לחיות עם פרשת השבוע – "וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ"

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש

רוב פרשת משפטים עוסקת, כמובן, במשפטים – הדינים שבין אדם לחברו.
אולם נעסוק בפסוק, שלפעמים מפתיע לגלות אותו בפרשת משפטים, ודרכו נחיה עם פרשת השבוע.

כשאני שואל לפעמים אנשים: "באיזו פרשה מופיעה מצות התפילה?", "משפטים" איננה אחת התשובות. ובכל זאת, הרמב"ם (עשה ה') מביא את המקור למצות התפילה בפרשה (שמות כ"ג, כ"ה):

וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.

תחילת פרשיה זו בפסוק (שמות כ"ג, כ'):

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי.

רש"י מפרש:

אשר הכינותי – אשר זמנתי לתת לכם, זהו פשוטו. ומדרשו: "אל המקום אשר הכינותי", כבר מקומי ניכר כנגדו, וזה אחד מן המקראות שאומרים, שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה.

עם ישראל נמצא בדרך לבית המקדש, שמקומו כבר מוכן לכך. הרמב"ן אומר (שמות כ"ה, ב'), שקדושת הר סיני עוברת על הר המוריה ואל בית המקדש. עם ישראל נמצא כרגע בעיצומו של המעבר מהר סיני אל הר המוריה. בתחילת הפרשה, "ואלה המשפטים", אומר רש"י (שמות כ"א, א'): "'ואלה' מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני". פרשת משפטים היא המשך של מתן תורה שבסיני. וההמשך הוא בבית המקדש.

בפרשה מתואר התהליך (שמות כ"ג, כ'-ל'):

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָנֶיךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי. הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ. כִּי אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע בְּקֹלוֹ וְעָשִׂיתָ כֹּל אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְאָיַבְתִּי אֶת אֹיְבֶיךָ וְצַרְתִּי אֶת צֹרְרֶיךָ. כִּי יֵלֵךְ מַלְאָכִי לְפָנֶיךָ וֶהֱבִיאֲךָ אֶל הָאֱמֹרִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַכְּנַעֲנִי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי וְהִכְחַדְתִּיו. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם וְלֹא תַעֲשֶׂה כְּמַעֲשֵׂיהֶם כִּי הָרֵס תְּהָרְסֵם וְשַׁבֵּר תְּשַׁבֵּר מַצֵּבֹתֵיהֶם. וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ. לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא. אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כָּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף. וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ. לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ.

התנאי להגיע לבית המקדש ולכל הברכות היא השמיעה בקול ה' ושמירת התורה והמצוות, ובתוכם: "ועבדתם את ה' אלהיכם". ובזכות זה זוכה עם ישראל לכל הברכות: שפע של תולדות, ללא משכלה ועקרה, אריכות ימים, בריאות ופרנסה טובה – וכי אדם זקוק למשהו יותר מזה?

כך אנו מגיעים אל המקדש, וגם זוכים לנחול את הארץ. ריבוי הילודה מסייע בידינו לנחול את הארץ: "עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ".

במאמר מוסגר: לאחר מלחמת ששת הימים, טענו רבים שיש למהר ולעשות שלום עם שכנינו, תמורת חלקי הארץ שכבשנו במלחמה. אחת הטענות החזקות היתה "הבעיה הדמוגרפית". הערבים מתרבים בקצב מהיר יותר מהיהודים, ותוך זמן לא רב יהיה רוב ערבי "בין הים והירדן". היתה זו טענה שקשה לענות עליה. אמנם תמיד האמנו שהקב"ה מנהל את העולם, ושאם הוא נתן לנו את ארץ ישראל, אסור לנו לוותר עליה, אבל לא היתה לנו תשובה אמיתית לבעיה הדמוגרפית.
אך אנו זוכים לראות בעינינו, כיצד הקב"ה מנהיג את העולם. הגירה גדולה של ערבים מארץ ישראל, יחד עם מיעוט הילודה בקרב החברה הערבית, וריבוי הילודה אצל היהודים – לא רק אצל הדתיים, שינו את המצב לחלוטין. כיום הילודה בציבור היהודי עברה את הילודה בציבור הערבי. הבעיה הדמוגרפית כבר איננה בעיה.
התורה אומרת שזה יקרה "מעט מעט", ואצלנו זה קרה מהר מהר – בששה ימים נחלנו את כל הארץ. אמנם לאחר שחרור חבלי הארץ, אנו מתנחלים בהם מעט מעט, ולומדים כיצד "לאכול" את המתנה הגדולה שקיבלנו בששה ימים.
הילודה של עם ישראל היא תופעה יחודית. בכל העולם כמעט הילודה יורדת, ורק במדינת ישראל הילודה עולה. זהו ביטוי לאופטימיות ולאמונה בעתיד. ישראל מאמינים בני מאמינים, גם אם לא יודעים להגדיר במה בדיוק מאמינים. האמונה בעתיד היא בעצם אמונה בה', שמשגיח ומכוון את העולם לטובה.

