י"ג מידות

ירושלמי יומא פ”ו ה”א, סנהדרין כ”ג, שבועות פ”ב – לימוד מגזירה שוה

ירושלמי יומא פ”ו ה”א:

ר’ יוסה בי רבי בון רבי חונה בשם רב יוסף נאמר כאן “שני” “על פי שנים עדים” ונאמר להלן “שני” “וישאר שני אנשים במחנה” מה “שני” שנאמר להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים אף “שני” שנאמר כאן אנשים ולא נשים ולא קטנים.
א”כ למה נאמר ועמדו שני האנשים שלא יהא אחד עומד ואחד יושב אחד שותק ואחד מדבר אחד מדבר כל צורכו ואחד את אומר לו קצר בדבריך שלא יהא הדיין מסביר פנים כנגד אחד ומעיז פנים כנגד האחד, מעמיד לזה ומושיב לזה.

אבל בבבלי למדו הגמ’ בצורה שונה.
נאמר במשנה (שבועות דף ל’ ע”א):

שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים וכו’

ובגמרא:

מנהני מילי דתנו רבנן “ועמדו שני האנשים” בעדים הכתוב מדבר אתה אומר בעדים או אינו אלא בבעלי דינין כשהוא אומר “אשר להם הריב” הרי בעלי דינין אמור הא מה אני מקיים “ועמדו שני האנשים” בעדים הכתוב מדבר ואם נפשך לומר נאמר כאן “שני” ונאמר להלן “שני” מה להלן בעדים אף כאן בעדים.

וברש”י:

ונאמר להלן שני – על פי שני עדים (דברים י”ט, ט”ו)

הלימוד בירושלמי מאלדד ומידד שנשארו במחנה “וישארו שני אנשים במחנה” לכאורה תמוה, וכי מה קשורים המה לפרשת עדים.
הרב קוק בבארו מידת גזירה שוה כתב שאף מבחינה חיצונית הסוגיות שונות ולכאורה אין ביניהן קשר, אבל אוצרי החיים הפנימיים שלהם שם נמצאת השוואה נפלאה.
שני האנשים אלדד ומידד לא סתם נשארו במחנה. הרי נאמר “אלדד ומידד מתנבאים במחנה” ומשה בתגובתו ליהושע המבקש לכלוא אותם אומר:

ומי יתן כל עם ה’ נביאים כי יתן ה’ את רוחו עליהם.

בעומק הנבואה קשורה לעדות.
בכמה מקומות מצאנו שדימה הרמב”ם את הנבואה לעדות. כך בסוף פ”ז מיסודי התורה:

… ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהן על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואח”כ בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו מצוה לשמוע ממנו שנאמר אליו תשמעון ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו ואעפ”כ מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה הוא מעמידים אותו על חזקתו שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין ע”פ שני עדים כשרים ואע”פ שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלינו מעמידין אותן על כשרותן ובדברים האלו וכיוצא בהן נאמר הנסתרות לה’ אלהינו והנגלות לנו ולבנינו ונאמר כי האדם יראה לעינים וה’ יראה ללבב.

ובהמשך בפרק ח’ ה”ב:

… נמצאו אלו ששולח להן הם העדים על נבואתו שהיא אמת ואינו צריך לעשות להן אות אחר שהם והוא עדים בדבר כשני עדים שראו דבר אחד ביחד שכל אחד מהן עד לחבירו שהוא אומר אמת ואין אחד מהן צריך להביא ראיה לחבירו כך משה רבינו כל ישראל עדים לו אחר מעמד הר סיני ואינו צריך לעשות להם אות… נמצאת אומר שכל נביא שיעמוד אחר משה רבינו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות אליו תשמעון כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שנים עדים ואע”פ שאין אנו יודעין אם העידו אמת אם שקר כך מצוה לשמוע מזה הנביא אע”פ שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט.

והלכה ג’:

לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו… הא למה הדבר דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן אלא יודע בודאי שהן עדי שקר.

וכן כתב הרמב”ם באגרת תימן.
ובמהדורת הרב קפאח העיר בהערה מ”א בסוף פ”ז מהלכות יסודי התורה:

ומקור דברי רבינו ביחס להגדרת העדת העדים הוא רס”ג ואפשר שכבר קדם לרס”ג מקור עתיק אלא שאינו ידוע לנו.

נראה שמשל הרמב”ם שהמשיל נבואה לעדות שרש עמוק יש לו. אף הנבואה דומה לעדות שהנביא החוזה ורואה דבר ומספר לאנשים מה ראה ומה דבר אליו ה’. הרי הוא כמעיד. וכמו שאדם הרואה דבר, ברור לו שראה, כך הנביא ברור לו שראה והבין דבר ה’ אותו יעביר לבני אדם.
כשם שהעדות משל היא לנבואה, כך הנבואה ביטוי היא לעדות.
בארץ ישראל, ארץ הנבואה, בכל מה שרואים נפגשים עם עיני ה’ אשר בה, מרשית השנה ועד אחרית שנה.
בארץ ישראל חיי עולם נטע ה’ בתוכנו והרי הם הופעת תורה שבעל פה. הנבואה והחזון משפיעים על לימודינו ועל כל מה שאנו רואים.
כל שני עדים מזכירים לנו את שני האנשים הנשארים במחנה – אלדד ומידד – הרואים את התוכן הפנימי של המציאות.
לעומת זאת בבבל שאינה ראויה לנבואה הגזירה השוה היא בתוך מציאות הדין ואינה מפליגה לעולמות רוחניים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.