לחיות עם פרשת השבוע – הגמל של המשיח

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש

בכל שנה מחדש, כשקוראים את פרשת חיי שרה, אנו משתוממים על האריכות הרבה שיש בפרשה, בסיפורו של עבד אברהם ההולך לחפש אשה ליצחק. אמנם אנו זוכרים זאת משנים קודמות, ובכל זאת זה מרשים בכל פעם מחדש, ובעיון נוסף מגלים בכל שנה דברים חדשים.
התורה מתארת את מעשיו של העבד באריכות ובפירוט, ולאחר מכן העבד חוזר שוב על כל הסיפור, וכבר עמדנו על כך בשנים קודמות.
בתוך האריכות הרבה, יש לשים לב לביטויים מיוחדים ולעמוד על משמעותם.

השנה שמתי לב לדרך שבה התורה מכנה את עבדו של אברהם.
בתחילת הפרשה הוא נקרא “העבד”, אך לאחר מכן משתנה כינויו ל”איש”. זה מובא בתורה בצורה מודגשת (בראשית כ”ד, כ”א-כ”ב):

וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ ה’ דַּרְכּוֹ אִם לֹא. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע מִשְׁקָלוֹ וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ עֲשָׂרָה זָהָב מִשְׁקָלָם.

ובהמשך: (בראשית כ”ד, כ”ו):

וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַה’.

וכן (בראשית כ”ד, כ”ט-ל”ב):

וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן. וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן… וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ.

בהמשך התורה מדגישה ביותר את הבדלי הכינויים (בראשית כ”ד, ס”א):

וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה וַיֵּלַךְ.

בתוך הפסוק מתחלף הכינוי בין “איש” ל”עבד”. מהי משמעות הדברים?

ה”שם משמואל” מעורר להתבונן בענין נוסף (חיי שרה, תרע”א):

ויקח העבד עשרה גמלים. וכן כמה פעמים נזכר בפרשה גמלים, ובודאי אין זה במקרה ח”ו, כי אילו הי’ במקרה לא הוזכר זה בתורה, כי מה נפקא מינה אם היו גמלים או סוסים או חמורים…

התורה חוזרת כמה פעמים על כך שהעבד לקח איתו גמלים, ויש להבין לשם מה התורה מציינת פרט זה בסיפור.
לאור דבריו של ה”שם משמואל”, יש מקום לעיין בפסוק שבו זה בולט מאוד (בראשית כ”ד, ל”ב-ל”ד):

וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ. וַיּוּשַׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּר. וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי.

התיאור של הטיפול בגמלים נראה מיותר. מה היה חסר בסיפור לוּ היתה התורה “מדלגת” על הטיפול בגמלים? היה ניתן לכתוב כך:

וַיָּבֹא הָאִישׁ הַבַּיְתָה וַיּוּשַׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל וַיֹּאמֶר לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דְּבָרָי וַיֹּאמֶר דַּבֵּר. וַיֹּאמַר עֶבֶד אַבְרָהָם אָנֹכִי.

מן הסתם, קרו עוד כמה דברים בסיפור, שהתורה לא טרחה לספר אותם. מדוע פרטים אלה כה חשובים?

חז”ל במדרש עמדו על כך ואמרו (בראשית רבה פרשה ס’, ח’):

“ויתן תבן ומספוא לגמלים”, אמר רבי אחא: יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים. פרשתו של אליעזר שנים ושלושה דפים הוא אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה, ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: “טמא” “הטמא”, רבי אלעזר בן יוסי אומר: “זה” “וזה”.
“ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו”, אמר רבי אחא: יפה רחיצת רגלי עבדי בתי אבות מתורתן של בנים, שאפילו רחיצת רגלים צריך לכתוב, והשרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא, רבי שמעון בן יוחאי אומר: “טמא” “הטמא”, רבי אלעזר בן יוסי אומר: “זה” “וזה”.

אין בתורה מילה ואות מיותרות. דינים חמורים בתורה נדרשים מריבוי האותיות. ואילו כאן, התורה מאריכה בסיפור, וחוזרת עליו פעם נוספת.
לאור דברינו אפשר להוסיף דרשה נוספת ברוח זו:

יפה האכלת גמליהם של עבדי בתי אבות יותר מתורתן של בנים…

מהי משמעות הדברים?