נשוב לענייננו ולפסוק שבו פתחנו:

וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ.

הפסוק פותח בלשון רבים: "ועבדתם", וממשיך בלשון יחיד: "את לחמך ואת מימיך".
ועוד, בתחילת הפסוק, ה' מופיע בנסתר, בגוף שלישי: "ועבדתם את ה' אלקיכם". ובהמשך ה' מדבר אלינו בגוף ראשון: "והסירותי מחלה מקרבך".

"ועבדתם את ה' אלהיכם" – התפילה היא ענין של הציבור. התפילה קשורה גם למקדש, שכן יש להתפלל לכיוון בית המקדש, וכך עם ישראל כולו מתאחד (ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ו):

אמר ר' יהושע בן לוי: "ירושלם הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו", עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים.

מתוך החיבור של כלל ישראל – באה התפילה.

התוצאות של התפילה מופיעות אצל כל יחיד ויחיד. לא רק הכלל יזכה שיתברך לחמו ומימיו, אלא כל יחיד ויחיד זוכה לכך. התפילה היא בציבור, אבל כל אחד מקבל את השפע בצורה המתאימה לו והראויה לו. הברכה באה לפי המקבלים, כפי שאומר הרמח"ל (אדיר במרום עמ' צ"ג):

אין המשפיע משפיע לפי בחינת עצמו אלא לפי בחינת המקבלים ממנו.

התורה מבטיחה: "והסירותי מחלה מקרבך". הקב"ה בעצמו מתערב ומסיר את המחלה.
הברכה בלחם ובמים כתובה בנסתר. הקב"ה מברך, והברכה מופיע דרך הטבע. אין רואים בצורה ישירה את יד ה'. אך הסרת המחלה באה ישירות מאת ה', בהתערבות אלוקית. "מקרבך" – הקב"ה מתערב בקרבנו ומסיר את המחלה.
קרבך" קשור גם לקרבת אלקים (דברים ד', ז'):

כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו.

כשאנו מתפללים וקוראים לה' – אנו מגיעים לקרבת אלקים, וזוכים להסרת המחלה מקרבנו.

הקב"ה מתאוה לתפילותינו. הדרך להסרת המחלה מקרבנו היא על ידי ריבוי התפילות בציבור. כמובן, יש להקפיד על ההנחיות, וכשניתן – חשוב להקפיד על תפילה בציבור. אם אין ברירה – גם תפילה ביחיד מתקבלת.

יש משל של הבעש"ט על התפילה, שזכיתי לראותו בעיני.
לפני כמה שנים, פנה ראש עיריית נוף הגליל (אז "נצרת עילית") דאז, מר שמעון גפסו, וביקש שנקים בעירו ישיבת הסדר. אחת הישיבות בענין נערכה בביתו של ראש העיר. ישבנו כמה אנשים ודנו באידיאלים חשובים: יהוד הגליל, לימוד התורה ועוד ערכים שקשורים לענין.
לפתע אנו שומעים קול: "שלום גפסו". היה זה התוכי של ראש העיר… ברגע אחד שכחנו מהישיבה ומהאידיאלים, ועסקנו בתוכי, איך מלמדים אותו לדבר, כמה הוא עולה ואיך מטפלים בו.
הבעש"ט מביא סיפור דומה כמשל ("אור תורה" להמגיד ממעזריטש, פסוקים מלוקטים, ש"י):

על דרך משל מלך בשר ודם יש לו ציפור אחת שמדברת, ובשעה שמדברת יש לו שמחה גדולה יותר מכל השכליות שמדברים כל השרים היושבים ראשונה במלכות, מפני שזה הוא חידוש גדול וצמצם עצמו לשמוע אותו בשביל אהבתו.

אנחנו אומרים בתפילה "ברוך אתה ה'". הקב"ה עוזב את שרי מעלה והמלאכים, ומקשיב לפלא הגדול: האדם, קרוץ החומר, שלא יכול לראות את העולם הרוחני, את הנשמות ואת המלאכים – והוא יודע להגיד "ברוך אתה ה'". מי לימד אותו לומר כך? הקב"ה מתפעל – נתתי לו נשמה, ותראו לאן הוא הגיע.
זה השעשוע הגדול ביותר שיש לקב"ה. אדם חומרי אומר "ברוך אתה ה'". הוא אפילו חושב שהוא מבין את זה, ויש מי שיודע לכוון בכוונות שונות. אחרי הכל – אנחנו כמו תוכי מדבר. הקב"ה עוזב הכל ומשתעשע בפלא הזה.
כשמתבוננים, רואים שבאמת יש כאן דבר גדול. האדם מצליח ללמוד על מהלכים אלוקיים, על העולמות הרוחניים – זה דבר עצום. גם ההתפתחות הטכנולוגית היא חלק מהפלא הזה. הקב"ה מתפעל גם מזה. נתתי לאדם קצת שכל, ותראו מה הוא עושה עם זה.
התפילה, הלימוד וכל הישגי האדם, הם שעשוע גדול לקב"ה.

נעמוד על דרך נוספת להתבונן בפסוק, לאור דברי הרב קוק זצ"ל. הרב קוק זצ"ל מסביר את המחלוקת בענין מצות התפילה. לפי הרמב"ם, יש מצוה להתפלל בכל יום, וזו היא מצות "עבודת ה'". לפי הרמב"ן, התפילה בכל יום היא חסד של הקב"ה ששומע לתפילתנו, ואיננה מצוה, והמצוה היא להתפלל בעת הצרות. מסביר הרב קוק זצ"ל (שו"ת אורח משפט, ט"ו):

ונלע"ד דמצינו ב' ענינים בתפילה, דעת הרמב"ם בספר המצוות ובחיבורו דמצות עשה להתפלל בכל יום, ומייתי לה מדרשת חז"ל, ודעת הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות דמצות התפילה שהיא מהמנין הוא להתפלל בעת הצרה, ולא בכל יום. ולע"ד יש לומר שיקויים פלוגתתם בענין ההסברה בענין התרי"ג, ומכל מקום לענין חיובא אלו ואלו דברי אלקים חיים, דיש באמת חובה עלינו להתפלל, וזה החיוב אין תכליתו להשיג דבר כי אם להיות דבקים בשם ית' ולזכור אותו, וכמו שכותב הרמב"ם ז"ל במורה נבוכים בטעם התפילה… אמנם שורש חיוב התפילה שבעת צרה תכליתה היא הסרת הצרה, והרי זה רצון הבורא יתברך שנשתדל בהסרת הצרה שלא תבוא, על ידי תפילה מלפניו ב"ה.

ענין התפילה לפי הרמב"ם הוא עצם הדבקות בה' על ידי בתפילה.
לפי הרמב"ן, ענין התפילה הוא התועלת היוצאת ממנה. הקב"ה ברא את העולם ואותנו כשאנו חסרים, והתפילה היא הדרך שעל ידה הקב"ה משפיע לנו את השפע.

לפי הרמב"ם, "ועבדתם את ה' אלהיכם" – מצד עצם ערך התפילה, לעבוד את ה' ולהידבק בו. זו בחינת "עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה" (הל' תשובה פ"י ה"ב). אם עושים את האמת, ממילא זוכים לברכות שבהמשך הפסוק: "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך".
לפי הרמב"ן, מטרת התפילה היא "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך". אנו מתפללים כדי להשלים את החסרונות שיש לנו. כך אנו נקשרים לקב"ה, כאשר אנו מבקשים מלפניו שישלים את הדברים שחסרים לנו.

לאור זאת, מתעורר מבט נוסף על הקורונה.
שמא רצונו של הקב"ה הוא שנתפלל ונתקרב אליו.
אנו מרגישים שאין דרך באמת לנצח את המגפה, אלא על ידי הקב"ה.
כמובן, חשוב מאוד להתחסן, ויש בכך תועלת גדולה. אך אין זה פותר את כל הבעיה. אנו עדיין ממשיכים ללכת עם מסכות, ועדיין זקוקים לרחמי שמים שהחיסון ימשיך להיות יעיל.
על כן חשוב להמשיך ולהתפלל לקב"ה שיסיר מקרבנו את המחלה. גם החיסונים הם, כנראה, תוצאה של התפילות שהתפללנו לקב"ה על הקורונה.
כל חסרון שיש בעולם, בא כדי שאנו נתפלל לה' ונתקרב אליו.

נזכה בע"ה להתפלל מעומק הלב לקב"ה לבריאות העולם כולו, ונזכה להתקיימות כל הברכות שבפרשה: אריכות ימים, ריבוי ילודה ללא משכלה ועקרה, פרנסה טובה, ועד להסרת המחלה מקרבנו.
בע"ה ירגיש כל אחד שהקב"ה נותן לו את שפע הפרנסה, הבריאות והמשכיות הדורות, לאורך ימים ושנים טובות, בבריאות ובשמחה.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן