שיר השירים רבה א, ז

המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל "ניתן להידרש".

דבר אחר "שיר השירים", זה שאמר הכתוב "לב חכם ישכיל פיהו", לבו של חכם מלא חכמה, מי ישכיל עליו ומי מחכים עליו – פיהו, פומיה מחכים עלוי, פומיה מורה עלוי. "ועל שפתיו יוסיף לקח", מתוך שהוא מוציא דברי תורה מלבו מוסיף על לקחה של תורה. משלו משל למה הדבר דומה, לחבית שהיא מלאה אבנים טובות ומרגליות ומוקפת צמיד פתיל, והיא נתונה בזוית אחת ואין אדם יודע מה בתוכה, בא אחד ופנה אותה וידעו הכל מה בתוכה. כך לבו של שלמה היה מלא חכמה ולא היה יודע אדם מה בתוכה, כיון ששרתה עליו רוח הקודש ואמר שלושה ספרים ידעו הכל חכמתו. "ועל שפתיו יוסיף לקח", לקח שהוסיף על דברי תורה עילהו, שנאמר "ונתתי את לבי לדרוש ולתור בחכמה", מהו "ולתור", להעשות תייר בחכמה, הדא הוא דכתיב "ויתורו את ארץ כנען", מאן דקרא טבוואות ניזיל לגביה, מאן דתני טבוואות ניזיל לגביה, שנאמר "לתור בחכמה". דבר אחר "לדרוש ולתור", לתור ולהותיר, הדין פייטנא כד עביד אלפא ביתא, זמנין מחסל לה וזמנין דלית מיחסל לה, ברם שלמה עבד אלפי ביתא וחמשא אתין יתרין עליו, דכתיב "ויהי שירו חמשה ואלף", ויהי שירו של אלף חמשה. ולא על דברי תורה בלבד היה תייר שלמה אלא על כל אשר נעשה תחת השמש, כגון האיך ממתיקין את החרדל, היאך ממתיקין את התורמסין. אמר לו הקב"ה: אחר דברי תורה איללת, חייך שאין אני מקפח שכרך, הריני משרה עליך רוח הקודש. מיד שרתה עליו רוח הקודש ואמר שלושה ספרים הללו: משלי, קהלת ושיר השירים.

 

פירוש המדרש

 