הזכרנו בשנים קודמות את דבריו של הרב קוק לאור דברי חז”ל אלו (אורות התחיה י”ד):

שריד קטן מדבר גדול הוא יקר ומעולה מדבר קטן שלם. ניצוץ אחד מאור חיי האבות, מקדושתם וגבורת אלהים העליונה שבגדולתם, ההולך ואור באחרית הימים להשיב לתחית עולמים את ישראל, ועמו יחד את העולם כולו, על פי סדר והדרגה, הוא נעלה ונשגב מכל הקדושה הגלויה שבתוכן של אמונה ויראה, תורה ומצוה, של ההמשך המועתק מספיחי ספיחים של בנים, “יפה שיחתן של עבדי אבות יותר מתורתן של בנים”. ושיחה זו היא מחיה דור אחרון באהבה מסותרת, בה מתגלה התוכן הכביר של “זוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו באהבה”. נדחים הם האורים הקלושים, “שרגא בטיהרא”, החוצפא מגרשת אותם ובתוכה רוח ד’ נוססת. גדולי קדושי עולם יכירו את הרז ויצדיקו קודש, הם, בתומתם העליונה, יחברו את תורת הבנים לשיחת האבות ועבדיהם, ותורה מעוטרת בכל הוד ובכל גבורה, בכל חן ובכל תפארה, תתגלה להיות לעטרת צבי ולצפירת תפארה לשאר עמו. חזקו אל תיראו! אור משיח מתנוצץ, גאולת עולמים מופיעה מכל החרכים, מחושך הרשעה והכפירה המנוולת, הבזויה וחדלת אישים, בא יבא אור עליון, אשר יעמיד במרחב רגלי ישראל וירומם בכבוד קרן עם יודעי אלהיו, יאיר אור על כל מחשכים ויעודד קדישי עליונים בישועת אמת, רק חסדי אבות ישארו, וכל ענוי לב, אשר ידעו איך להיות בעיניהם דכאים וגבורים יחד, אלה הם אשר יכירו אור התורה העליונה הנובעת משיחתם של עבדי אבות, שהיא גאולתם של בנים.

הרב קוק מבאר, שהפרשיה של עבד אברהם היא בשורה לתקופת הגאולה. משיחתן של עבדי אבות אנו לוקחים כח להתבונן על תקופת הגאולה. העבד ורחיצת הרגליים מבטאים את ההתעסקות בחומריות בצורה הגסה. בדור הגאולה אנו מרוממים את המציאות מן המקום הנמוך, מרגלי העבדים. הפרשה הזו מעניקה כוחות להתמודדות עם החומריות, הרשעה והזוהמה שיש בדור הגאולה. שיחתן של עבדי אבות היא המפתח לגאולתם של הבנים, שמרוממת את הנקודות הנמוכות ביותר שבעולם.

ננסה להרחיב מעט את הדברים, לאור ההתבוננות המחודשת בפרשה.
בגמרא מובא, שכמה אמוראים אמרו על תקופת הגאולה (סנהדרין צ”ח ע”ב):

ייתי ולא איחמיניה – יבוא ולא אראנו.

האמוראים הבינו שתהיה זו תקופה קשה מאוד, במיוחד בצד הרוחני. אנו רואים בדורנו כיצד ערכים חשובים כמו ערכי המשפחה והאומה מבוזים ומושפלים, ובאופן כללי התורה והמצוות מזולזלים.
אנו מצליחים להתמודד עם התקופה הזו על פי דרכו של רב יוסף, שאמר:

רב יוסף אמר: ייתי ואזכי דאיתיב בטולא דכופיתא דחמריה – יבוא ואזכה שאשב בצל של גללי חמורו.

החמור מבטא את החומר, את החלק הנמוך. הגללים של החמור הם הפסולת, החלק הכי נמוך בחמור. ורב יוסף מוכן לשבת בצל של הגללים של החמור – הוא מוכן לקבל את הבזיונות הכי גדולים, ובלבד שיזכה לחוות את הדור הגדול של הגאולה.
אנו נמצאים במקום הזה, בצל גללי חמורו של המשיח. שיחתן של עבדי אבות וטיפולם בגמלים נותנים לנו כח להתמודד עם החומר והרע שמופיעים בתקופה הזו.

