שיר השירים רבה ח, יט

המאמרים באתר מבוססים על כללי לימוד המופיעים במדור הכללים. מאמר זה מבוסס על הכלל "ניתן להידרש" והכלל המשל.

'על הרי בשמים', אמר ר' סימון אמר הקב"ה המתינו לי עד שאשב בדין על הריהם שהם שריהם שנתונות אצלי בשמים הדא הוא דכתיב 'על הרי בשמים', אמר ר' יצחק כי הדא (שמות ל') 'ואתה קח לך בשמים ראש', ראש גמלים נושאים זהב ובשמים זהב וסמים, ר' חוניא על הדא דר' יצחק, אין הקב"ה פורע מאומה למטה עד שמשפיל שריה מלמעלה, ואית ליה חמשה קריין, חד דכתיב (ישעיה כ"ד) 'והיה ביום ההוא יפקד ה' על צבא המרום במרום', ואחר כך, 'על מלכי האדמה'. תרין (ישעיהו י"ד) 'איך נפלת משמים הילל בן שחר', ואחר כך, 'נגדעת לארץ'. תלתא (ישעיהו ל"ד) 'כי רותה בשמים חרבי', ואחר כך, 'הנה על אדום תרד'. ארבעה (תהלים קמ"ט) 'לאסור מלכיהם בזקים', ואחר כך, 'ונכבדיהם בכבלי ברזל', אמר ר' תנחומא 'לאסור מלכיהם בזקים', אלו שרים של מעלה, 'ונכבדיהם בכבלי ברזל', אלו שרים של מטה. חמשה (שם) 'לעשות בהם משפט כתוב', ואחר כך, 'הדר הוא לכל חסידיו הללויה'. בארבעה דברים נמשלה גאותן של ישראל, בקציר, ובבציר, בבשמים, וביולדה, בקציר הדא חקלא כד היא מחצדא בלא ענתה אפילו תבנא לית הוא טב, בענתה הוא טב, הדא הוא דכתיב (יואל ד') 'שלחו מגל כי בשל קציר'. נמשלה בבציר, הדין כרמא כד מקטיף בלא ענתיה אפילו בסמיה לית הוא טב, בענתיה הוא טב, כך (ישעיה כ"ז) 'כרם חמר ענו לה', איתעביד כרמא חמר זמר לה. נמשלה בבשמים, מה בשמים הללו כשהן נלקטין כשהן רכין לחים אין ריחם נודף. כשהן יבשים ונלקטין ריחן נודף, נמשלה כיולדה, הדא איתתא כד ילדה כלא ענתה לא חייא ולדא, כד ילדת בענתה חיי, כך כתיב (מיכה ה') 'לכן יתנם עד עת יולדה ילדה'. ר' אחא בשם ר' יהושע בן לוי אמר (ישעיה ס') 'אני ה' בעתה אחישנה', לא זכיתם 'בעתה', זכיתם 'אחישנה', כן יהי רצון במהרה בימינו אמן.

המדרש עוסק בשרי האומות, ודורש את המילה "בְּשָׂמִים" כאילו נקראת "בַּשָּׁמָיִם", וכן "בשמים ראש" – נדרש על ראשי האומות.

"אין הקב"ה פורע מאומה למטה עד שמשפיל שריה מלמעלה"
בהסתכלות רגילה אנו מבינים כי אומה מתחילה מכך שיש אנשים החיים במקום מסוים ומדברים בשפה משותפת, והמנהגים המשותפים וההסטוריה המשותפת מלכדים אותם לכדי אומה.
כיצד נעלמת אומה מן העולם? בספרי ההסטוריה מתוארים התהליכים השונים – בעיות מוסריות שהובילו להסתאבות ההנהגה, שהובילה לחולשת הצבא, ובקרב מסוים בגלל טעות כלשהי הפסידה אותה אומה ולאחר מכן נכבשה ועברה מן העולם.
המדרש מלמד אותנו להסתכל אחרת על הדברים. אומה כוללת יותר מאשר אנשים, והתהליכים מתחילים למעלה – ואחר כך מתבטאים בעולם הזה למטה.
למעלה, בשמים, ישנם שרים – בחינות רוחניות שונות של תכונות שונות ועניינים שונים.
שר זה מופיע בעולמנו בצורת אומה, ומה שמלכד את האומה זה אותו אידיאל, אותה תכונה שהיא צריכה להופיע בעולם. אותו שר הממונה על הופעתה של התכונה, מופיע בעולם בצורת אנשים שמתאגדים לעם אחד.
ניתן למצוא בחז"ל זיהויים שונים לתפקידיהם של עמים שונים. יון, למשל, עניינם הוא היופי והאסתטיקה – "יפיותו של יפת יהא באהלי שם"¹. אף אנו יכולים לזהות באומות שונות את התכונה, המחשבה או הערך שמופיע בעולם דרך האומה.
כשהקב"ה בא ליפרע מאומה, אין הוא נפרע מן האנשים, אלא מהשר של האומה – מן האידיאל שהאומה מופיעה בעולם. כאשר נפגע אותו אידיאל, אותו חזון, משפיע הדבר על האומה למטה – "באין חזון יפרע עם"². כשהחזון נפגע, יש לזה ביטוי גם בעולם שלנו – הדבק המלכד את האנשים נפגע, ומתעוררות בעיות שונות – מוסריות, חברתיות ועוד, וכך מתפוררת אומה, כמופיע בספרי ההסטוריה. אולם, ראשיתו של התהליך היא בפגיעה בשר, בתכונה שהאומה מופיעה בעולם.

"ואית ליה חמשה קריין"
המדרש מביא חמישה פסוקים המלמדים שהקב"ה נפרע מהשר, ורק אחר כך מן האומה. לשם מה צריך חמישה פסוקים, חמש ראיות שונות? מובן, שכל פסוק מלמד על בחינה שונה שיש בתהליך המתואר במדרש, וננסה לבחון את הפסוקים השונים באופן כללי, ותן לחכם ויחכם עוד.
א. "'והיה ביום ההוא יפקד ה' על צבא המרום במרום', ואחר כך, 'על מלכי האדמה'". הפסוק מדבר באופן כללי על התהליך ולא על אומה ספציפית: פקידת האומות היא תהליך שמקורו במרום והמשכו באדמה.
ב. "'איך נפלת משמים הילל בן שחר', ואחר כך, 'נגדעת לארץ'". פרשני הפסוק בישעיה מסבירים שהפסוק מדבר על נבוכדנצר מלך בבל. הפסוק מדבר על אומה מסוימת ועל מלך מסוים, שאצלם בא לידי ביטוי התהליך המתואר במדרש. המילים "בן שחר" רומזת לנבוכדנצר שראה עצמו כאלהים, ואמר "אדמה לעליון". כלומר, כשהקב"ה נפרע מאומה הוא פותח בשר האומה בשמים, וזה בא לידי ביטוי גם במלך של אותה אומה.
ג. "'כי רותה בשמים חרבי', ואחר כך, 'הנה על אדום תרד'". הפסוק מדבר על הכלי שבו משתמש ה' כדי להיפרע מן האומה. החרב שבה ה' נפרע מן האומה בארץ – מקורה הוא בשמים, יש בחינה רוחנית לאותו כלי בשמים.
ד. "'לאסור מלכיהם בזקים', ואחר כך, 'ונכבדיהם בכבלי ברזל'". פסוק זה ממשיך את הפסוק השני – לא רק המלך נפגע, אלא כל שכבת המנהיגות היא חלק מן הלוקים בהיפרע ה' מן האומה.
ה. "'לעשות בהם משפט כתוב', ואחר כך, 'הדר הוא לכל חסידיו הללויה'". הפסוק האחרון מבטא את התכלית של התהליך כולו – "חסידיו". עם ישראל הוא היעד של הכאת האומות.
תפקידו של עם ישראל הוא עליון, "וראשו מגיע השמימה"³, ולכן התהליך המתואר במדרש, שעיקרו נעשה בעליונים, הוא תהליך הקשור לעם ישראל ולתפקידו.
הביטוי בעולמנו לכך הוא שבסופו של דבר עם ישראל הוא שמהלל את ה' על המשפט שהוא עושה בגויים.

"בעתה אחישנה"
בסיומו של המדרש מופיעות שתי דעות לגבי תהליך הגאולה של עם ישראל.
א. "בארבעה דברים נמשלה גאולתן⁴ של ישראל, בקציר, ובבציר, בבשמים, וביולדה", והמשותף לכל הדברים האלה, כפי שלומד המדרש מפסוקים, הוא שיש להם זמן מדויק בו הם ראויים, לא קודם לכן ולא לאחר מכן. כך גאולתן של ישראל מגיעה בזמנה, וכן ראוי וטוב לה.
ב. "לא זכיתם – 'בעתה', זכיתם – 'אחישנה'", כלומר, הקדמת הגאולה לפני עתה, לפני זמנה, הוא דבר שמלמד על זכותם של ישראל.
ראשית יש לעיין בארבעת הדברים שמביא המדרש כמשל לגאולתן של ישראל, ולהבין את הלימוד המיוחד שבכל אחד⁵.
המשל שבעבורו הובא ענין זה במדרש אצלנו הוא בשמים, ועל כן נפתח בו. הבשמים, כפי שכבר למדנו בשיעור קודם⁶, מלמדים על התבסמות העולם.
העולם הולך ומתבסם, הולך ומתעדן, לקראת המדרגה הראויה לגאולה. כאשר יגיע העולם לדרגת ביסום ועידון שבו הוא יכול לקלוט את אורה הגדול של הגאולה – תגיע הגאולה. על כן אין ערך להקדמת הגאולה. הגאולה איננה רק ענין טכני, של שלטון כזה או אחר וכדו', אלא הופעה רוחנית אלוקית שהעולם צריך להיות בשל לקראתה. גאולה קודם הזמן לא תיקלט על ידי האנשים, ולכן אין לה ערך.
הקציר והבציר עניינם אחד – הבשלות. האם הגאולה בשלה וניתן לקטוף אותה. הגאולה נבנית מתוך המצוות שעושים ישראל. טרם שנעשו המצוות הראויות, הגאולה איננה בשלה ועל כן לא ניתן להנות ממנה.
במשל זה הגאולה היא שלב קבלת השכר על העבודה בעולם הזה, וקודם שהגיע זמן השכר – לא ניתן לקבל אותו, כשדה שטרם בשלה.
המשלת הגאולה ליולדת באה מצד הופעת הפנים החדשות בעולם בזמן הגאולה. הגאולה היא כלידה – הופעת מציאות חדשה בעולם. כשם שהעובר, טרם שהגיע זמנו לצאת הרי שאין הוא מוכן, איבריו טרם נתרקמו וכדו', כך הגאולה, הבנין החדש שמופיע בעולם, צריך להיבנות ולהתרקם, וקודם שהגיע זמנו לצאת לאויר העולם – אין הוא יוצא.
הדעה השניה המופיעה במדרש, שניתן ואף רצוי להקדים את הגאולה, מקבילה לדברי הגמרא בסנהדרין⁷:

אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב (ישעיהו ס') 'בעתה', וכתיב, 'אחישנה'! זכו – 'אחישנה', לא זכו – 'בעתה'. אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב (דניאל ז') 'וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה', וכתיב (זכריה ט') 'עני רוכב על חמור'! – זכו – 'עם ענני שמיא', לא זכו – 'עני רוכב על חמור'.

הגאולה ב"אחישנה", קודם זמנה, היא זכות והיא גאולה הבאה בקלות ובנעימות, "עם ענני שמיא", והגאולה בעתה ובזמנה היא קשה יותר, בעניות ובדלות, "עני ורוכב על חמור".
בספר "קול התור" לר' הלל משקלוב תלמיד הגר"א, מובא⁸:

בקשר לדברי חז"ל (סנהדרין כ"ח) על הפסוק 'בעתה אחישנה', זכו אחישנה, לא זכו בעתה, אמר לנו רבנו סוף סוף אין מקרא יוצא מידי פשוטו. שהפשט הוא שאפילו בעתה אחישנה…
הרבה פעמים ראיתי רבינו מסתובב בחדרו ומדבר בסערת רוח נוראה ואומר: רבונו של עולם האין לך דרך אמצעית בין בעתה לאחישנה. אנו עומדים בכל תוקף על דברי הפשט הפשוט שבדברי הבטחתך, 'אני ה' בעתה אחישנה'.

הגר"א חשש ביותר מגאולה בעתה, שמגיעה ללא זכותם של ישראל. מבט בהסטוריה של השנים האחרונות מלמד אותנו על קשייה של גאולה "בעתה" – השואה, למשל, יכולה להיות דוגמא לקושי כזה, ח"ו.
הגר"א, שהבין שהגאולה תהיה בדרך זו⁹, גרם לו הדבר לסערת רוח נוראה – זמן הגאולה מגיע, ועם ישראל אינו ראוי, אינו הולך בדרך הנכונה, וזה גורם לקשיים עצומים.
על כן דורש הגר"א את פשט הפסוק "בעתה אחישנה" – אף שהגאולה תבוא בזמן, שזה יהיה בנעימות ובקלות, בחינת נס בתוך הטבעיות של הגאולה.
נראה, שדברים אלו מבהירים את שתי הדעות במדרש.
הדעה הראשונה, מבינה את הפסוק "בעתה אחישנה" כפשוטו – הגאולה תבוא בזמן, וגם כך ניתן להקל על הופעתה. הגאולה נמשלה ליולדת – גם כשהלידה מגיעה בזמן, היא יכולה להיות קלה או קשה, מהירה או איטית, ואנו מתפללים שהלידה תהיה בזמן – ובקלות, שהגאולה תהיה "בעתה" – ו"אחישנה", יחד.
הדעה השניה רואה במילים אלה סתירה פנימית, ומבינה שזהו מקור לדרשה¹⁰, ועל כן כל חלק נדרש על מצב אחר: "בעתה" – כאשר לא זכו, "אחישנה" – כאשר זכו.
יסוד המחלוקת בין שתי הדעות, נראה שהיא בשאלה – מהו חלקם של ישראל בתהליך הגאולה.
לפי הדעה הראשונה, זמן הגאולה והצורה שבה תבוא הגאולה – אינה תלויה כלל במעשיהם של ישראל. כמו הקציר, הבשמים והיולדת, כך גם הגאולה – אלו הם תהליכים המתרחשים ללא התערבות האדם, וכאשר מגיע הזמן – משתלב האדם בסופו של התהליך.
הדעה השניה תולה את התפתחות הגאולה בישראל: האם זכו או שמא ח"ו לא זכו? הדבר תלוי בנו! דעה זו, שהגמרא מקבלת אותה למסקנה, טוענת שהדרך בה תבוא הגאולה תלויה במעשיהם של ישראל – האם תהיה גאולה של זכות, עם ענני שמיא ועם סיעתא דשמיא, או שמא כעני הרוכב של חמור, בעניות וביסורים קשים.
סיומו של המדרש מטיל את האחריות על עם ישראל – "זכיתם – 'אחישנה'!", וכיון שהכל הולך אחר החיתום, הרי שזהו המהלך של המדרש. בידינו הדבר ועלינו לפעול כדי לקרב את הגאולה ולהביאה בדרך של זכות.
כן יהי רצון במהרה בימינו אמן!

---

 

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *