לחיות עם פרשת השבוע – איפה האחדות?
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה
השבת אנו מתחילים את הסיפור הארוך והמורכב של יוסף ואחיו, שהביא בהמשך לירידת ישראל למצרים.
ננסה לפתוח פתח להתבוננות בפרשיות אלו.
סיפור יוסף ואחיו נושא בקרבו יסודות רבים בבנין האומה הישראלית, וגם לקחים רבים שיש ללמוד ממנו. חז"ל לומדים ממעשיהם של האבות לקחים לכל אדם ואדם בבנין ביתו (שבת י' ע"ב):
ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.
כמובן, יש ללמוד גם לקחים ברמה הלאומית, ממאבקם של יוסף ויהודה.
בתחילת הפרשה אנו חווים מעבר חד. בסוף הפרשה הקודמת אנו קוראים על אלופי עשו. אנו יוצאים מהפרשה הקודמת עם תחושה שלעשו יש עוצמה אדירה.
והנה, בתחילת הפרשה שלנו, אנחנו קוראים על תולדותיו של יעקב – מריבות בין אחים, שנאה וקנאה.
הפער הוא גדול מאוד. עשו כבר אב למלכים, מדינות שלמות, ויעקב מתעסק עם "אבא, תגיד לו, הוא אמר לי…".
נראה, שיש בכך אמירה חשובה ויסודית.
אנו רגילים להזכיר, ש"עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". הדרך הארוכה של עם ישראל מתחילה כאן. בפרשה הקודמת אומר יעקב לעשו (בראשית ל"ג, י"ד):
יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.
יעקב הולך לאט, ועשו ממהר לדרכו. בזוה"ק אומרים חז"ל (ח"א וישלח, קע"ב ע"א) שזוהי דרך החיים של יעקב. הוא הולך לאט באופן מהותי. יש לו דרך ארוכה, והוא הולך בה לאט.
"גאולתן של ישראל קמעא קמעא" (ירושלמי ברכות פ"א ה"א). עשו בתחילת דרכו וכבר הוא מעמיד אלופים. דרכו היא קצרה ומהירה.
רבי יהושע בן חנניה מספר על לקח שלמד מילד יהודי חכם (עירובין נ"ג ע"ב):
פעם אחת הייתי מהלך בדרך, וראיתי תינוק יושב על פרשת דרכים, ואמרתי לו: באיזה דרך נלך לעיר? אמר לי: זו קצרה וארוכה, וזו ארוכה וקצרה. והלכתי בקצרה וארוכה. כיון שהגעתי לעיר מצאתי שמקיפין אותה גנות ופרדיסין. חזרתי לאחורי. אמרתי לו: בני, הלא אמרת לי קצרה. אמר לי: ולא אמרתי לך ארוכה? נשקתיו על ראשו ואמרתי לו: אשריכם ישראל, שכולכם חכמים גדולים אתם מגדולכם ועד קטנכם.
העיקר הוא סופה של הדרך, ולא ההתחלה. רבי יהושע שומע את המילה "קצרה", ומיד מתחיל ללכת, אבל מתברר שהדרך מתארכת ללא סוף. אין זה מקרה שכך היה באותה עיר. יש כאן משהו מהותי. הדרך הארוכה – היא הדרך הקצרה להגיע אל היעד.
עם ישראל צריך לבנות דברים גדולים, ולכן הוא הולך לאט. יוסף ואחיו נאבקים ביניהם, ולבסוף עם ישראל יורד למצרים, ושם עובד בפרך מאות שנים עד ליציאת מצרים, ושוב דרך ארוכה עד ארץ ישראל, וגם אחר כך, שנים רבות של גלויות וגאולה שמתנהלת קמעא קמעא.
הבנין הגדול של האומה ושל העולם כולו מורכב מפרטים רבים. כל פרט צריך להיבנות בצורה יסודית, וצריכים להסתגל אליו ולקבל אותו.
הגאולה היא קמעא קמעא כיון שאנו צריכים להסתגל לאור האלוקי הגדול של הגאולה. אנו קולטים את האור ומסתגלים אליו, ואז עוברים לשלב הבא, ושוב יש אור שצריך ללמוד כיצד לחיות איתו. זהו תהליך ארוך ואיטי, כי יש בנין גדול שצריכים לבנות.
אומות העולם מגיעות אל העולם ובמהירות גדולה צומחות. אמריקה התגלתה לעולם המערבי רק בשנת ה'רנ"ב (שנת גירוש ספרד, 1492 למניינם). כבר היום היא אימפריה ששולטת על כל העולם. זה מגיע מהר. אך מה שמגיע מהר – עלול ללכת מהר. ומה שמגיע מהר, איננו מהווה ביטוי רוחני עמוק של כוחות גדולים, אלוקיים. יש בזה כוחות מעשיים שיוצאים אל הפועל, אבל לא בנין רוחני עמוק.
הגאולה מתקדמת קמעא קמעא. אפשר "לזרז תהליכים". אפשר לקחת משאית עם כל הציוד, לפרוק אותה באדמת ארץ ישראל – והנה, הקמנו ישוב וקיימנו את מצות ישוב הארץ. אבל זה לא מספיק. צריך שארץ ישראל תיכנס ללב של האומה, ואת זה לא עושים עם משאית. נדרשות שנים של עבודה רוחנית משמעותית כדי שנבין מהי ארץ ישראל ומהן מעלותיה הרוחניות.
אני פוגש בשבועות האחרונים תלמידים שבאים לראות את הישיבה, ובכל פעם הם שואלים מחדש: "מה זה תורת ארץ ישראל? שמענו שזה משהו שעושים כאן בישיבה". זה מפליא מאוד. אנחנו לאחר יותר ממאה שנות התיישבות בארץ, והנערים הללו טרם שמעו על "תורת ארץ ישראל". יש התיישבות גדולה וחזקה בארץ, וגם ביהודה ושומרון, אבל עדיין לא עמדנו על המשמעות הרוחנית של ישיבת ארץ ישראל. עדיין לא כולם מבינים, שהשיבה לארץ ישראל לא מסתיימת בפריקת הציוד מהמשאית. לבוא אל הארץ זה תהליך פנימי נפשי. לארץ ישראל יש יתרונות רוחניים, גם לימוד התורה בארץ צריך להיעשות בצורה המתאימה.
ארץ ישראל היא ארץ הנבואה, ויש לכך משמעות (אגרות ראי"ה ח"א, אגרת ק"ג):
על כן בארץ ישראל, שהיא מקום הנבואה, יש רושם לשפע הנבואה בסדר הלימוד, וההבנה היא מוסברת מתוך השקפה פנימית ואין צריך כל כך אריכות בירורים, והיינו "אוירא דארץ ישראל מחכים", ותלמודא בבלאה הוא מטריד להו, וחכמת הנבואה, שהיא יסוד לחכמת האגדה, שהיא הצד הפנימי של שרשי התורה, פעלה בארץ ישראל יותר מבבבל.
מבחינת הבנת המשמעות הרוחנית של הישיבה בארץ, אנחנו בתחילת הדרך. מהו סדר הלימוד הראוי בארץ ישראל? כיצד משפיעה הנבואה על לימוד כל חלקי התורה?
נדרשת דרך ארוכה כדי שנעמוד על מעלותיה הרבות של ארץ ישראל. צריך ללכת לאט לאט כדי לקבל את התוכן הרוחני של הישיבה בארץ.
עשו צומח מהר לעם גדול עם אלופים רבים, אבל גם יורד מהר. פרק אחד מוקדש לכל תולדותיו. יעקב מתקדם לאט – אבל התהליך נמשך לדורות רבים. בניית האומה הישראלית ארוכה בגלל שהיא נצחית.
ענין נוסף שיש לעמוד עליו בלימוד הפרשה. יש פסוקים בפרשה שקשה לקרוא אותם (בראשית ל"ז, ד'):
וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.
שנאה בין אחים זה דבר קשה מאוד. ועוד (בראשית ל"ז, י"א):
וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר.
אנו למדים ועמלים על עבודת המידות, והנה אבותינו הקדושים, שבטי י-ה, שונאים זה את זה ומקנאים זה בזה.
הרצי"ה זצ"ל מתבטא בשיחותיו בצורה חריפה (שיחות הרב צבי יהודה, וישב):
אמנם כשאנו מתבוננים קצת באבותינו אלה – מה אנו מגלים? לכאורה, הם רוצחים, פראים, מתוך קנאה ושנאה!
משמעות הדברים יכולה להתברר מתוך ביטוי שאמרו חכמים בזוה"ק (ח"ב משפטים צ"ה ע"א), והרחיב הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ח"ב עמ' ת"מ):
סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא, וסטרא דקדושא שרי בפירודא וסיים בחיבורא.
תרגום: סטרא אחרא מתחיל בחיבור ומסיים בפירוד, סטרא דקדושה מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור.
אצל ה"סטרא אחרא", המתבטא באומות העולם, ההתחלה היא בחיבור, אבל המגמה, ולכן גם הסיום, הם בפירוד. כפי שראינו לגבי דרך ארוכה וקצרה – מה שקובע זה הסיום, ולא ההתחלה. אצל הסטרא אחרא, המגמה היא הפירוד.
סטרא דקדושא, לעומת זאת, מתחיל בפירוד, אבל מסיים בחיבור.
ההתחלה היא בפירוד כיון שנדרש בירור עמוק, וכפי שמבאר זאת הרב קוק זצ"ל (אורות הקודש ח"א עמ' ט"ו):
כל הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו, והניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה שהדעות תופסות מקום יותר גדול ברוח האדם, למסתכל פנימי מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק, שרי בפירודא וסיים בחיבורא.
אדם ששותל עצים, דואג שיהיה ביניהם רווח, ושכל עץ יקבל את כל התנאים המיוחדים לו, כדי לגדול בצורה המיטבית. כך גם באדם, ובדעות השונות. ההתחלה היא בפירוד. כל אדם בונה את המציאות המיוחדת לו, כדי לבטא את כוחותיו וכשרונותיו בצורה הטובה ביותר. לאחר שכל אחד יצא אל הפועל בצורה המלאה – מתחברים יחד. אחדות שמגיעה בצורה כזו היא אחדות בעלת עוצמות אדירות. אם החיבור נעשה מראשית הדרך, הוא חסר, כיון שלא נוצר הביטוי האישי והחיטוב של כל אדם וכל דעה באומה.
בניית האומה הישראלית מתחילה בפירוד. האחים שונאים זה את זה ומקנאים זה בזה. אך הפירוד הזה לא נשאר לדורות, כיון שהוא לא המגמה. המגמה היא החיבור. האחים אולי אינם יודעים זאת, אבל המאבק ביניהם מוביל לחיבור גדול ושלם בין כל חלקי האומה.
עוד נכונו לאומה תהליכים רבים ומורכבים. חלוקת הארץ לשבטים, פילוג הממלכות – בני רחל ובני לאה עתידים להיאבק עוד שנים רבות כדי שכל אחד יבנה את עצמו בצורה טובה. אך הסוף הוא (יחזקאל ל"ז, ט"ז-י"ז):
וְאַתָּה בֶן אָדָם קַח לְךָ עֵץ אֶחָד וּכְתֹב עָלָיו לִיהוּדָה וְלִבְנֵי יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו וּלְקַח עֵץ אֶחָד וּכְתוֹב עָלָיו לְיוֹסֵף עֵץ אֶפְרַיִם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲבֵרָיו. וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל אֶחָד לְךָ לְעֵץ אֶחָד וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ
.
עץ יוסף ועץ יהודה מתאחדים לעץ אחד. וכפי שבירכו את בעז (רות ד', י"א):
יִתֵּן ה' אֶת הָאִשָּׁה הַבָּאָה אֶל בֵּיתֶךָ כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל.
כדי שהאחדות שתגיע בסוף לא תהיה מטשטשת, וכל הכוחות יופיעו על ידי האחדות, צריך להתחיל בפירוד, בבניית כל כח בפני עצמו. זה קשה ומכאיב, אך זו הדרך לבניית האומה בצורה שלמה.
אנו צריכים ללמוד מכאן גם על המחלוקות והשסעים שאנו רואים היום בעם ישראל. אנו צריכים לשאוף לאחדות ולחיבור. אך אנו יודעים שדווקא בגלל העוצמה הגדולה, בגלל השאיפה להביא את דבר ה' לעולם – יש בירורים קשים וכוחות רבים שצריכים לצאת אל הפועל.
בתוך כל המחלוקות נמצאת האחדות. היא קיימת כבר היום בעומק המציאות. האחדות היא המגמה והיא הרצון הפנימי של כל החלקים והמפלגות. בע"ה לאחד שכל אחד יבנה את דרך החיים המיוחדת לו, את השקפת עולמו וכוחותיו – נהיה עם אחד ומאוחד. "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (שמואל ב' ז', כ"ג).
אנו נגיע ליום שבו יהיה ה' אחד ושמו אחד, ועם ישראל יהיה עם אחד. זהו תהליך ארוך, שתחילתו בפירוד. קשה לקרוא על כך בפרשה, וקשה לראות זאת היום, אבל האחדות קיימת בתוך כל המחלוקות והמאבקים, והעתיד הגדול של האומה המאוחדת, גנוז בעבר ובהווה, ובע"ה יופיע (צפניה ג', ט'):
כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד.
בבריאות ושמחה, לאורך ימים ושנים טובות.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.