דבר אחר, דרשה נוספת למילים "שִׁיר הַשִּׁירִים", זה שאמר הכתוב (משלי ט"ז, כ"ג): "לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח". לבו של חכם מלא חכמה, אלא שאין היא ניכרת כלפי חוץ, מי ישכיל עליו ומי מחכים עליו, פיהו, כלומר פומיה מחכים עלוי, פומיה מורה עלוי – פיו מודיע עליו¹, פיו מורה עליו שחכם הוא, שמוציא חכמתו לחוץ. הסבר נוסף (מהרז"ו): כשהחכם מוציא את חכמתו לפיו, הוא מוסיף חכמה והבנה בדברים. "ועל שפתיו יוסיף לקח", מתוך שהוא מוציא דברי תורה מלבו, מוסיף על לקחה של תורה – כאשר הדברים הם "על שפתיו", כלומר כשאומרם בפיו, הוא מוסיף חכמה. משלו משל למה הדבר דומה, לחבית שהיא מלאה אבנים טובות ומרגליות ומוקפת צמיד פתיל – סגורה ומכוסה – והיא נתונה בזוית אחת, בפינה אחת שבחדר, ואין אדם יודע מה בתוכה. בא אחד ופִנה אותה – הזיזה ממקומה ופתח את כיסויה, וידעו הכל מה בתוכה. כך לבו של שלמה היה מלא חכמה, ולא היה יודע אדם מה בתוכה – שהיו הדברים סגורים בלבו ואינם ניכרים כלפי חוץ, כיון ששרתה עליו רוח הקודש ואמר שלושה ספרים – משלי, שיר השירים וקהלת – ידעו הכל חכמתו. "ועל שפתיו יוסיף לקח", לקח שהוסיף על דברי תורה בכך שהוציאם בשפתיו, כמבואר לעיל, עילהו – גרם לעילויו של שלמה. או פירושו, שהוסיף שלמה חכמה בחכמות העולם מעבר לחכמתו בדברי תורה כמתואר בהמשך המדרש, שנאמר בדברי שלמה (קהלת א', י"ג): "וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם", ודורשים: מהו "ולתור בחכמה", להעשות תייר בחכמה, הדא הוא דכתיב – זהו שכתוב (במדבר י"ג, ב'): "וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן", ומכאן שלתור הוא להיות תייר המחפש ובולש, ושלמה היה תייר בחכמה, ומחפש כיצד להוסיף ולהחכים, והיה אומר: "מאן דקרא טבוואות ניזיל לגביה, מאן דתני טבוואות ניזיל לגביה" – מי שמלמד מקרא היטב, נלך אליו, מי שמלמד משנה היטב, נלך אליו. היה שלמה הולך ומבקש ללמוד מכל מי שהיה יכול ללמדו, וזהו שנאמר "ולתור בחכמה", שהיה שלמה תר ומחפש אחר החכמה. דבר אחר, דרשה נוספת למילים "לדרוש ולתור", לתור ולהותיר – היה שלמה בחכמתו מותיר, כיצד, הדין פייטנא כד עביד אלפא ביתא זמנין מחסל לה וזמנין דלית מיחסל לה – הפייטן הזה כשעושה "אלפא ביתא", פיוט על סדר האותיות כמקובל, פעמים מסיים אותו ומחבר חרוזים לכל האותיות, ופעמים שאינו חורז על כל האותיות. ברם שלמה עבד אלפי ביתא וחמשא אתין יתרין עליו – אבל שלמה עשה פיוט על סדר כל האותיות, ולא זו בלבד אלא שהיו חמש אותיות יתרות, ומנין למדים זאת, דכתיב – שכתוב בתיאור חכמתו של שלמה (מלכים א' ה', י"ב): "וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף", ודורשים: ויהי שירו של אלף – חמשה, שהיה שיורו של אלף (עי' בילקוט משלי רמז תתקנ"ה) – הנשאר מן הפיוט על סדר האלף בית – חמישה, שהותיר שלמה חמישה חרוזים יתר על האותיות. ולא על דברי תורה בלבד היה תייר שלמה אלא על כל אשר נעשה תחת השמש – ויש גורסים "תחת השמים", כלשון הפסוק מקהלת שהובא לעיל, ופירושו שהיה שלמה תר ומבקש להבין כל שנעשה בעולם, אף בדברי העולם, כגון האיך ממתיקין את החרדל – שחריף הוא, היאך ממתיקין את התורמסין – שיש להשרותם ולבשלם זמן רב. אמר לו הקב"ה אחר דברי תורה איללת – תרת וחיפשת², חייך שאין אני מקפח שכרך, הריני משרה עליך רוח הקודש בשכר רצונך ובקשתך ללמוד ולהחכים, מיד שרתה עליו רוח הקודש ואמר שלושה ספרים הללו: משלי, קהלת ושיר השירים.

 

 

נושאי השיעור: א. הוצאת דברי החכמה לחוץ מוסיפה להם. ב. "שתי תורות" – שני מקורות לדבר ה'. ג. חיבור התורה שבעל פה לתורה שבכתב מוסיף על דברי התורה.

 

פתיחה – מבנה המדרש

המדרש דורש על שלמה המלך את הפסוק (משלי ט"ז, כ"ג):

לֵב חָכָם יַשְׂכִּיל פִּיהוּ וְעַל שְׂפָתָיו יֹסִיף לֶקַח.

המדרש מחולק לשני חלקים, וכל אחד מהם דורש חלק מן הפסוק, ונראה שהמדרש מעניק פירוש לפסוק. יש להעיר, שבחלק הראשון של המדרש מובאת דרשה גם על חלקו השני של הפסוק, ויש להבין דבר זה.

פעמיים מובא במדרש המשפט: "שרתה עליו רוח הקודש ואמר שלושה ספרים", הבא בדרך כלל בסיום המדרשים (כסגנון הפתיחות המצוי במדרש, המסיימות כולן באותו ענין). מדוע מובא כאן משפט זה פעמיים?

כפי שכבר ביארנו, הפתיחות לשיר השירים מדגישות את היות ספריו של שלמה כתובים ברוח הקודש, ומבארות את פעולתה של רוח הקודש על שלמה ועל ספריו.

נראה, אפוא, ששני חלקיו של המדרש מבארים שני עניינים שפעלה רוח הקודש על שלמה, על פי הפסוק במשלי:

א. "לב חכם ישכיל פיהו": פיו של החכם מגלה ומשכיל את אשר בלבו.

ב. "ועל שפתיו יוסיף לקח": השפתיים, הנמצאות מחוץ לפה, מוסיפות לקח על החכמה שבלב.

 

"לב חכם ישכיל פיהו"

המדרש מבאר את דבריו בעזרת משל, המסייע בידינו להבין את דברי חכמים:

משלו משל למה הדבר דומה, לחבית שהיא מלאה אבנים טובות ומרגליות ומוקפת צמיד פתיל, והיא נתונה בזוית אחת, ואין אדם יודע מה בתוכה. בא אחד ופנה אותה וידעו הכל מה בתוכה. כך לבו של שלמה היה מלא חכמה ולא היה יודע אדם מה בתוכה, כיון ששרתה עליו רוח הקודש ואמר שלושה ספרים ידעו הכל חכמתו.

יש להבין, האם שלמה המלך לא דיבר קודם ששרתה עליו רוח הקודש? מדוע רק רוח הקודש גרמה להוצאת חכמתו של שלמה?

המדרש אומר: "לבו של חכם מלא חכמה, מי ישכיל עליו ומי מחכים עליו – פיהו, פומיה מחכים עלוי, פומיה מורה עלוי". למילה "מחכים" כמה משמעויות, ונראה שכאן הכוונה היא "מודיע", פיו של החכם מודיע את חכמתו וגורם לכך שהיא תהיה מוכרת³.

אינה דומה אבן טובה הנמצאת בקופסא, לאבן טובה הנמצאת בכתרו של המלך.

אף החכמה כן. אינה דומה חכמה הסגורה בלבו של אדם, לחכמה היוצאת אל הפועל בהתנהגותו של אדם, בהנהגתו את חייו ובהודיעו את החכמה לאחרים. היציאה מן הלב אל הפה ואל המציאות מעמידה את דברי החכמה במקומם הראוי להם, ובכך הם מקבלים משמעות רחבה ועמוקה, יותר ממה שיש בהם כשהם סגורים בלבו של אדם.

אולם, תהליך זה איננו שלם כל צרכו. אף כי האבן מוסיפה עוצמה בהגיעה לכתרו של המלך, מכל מקום יש בזה גם צמצום. מעתה האבן משמשת בתפקיד מסוים – גדול ככל שיהיה – ושוב אינה יכולה לשמש בעוד צורות רבות של הופעתה. כאשר האבן נמצאת "בכח", בתוך הקופסא, יש בה אינסוף אפשרויות של הופעה, ומשניתן לה תפקיד מסוים יש בזה צמצום של הופעתה.

אף בדברי חכמה הדברים אמורים. אף כי הוצאת דברי החכמה אל מחוץ ללב וגילוים בציבור מוסיפה לדברים, מגדירה אותם ומעמידה אותם במקומם, מוכרח הדבר שהתהליך יהיה מלווה בצמצום דברי החכמה. לבו של האדם מלא בתחושות והרגשות דקות ועדינות, ואין הוא יכול להביען במלואן כלפי חוץ. הוצאת דברי החכמה מן הלב אל הפה ממעיטה מעוצמתם. ככל שמצליח האדם להתגבר על הפער בין לבו לפיו, הרי שהדברים שהוא אומר או כותב הם בעלי עוצמה גדולה יותר ויצירתו משפיעה יותר על מקבל הדברים. אולם לעולם קיים פער, ואין אדם יכול להעביר את אשר בלבו אל פיו בצורה מלאה.

לשם כך הופיעה רוח הקודש על שלמה. רוח הקודש נתנה לשלמה יכולת להביע עניינים פנימיים ועמוקים, בלא לפגום בעוצמת הדברים. שומעיו של שלמה קלטו את דבריו בצורה מלאה, ויציאתם מלבו לא פגמה בהם, כיון שנאמרו ברוח הקודש.

בענין זה דומה רוח הקודש לנבואה, שאף היא נותנת לנביא את הכח למסור חזיונות נפלאים ועמוקים בדרך בה השומע מקבל את הדברים בצורה מלאה, והוצאתם אל הפה לא פוגמת בדברים⁴.

"לב חכם ישכיל פיהו" – הוצאת חכמתו של שלמה מלבו על ידי ספריו, השכילה את הדברים בכך שהעמידה אותם במקום הראוי להם. כבר בחלק זה של המדרש דורשים את חלקו השני של הפסוק: "ועל שפתיו יוסיף לקח", כיון שהוצאת הדברים אל השפתיים הוסיפה משמעות לדברי החכמה.

 

"ויהי שירו חמשה ואלף"

דברים אלו יכולים לבאר את דברי חכמים שהיה שלמה מותיר חמש אותיות בפיוטיו.

הפסוק אותו דורשים חז"ל (מלכים א' ה', י"ב):

וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל וַיְהִי שִׁירוֹ חֲמִשָּׁה וָאָלֶף.

פשט הפסוק קשה. "אלף" הוא מספר שלם, ונראה תמוה לומר שכתב שלמה אלף וחמישה שירים. נראה, כי "חמשה ואלף" בא לומר, שמעבר לאלף יש חמישה נוספים. הרי שכבר בפשט הכתוב רמוז כי החמישה הם תוספת על האלף. הקושי בפשט מלמד כי הפסוק "ניתן להידרש", ויש להעמיק בדברים הרמוזים בפסוק.

"אלף" מבטא את כלל חכמתו של שלמה, שהיתה שלֵמה ומלאה. מעבר לכל חכמתו הוסיף שלמה עוד "חמישה", המבטאים את הדרך איך להעביר את החכמה מלבו של שלמה אל העולם.

הרב קוק זצ"ל מונה את "חמשת דרכי הלימוד", החל מ"שיטה מחשבית, בלא הגבלה, בלא ערך קצוב", ועד לעיון, המתפשט "יחד עם העמקתו המקומית, בהרחבה מענין לענין". מרום המחשבה ועד לעיון המפורט והמעשי מובילים חמישה שלבים (אורות הקודש ח"א עמ' ע"ג).

בדבריו קושר הרב ענין זה לדברים נוספים: "חמשה חומשי תורה, חמשה ספרי תהלים, וחמשה 'ברכי נפשי'. חמשה חלקי הנשמה, וחמשת הפרצופים הסודיים, וחמשת העולמות…".

חמישה שלבים מציינים את המעבר של הדברים הנסתרים אל הצורה הגלויה והמעשית.

כך בלימוד, כך בנשמה, וכך בעולמות. מהאחדות העליונה משתלשלים העולמות בחמש מדרגות עד שמגיעים לעולם מפורד, עם טוב ורע ושאר הניגודים והסתירות.

גם בכיוון ההפוך: בחמש מדרגות מתרומם האדם מן העולם המעשי בו הוא שרוי, ועד להכרת הקב"ה, מידותיו והנהגתו את עולמו.

שירו של שלמה היה "חמשה ואלף". היה לשלמה "אלף" – שלמות של לימוד וחכמה שרכש לעצמו⁵, ועל האלף הותיר עוד "חמישה" – ירידה של חכמתו אל השומעים, אל העולם המעשי, אל היכולת לתקן את המציאות ולמתק את התורמוסים מתוך חכמתו הגדולה.

בזוה"ק (ח"ב קמ"ה ע"ב, בתרגום) דרשו חכמים:

"ויהי שירו חמשה ואלף", כך העמדנו… "ויהי שירו", זה שיר השירים, וכי חמשה ואלף הוא שיר השירים, ודאי כך הוא, חמשה הם שערים נפתחים הנפתחים במלך שהשלום שלו, והם חמש מאות שנים של עץ החיים, חמשים שנים של היובל, "ואלף", זהו עץ החיים…

חמש, חמשים, חמש מאות – זו הופעת החמש במדרגות שונות, החל ביחידות – המבטאות את עולם המעשה, ועד למאות המבטאות את עולם המחשבה.

הדרך אל העולם הרוחני הנרמז בעץ החיים וביובל בנויה מחמישה שלבים, והדברים מתאימים לנאמר לעיל.

שלמה עמד בתווך, בין החכמה האלוקית שזכה לה ובין המציאות המעשית, וידע לקשר ביניהם. זהו מה שדרשו חכמים בביטוי "ולתור בחכמה".

 

"ועל שפתיו יוסיף לקח"

בחלקו השני של המדרש מובאת דרשה על פסוק מקהלת (א', י"ג): "וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם", ודורשים: "ולתור בחכמה – להעשות תייר בחכמה".

כפי שמבאר המדרש, שלמה היה תייר בחכמה, אך גם בדברי העולם, "האיך ממתיקין את החרדל, היאך ממתיקין את התורמסין".

משמעות הדבר תתבאר לאור מקורות נוספים המבארים את הענין.

בזוה"ק דרשו (ח"ג ד' ע"ב בתרגום):

"וקול התור נשמע בארצנו" (שיר השירים ב'), זוהי ארץ שלמטה, שירשו ישראל על ידי יהושע. מי הוא "קול התור", זה הוא התייר הגדול… כשבנה שלמה את בית המקדש למטה, ואז נתעטר הקב"ה בעטרותיו כחתן בכלה, כמו שאמר הכתוב (שיר השירים ג'): "צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה וגו'". בספר האגדה אמר, "קול התור", זוהי תורה שבעל פה. שתורה שבכתב נקראת "תורה" סתם, ותורה שבעל פה נקראת "תור".

אף כאן מכונה שלמה, בעת שבנה את בית המקדש, התייר הגדול, אלא שבדברים אלה ישנה תוספת המעמידה על עומקם של דברים.

"תור" הוא תורה שבעל פה, והרמ"ק מוסיף (פרדס רמונים שער ערכי הכינויים ערך 'תור'), ש"תור" הוא תורה שבעל פה כאשר איננה מחוברת לתורה שבכתב.

 

שתי תורות

בכמה מקומות מציינים חז"ל כי ישנן לישראל שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה⁶. מדוע מכונים שני חלקי התורה כשתי תורות? לכאורה ניתן לחלק את התורה לחלקים רבים יותר. אינו דומה ספר בראשית לספר תהילים, ושניהם שונים מספר ישעיהו. מהי משמעות החלוקה לשתי תורות בדוקא?

הביטוי "שתי תורות" מלמד שיש שני מקורות לדבר ה'. המקור האחד הוא מעמד הר סיני בו קיבלנו תורה, והמקור השני הוא העולם שברא הקב"ה, שאף ממנו נוכל ללמוד את דבר ה', העולה מן המציאות.

דוגמא לכך ניתן לראות בסוגיא המבררת את המקור לכלל הבסיסי שבדיני ממונות: "המוציא מחברו עליו הראיה" (בבא קמא מ"ו ע"ב):

אמר ר' שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה, שנאמר (שמות כ"ד): "מי בעל דברים יגש אליהם", יגיש ראיה אליהם. מתקיף לה רב אשי, הא למה לי קרא, סברא הוא, דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא (מי שכואב לו הולך לרופא).

רב אשי אינו מוכן לקבל לימוד מפסוק, בשעה שהסברא הפשוטה מורה על אותו ענין. "מתקיף לה ר' אשי" – לר' אשי מפריעה העובדה שלדברים שהם כל כך פשוטים בטבע המציאות, מחפשים מקור בכתוב. "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ" (הושע ח', י"ב) – הדברים הכתובים הם חיצוניים לאדם, "כמו זר נחשבו", באופן יחסי לדברים שהוא חי אותם בטבעיות חייו.

אף הביטוי שאמר ר' אשי להוכיח את הסברא – "כואב לך?! לך לרופא!", מלמדנו שאין מקורה של הסברא בבית המדרש כי אם בשוק.

על כן מתקיף ר' אשי ואומר, שאם יש סברא שאותה אתה יכול ללמוד מעצמך ומהעולם בו אתה חי, אל תחפשנה בכתוב.

 

דוגמא נוספת, מן הסוגיא הדנה במקור לכך ששלוש עברות חמורות יהרג ועל יעבור (פסחים כ"ה ע"ב, וכן ביומא פ"ב ע"א, ובסנהדרין ע"ד ע"א):

ושפיכות דמים גופיה מנלן (שיהרג ואל יעבור), סברא הוא, כי ההוא דאתא לקמיה דרבא (כאותו אדם שבא לפני רבא), אמר ליה: מרי דוראי אמר לי זיל קטליה לפלניא, ואי לא קטלינא לך (מושל עירי אמר לי לך הרוג את פלוני, ואם לא – אהרוג אותך). אמר ליה: ליקטלוך ולא תיקטול, מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי (יהרגוך ולא תהרוג, מה ראית שדמך אדום יותר, שמא דמו של אותו אדם אדום יותר).