לאור זאת, נעמוד על הביטויים המיוחדים בפרשה שבהם פתחנו.
“האיש”. בזוה”ק נאמר על עבד אברהם (ח”א וירא, ק”ג ע”א):

רבי שמעון פתח ואמר: “בן יכבד אב ועבד אדוניו”, “בן יכבד אב”, זה יצחק לאברהם. מתי כבד אותו, היינו בשעה שעקד אותו על המזבח, ורצה להקריבו לקרבן…
“ועבד אדוניו”, זהו אליעזר לאברהם. כאשר שלח אותו לחרן, ועשה כל רצונו של אברהם, וכבד אותו, כמו שכתוב: “וה’ ברך את אדוני וגו'”, וכתוב: “ויאמר עבד אברהם אנכי”, כדי לכבד את אברהם. שהרי אדם המביא כסף וזהב ואבנים יקרות וגמלים, ובעצמו הוא כראוי, ויפה מראה, לא אמר שהוא אוהבו של אברהם או קרוב שלו, אלא אמר: “עבד אברהם אנכי”, כדי להעלות שבחו של אברהם, ולכבד אותו בעיניהם.

העבד מגיע לחרן. הוא נראה כאדם חשוב, ולכן מכנים אותו שם “האיש”. הוא היה יכול להציג את עצמו כקרובו או אוהבו של אברהם, אך הוא מבהיר מיד בהתחלה: “עבד אברהם אנכי”. אליעזר מתכבד בהיותו עבדו של אברהם.
בדברי ה”שפת אמת” יש ביאור נוסף לענין (חיי שרה, תרנ”ג):

במדרש: “עבד משכיל ימשול בבן מביש” כו’. פי’ “עבד משכיל” אינו שהוא חכם לעצמו, רק שהעבדות שלו הוא בהשכלה ונותן לבו ודעתו לעשות העבדות בשלימות. ויכול להעלות יותר מבחי’ בן… וכמו כן בזמן המקדש הי’ בחי’ בן, ונתביישו כל העולם בהתגלות דרך התורה והמקדש כמו שכתוב: “המה ראו כן תמהו”, אבל עתה בגלות הוא בחי’ עבד. ומכל מקום יהי’ סוף התיקון בעקבותא דמשיחא ביתר שאת. ועל זה כתיב: “הנה ישכיל עבדי כו’ ירום ונשא”, דרשו מאברהם ומשה ע”ש בזוה”ק. והוא כנ”ל כי משה רבנו ע”ה הוריד התורה מן השמים. והוא בחי’ בנים אתם. ומלך המשיח שיתגלה בב”א עליו כתיב “ישכיל עבדי”, כמו שכתוב “ימשול בבן”, ואז יהי’ התיקון השלם. והמשכיל יבין דברים אלו ביותר.

גדולתו של העבד היתה שהוא לא חיפש דרכים כיצד להשתחרר מעבדותו, אלא עשה את העבדות “בהשכלה”. הוא רומם את העבדות ועשה ממנה דבר גדול. במדרש דרשו על אליעזר את הפסוק (משלי י”ז, ב’):

עֶבֶד מַשְׂכִּיל יִמְשֹׁל בְּבֵן מֵבִישׁ וּבְתוֹךְ אַחִים יַחֲלֹק נַחֲלָה.

ה”שפת אמת” קושר לכך פסוק נוסף, שנאמר על המלך המשיח (ישעיהו נ”ב, י”ג):

הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד.

בימי המשיח יהיה התיקון השלם של ישראל, בבחינת עבד ובבחינת בן. והוא מסיים: “והמשכיל יבין דברים אלו ביותר”, רמז לכך שיש בדברים עומק נוסף.
כמו הרב קוק זצ”ל, גם ה”שפת אמת” מבין שפרשה זו עוסקת בגאולה. יתכן שהמקור לכך הוא בדברי הרמח”ל (אוצרות רמח”ל, פרשת תולדות):

ואלה תולדות יצחק וגו’. זאת הפרשה מתפרשת דרך רמז על מלחמת משיח בן יוסף עם גוג. יצחק הוא בסוד משיח בן יוסף שהוא דין, והוא בנו של משיח בן דוד, בסוד אברהם שהוא חסד… ומשיח בן יוסף לוקח אותה בכל אלו התיקונים שאמרנו, וזהו: ״לו לאשה״. וזה אינו אלא הזמנה לגאולה. כדי כשילחם אחר כך עם גוג יהיה לו כח לעמוד.

פרשת נישואי יצחק ורבקה היא “הזמנה לגאולה”. היא הכנה למלחמות שיהיו בימי המשיח – עם גוג, וגם המלחמות הפנימיות שבנו.
המשיח יהיה במדרגה עליונה מאוד (ילקוט שמעוני ישעיה, רמז תע”ו):

“הנה ישכיל עבדי”, זה מלך המשיח, “ירום ונשא וגבה מאד”, “ירום” מן אברהם… “ונשא” ממשה… “וגבה” ממלאכי השרת…

המדרגה העליונה הזו, היא מדרגה של “עבד משכיל”. את העבדות מרוממים למעלה עליונה ביותר.
כל האריכות שבפרשה מהווה הכנה ותיקון למלך המשיח.

“עבד אברהם” רומם את העבדות עד שהיה ראוי להיות “איש”. אנשי חרן רואים אותו כ”איש”, חשוב ומכובד. כשהוא עוסק בלקיחת רבקה הוא מוצג כ”עבד”, שכן לשם כך נשלח. בשאר הזמן הוא “איש”. הוא ראוי היה להיות “איש”, אך בחר להישאר עבד, ולרומם את העבדות למדרגה גבוהה.

“יפה רחיצת רגלי עבדי בתי אבות”, שהיא הדבר הנמוך ביותר, “מתורתן של בנים”. שכן מרחיצת הרגליים של העבד אנו שואבים כח להתמודד עם “עקבתא דמשיחא” – עם העקב, שגם הוא חלק מהרגל. ההתייחסות אל החומר נלמדת מעבד אברהם. הוא ויתר על הכבוד שלו כאדם פרטי, כדי להיות עבדו של אברהם. הוא מבין שהאבק שבבית אברהם גדול יותר מכל מה שישיג מחוץ לבית אברהם. גם האבק הוא חלק מהמציאות של אברהם אבינו, והוא חלק מהיכולת לרומם את המציאות.

על פי דברים אלו, ניתן להבין גם את ענין הגמלים בפרשה.
בגמרא מובא (בבא מציעא ט’ ע”א), שלכל בהמה יש דרך מיוחדת של קנין. חמור נקנה בהנהגה, וגמל במשיכה.
את החמור מנהיגים. הבעלים עומד מאחוריו, נותן לו מכה קטנה, והוא מתחיל ללכת. בעליו הולך מאחוריו ומכוון אותו לדרך הנכונה.
גמל אי אפשר לקנות בצורה כזו. את הגמל יש למשוך ברסן שבפיו, כדי שלא יברח או יסור מהדרך. בגמל יש רוע1. במדרש מובא שהנחש הקדמוני היה דומה לגמל (עי’ מדרש הגדול לבראשית ג’, א’). אמנם יש לגמל סימן טהרה אחד, שלא כמו החמור. זה עלול להטעות. עלולים לחשוב שהגמל הוא “משלנו”. אך הגמל מביא את הרוע אל תוך המציאות.
עבד אברהם מתעסק גם בגמלים. גם את הרוע הוא מתקן. את רבקה הוא מוליך על הגמלים ולא על החמור. את כל הזוהמה והרשעה שעלולה להיות בדור הגאולה – ניתן לרומם מתוך העיסוק בגמלים בפרשה.

מכח שיחתן של עבדי האבות ודרכי פעולתם, אנו שואבים כח לגאולה. לקראת הגאולה יש התמודדות עם דברים קשים מאוד ואת הכח להתמודד אנו לוקחים מפרשת עבד אברהם. יש הרבה חולין, הרבה חומר והרבה רע בדור הגאולה, אך את הכל אפשר לרומם ולהעלות. המלך המשיח שגם הוא בחי’ “עבד”, ירומם את המציאות מן המקומות הנמוכים ביותר.

אנו מתפללים שנזכה לראות בעינינו את ההיפוך של המציאות, כיצד צל גלליו של החמור הופך להיות חלק מהגאולה.
אנו שותפים לתהליך על ידי תפילות, ועל ידי התבוננות במציאות וחיפוש הטוב שיש בכל דבר.
שנזכה לגאולה שלמה בקרוב, בבריאות ושמחה לאורך ימים ושנים טובות.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.


1 עי’ בספר “מיטב הארץ” עמ’ 425 מקורות בענין זה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן