.
אף מידת גזירה שוה היא בתפארת והיא ממזגת וממצעת את המידות, ומשוה ביניהם.
המילים המשותפות “אצל המזבח” מלמדות על תוכן פנימי משותף לעוף ולקרבנות לבהמות הביתיות המתוקנות ולעוף השייך לחלק התהו של העולם. לכולם יש תיקון ויש בהם חלק המתברר על מנת לתקן את ארחות החיים הטבעיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.