אף כאן, הגמרא מביאה סברא, שלשונה מלמד כי מקורה הוא באנשי השוק ולא בבית המדרש, ולסברא זו יש תוקף של דברי תורה. הכיצד?

זוהי מהותה של תורה שבעל פה. העולם, החיים הטבעיים של בני האדם, מהווים אף הם מקור לדבר ה'. התורה שבכתב מלמדת אותנו על רצון ה' באמצעות דבר ה' הכתוב בתורה, והתורה שבעל פה מלמדת אותנו את רצון ה' העולה מן המציאות. אף העולם נברא על פי רצון ה', ובהקשבתנו אל המציאות אנו יכולים לקלוט את דבר ה' העולה ממנה. סברא הנובעת מצורת חשיבה יסודית של בני האדם, הרי שהיא חלק מן הטבע היסודי שבעולם ואיננה יצירה אנושית, ועל כן סברא כזו היא בעלת תוקף ומשמעות של דבר תורה.

אמנם, המציאות כשלעצמה, בהיותה מנותקת מן התורה שבכתב, עלולה להגיע לעיוותים קשים. כאשר פועל האדם על פי טבעו, בלא לבררו ולזקקו על פי התורה הכתובה והמסורה – הרי שהדברים מובילים למבט מעוות על המציאות. דוגמא לכך ניתן לראות בעולם הפוסט מודרני, המרומם את ערך החופש, שהוא ערך חיובי בעיקרו, אלא שללא המבט התורני הוא מוביל לפריצת מסגרות ולניתוץ ערכים.

מנגד, אף התורה שבכתב, בהיותה מנותקת מן המציאות ומדבר ה' העולה ממנה – חסרה בהופעתה. הניתוק מוביל למחשבה שהתורה איננה מתאימה לתקופה ולדור, מחשבה המביאה להתרחקות מן התורה, כפי שקרה בדורות האחרונים (עי' אורות התשובה ד', י').

רק הופעה של שתי התורות מחוברות זו לזו, של דבר ה' הכתוב בתורה, המרומם ומעלה את דבר ה' העולה מן המציאות – היא הופעה שלמה של דבר ה'⁷.

החיבור בין התורות מבטיח שלמות – חיים על פי יסודות התורה הבלתי משתנים, בעולם דינמי ומשתנה, תוך הקשבה למציאות החיים ולעולה ממנה, וחיבורה אל דברי התורה הנצחיים, העוברים מדור לדור ללא שינוי.

"אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו", פירוש "תורת אמת" היא תורה שבכתב, "וחיי עולם נטע בתוכנו" היא תורה שבעל פה (טור או"ח סי' קל"ט).

התורה שבכתב כוללת את האמיתות שאינן משתנות, והתורה שבעל פה עולה מן החיים הדינמיים והמשתנים, ושתיהן יחד בונות את שלמות התורה בישראל.

 

"תור" הוא תורה שבעל פה בהיותה מנותקת מתורה שבכתב. יש לחבר תורה זו לאות ה', לחמישה חומשי תורה, ואז תעלה בידינו "תורה" שלמה.

שלמה התייר הגדול, היה מתייר בענייני העולם, והיה יודע כיצד ממתיקין את התורמוסין – היה מכיר את פעולותיו של האדם בתיקון העולם, בישובו ובהתקדמותו⁸. שלמה חש את הרוחות המנשבות בעולם, האזין להן וקלט את מהותן.

גם בתחום זה יש תפקיד מרכזי לרוח הקודש. כאשר שרתה עליו רוח הקודש, חיבר שלמה את חכמת המציאות אל התורה – את הטבע האלוקי של העולם, המתבטא בהכרת החוקיות הפועלת בעולם, ואת הכרת דרכי החשיבה והרוחות המנשבות בקרב האנושות – את הדברים האלה חיבר שלמה את התורה. כך כתב שלמה את ספריו, שיש בהם חכמה חיצונית, כביכול, אך הן חלק מכתבי הקודש ומהעברת דבר ה' בעולם. רוח הקודש הגדירה את חכמתו המעשית של שלמה כתורה, ובזה הוסיפה על התורה – בכך שפעלה חיבור של התורה אל החיים.

זהו פירוש הפסוק: "ועל שפתיו יוסיף לקח", וכל מילה בו בעלת משמעות: החיבור אל השפתיים, אל הצד החיצוני והמעשי, "עילהו", גרם לעילוי ולתוספת ל"לקח" של שלמה, לתורה שהיתה בו, בחינת "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם" (משלי ד', ב').

 

הפסוק במשלי כולל שתי בחינות המשלימות זו את זו:

"לב חכם ישכיל פיהו" – הוצאת דברי החכמה מן הפנים אל החוץ מוסיפה ומשכילה את דברי החכמה, ולשם כך יש צורך ברוח הקודש.

"ועל שפתיו יוסיף לקח" – הכנסת חכמת העולם מן החוץ אל הפנים, מן העולם אל לבו ואל תורתו של שלמה, הוסיפה לתורה שבקרבו, ואף חיבור זה נעשה על ידי רוח הקודש ששרתה על שלמה.

שני החלקים במדרש, המסיימים ברוח הקודש ששרתה על שלמה, עוסקים בשני תהליכים של חיבור התורה אל החיים, ושניהם נעשים על ידי רוח הקודש, המכוונת את האדם אל הדרך הנכונה של חיבור התורה והחיים.

 

מבט אקטואלי

נראה, שיש לדרוש את הפסוק המובא בזוה"ק לעיל (שיר השירים ב', י"ב):

הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ.

בעת שהנצנים נראו בארץ – בתחילת התעוררות ישראל לשוב לארצם, ותחילת התעוררות הארץ לקבל את פני בניה השבים אליה, "קול התור נשמע בארצנו". השלב הראשון הוא "תור", תורה שבעל פה המנותקת מתורה שבכתב. בשלב הראשון מופיע חיבור חזק ומשמעותי אל החיים ואל המציאות המעשית, אך ללא חיבור אל התורה. בשלב זה מתעורר עם ישראל מתרדמת הגלות, ומתחיל לקלוט את הרוחות המנשבות בחלל העולם – התעוררות לאומית, חופש וכדומה, אולם הדברים נעשים מתוך ניתוק מן התורה.

תפקיד חשוב מוטל על מי אשר רוח ה' בקרבו, לפעול לחיבור ה"תור" אל ה-ה', לחמישה חומשי תורה, ובכך ליצור "תורה" שלמה. את הקישור אל עולם המעשה ואת ההקשבה אל הרוחות והמחשבות המתחדשות בעולם, יש לחבר אל יסודות התורה הקבועים, אל קיום התורה והמצוות, ואז תתגלה תורה שלמה בארץ.

וכן מן הכיוון השני. את לימוד התורה יש לעשות כך שדברי התורה יהיו יכולים להיקלט במציאות המעשית ולהדריכה. יש לשאוב מן התורה השקפת עולם העוסקת בבעיות הדור והשעה ומעניקה הדרכה מתוך עומק דרכה של תורה.

 

בהקשר זה יש להביא את דברי הזוה"ק (ח"א קט"ז ע"ב בתרגום):

ובשנת שש מאות לאלף השישי יפתחו שערי החכמה למעלה, ומעיינות החכמה למטה, ויתוקן העולם להיכנס בשביעי, כאדם המִתקן ביום השישי בהערב השמש להיכנס בשבת, אף כך כן. וסימנך: "בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו', נבקעו כל מעיינות תהום רבה".

הגר"א קבע ששנת ה'ת"ר היא שנת אתחלתא דגאולה⁹. יש קשר בין פתיחת מעיינות החכמה בעולם, ובין התעוררות ישראל לשוב לארצם. התעוררות החכמה באה כדי לגלות בעולם את החכמה האלוקית הפנימית, ודבר זה יכול להיעשות רק בארץ ישראל, המוכשרת לגילויים עליונים ופנימיים. על כן התעוררות החכמה באה בד בבד עִם שיבת עַם ישראל לארצו.

השלב הראשון, הן בהתעוררות החכמה והן בהתעוררות הגאולה, הוא בצד המעשי והחומרי – בהתפתחות מדעית וטכנולוגית ובבנין מעשי של הארץ. אך אין להסתפק בכך, ויש צורך לחבר את "קול התור" המתעורר בעולם אל התורה שבכתב, וכך להפוך את "קול התור" ל"קול התורה".

 

---

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *