שיחה לחג הפסח – למה מכסים את המצות?

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש

נעסוק בקטע ההגדה המוכר, שנוהגים לשיר אותו בליל הסדר:

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.

בתחילת ההגדה, לאחר ארבע הקושיות, אנו פותחים ב"עבדים היינו לפרעה במצרים". בהמשך, בסמוך לאמירת "והיא שעמדה", אנו מזכירים את ארבעת הבנים. הבן הרביעי, שאינו יודע לשאול, "את פתח לו". כיצד מקיימים את מצות ההגדה, לבן זה ולשאר הבנים? "בַּעֲבוּר זֶה – בַּעֲבוּר זֶה לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ".
מיד אחר כך ממשיכים בסיפור יציאת מצרים, ומתחילים בגנות, כדברי המשנה: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". מכאן אנו מגיעים להזכיר את הבטחתו של הקב"ה לאברהם, ואז אומרים "והיא שעמדה לאבותינו ולנו". ההבטחה והאמונה עמדה לנו בכל הדורות להצילנו מאויבינו.
בהגדות מובא, בשם האר"י: "מכסה המצה ומגביה את הכוס בידו". לכאורה זוהי הוראה תמוהה. הרי אנו באמצע סיפור יציאת מצרים, שיש לספרו "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך". מדוע מכסים את המצה כשאומרים "והיא שעמדה"?

בהשראת דברי השל"ה, המזכיר דברים אלו של האר"י, ננסה לבאר את משמעות הענין.

סיפור יציאת מצרים פונה אל השכל שלנו. ההגדה מדגישה:

וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם.

הרי שסיפור יציאת מצרים קשור לחכמתו ולשכלו של האדם.
בהמשך ההגדה אנו דורשים את הפסוקים המספרים ביציאת מצרים ומסבירים אותם – אף זהו ענין הפונה אל השכל של האדם.

"והיא שעמדה" בא לשתף גם את הרגש. לכן מכסים את המצות, שמלמדות אותנו על העובדות ופונות אל השכל, ומגביהים את כוס היין, שפונה אל הרגש: "אין אומרים שירה אלא על היין" (ברכות ל"ה ע"א). כעת, כשאנו מתרגשים – אפשר לומר את המילים המרגשות, ולחוות את ההבטחה האלוקית שעומדת לאבותינו ולנו בכל הדורות, לשמור על עם ישראל בכל תהפוכות הגלות. הרגש מחדיר לקרבנו את האמונה בה' ובהבטחתו לשמור על עם ישראל, ואת האמונה בנצחיותו של עם ישראל.
אלו דברים שאנו צריכים להתרגש מהם, ולכן מגביהים את הכוס, ומתחילים לשיר. ראוי להביא כאן את תיאורו של האדר"ת ביומנו, כפי שמביא זאת הרב קוק זצ"ל בספרו "אדר היקר" (עמ' ס"ז):

הגדת ספור יציאת מצרים הלהיבה נפשי ולבבי, וכל קרבי, עד כי בכל מאמצי כחותי הגדתיה. ובאמרי "והיא שעמדה" נזכרתי כל התלאות והרפתקאות שהיו לאחינו בית ישראל מאז ומעולם אשר לא יאומן ולא יתואר, הנס הנפלא שעוד נתקיימו "וגדול הרועה שמצילן", לא יכולתי להתאפק בשום אופן מבכיות ועיני נגרו מעצמן בלי הפוגות עד שבושתי מבני ביתי.

ואם כך התרגש האדר"ת בגלות, ודאי שאנו בדורנו צריכים להתרגש. אנו זוכים לראות בעינינו כיצד הקב"ה מצילנו מידם – מדינות האויב שסביבנו מתפרקות בזו אחר זו, ועם ישראל הולך ומתחזק מכל הבחינות. אכן, יש ממה להתרגש. "והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם".

לאור דברים אלו, ננסה לראות עניינים נוספים בהגדה.

אנו נמצאים בתחילת האביב, ובעקבות הקורונה אני נמצא הרבה בחצר, בתפילות ובפגישות. בחצר יש לנו עצי פרי – תאנה ורימון, והבוקר ראיתי שעץ התאנה התחיל להוציא ניצנים ראשונים – כדור קטן של תחילת הפרי הופיע על העץ. התרגשתי. נזכרתי במשנה (ביכורים פ"ג מ"א):

כיצד מפרישין הביכורים, יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו ביכורים.

זה הזכיר לי, שבהגדה של פסח אנו קוראים ודורשים את פסוקי מקרא ביכורים (דברים כ"ו, א'-י"א):

וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ. וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ. וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

מדוע בחרו חכמים דווקא בפרשת ביכורים כדי לקיים את מצות יציאת מצרים?

אמרו חכמים, שיכול אדם לדרוש גזרה שוה מעצמו כדי לקיים את תלמודו (ירושלמי פסחים פ"ו ה"א). נראה, שיש לדרוש כאן גזרה שוה. בפרשת ביכורים נאמר:

הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.

ובסיפור יציאת מצרים נאמר (שמות י"ג, ח'):

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.

מהי משמעות הדברים?
הרב קוק זצ"ל מבאר (עולת ראי"ה ח"א, עמ' ק"פ), שגזרה שוה מלמדת על קשר פנימי בין שתי הפרשיות, שעולה מן המילה המיוחדת המשותפת לשתיהן. ה"הגדה" היא הקשר הפנימי בין מקרא ביכורים ובין סיפור יציאת מצרים.
אחת המשמעויות של המילה "הגדה", היא "משיכה". כך למשל בביטוי בגמרא: "גוד אסיק" – משוך והעלה (רש"י עירובין פ"ט ע"א). דברי הגדה מושכים את לבות השומעים. תפקיד ההגדה הוא למשוך את הלב שלנו.
נראה, שההגדה מושכת אלינו דברים עמוקים ממקור עליון. כשם שהנחל מושך מים מן המעיין, ממקור פנימי, כך ההגדה מושכת אלינו מים זכים מן המקור העליון.

אדם יורד לשדהו באביב, ורואה פריחה, התחלה של פירות. עץ התאנה שלו מקפל בתוכו את כל ההיסטוריה של עם ישראל. לכן כשאדם מביא ביכורים, הוא מספר את ההיסטוריה, מ"ארמי עובד אבי", דרך שעבוד מצרים, יציאת מצרים והכניסה לארץ. כאילו התאנה עצמה אומרת לכהן את כל הסיפור. ולבסוף: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'". האדם עומד בהווה, והפרי מקפל בתוכו את כל העבר. בפרי יש גם את הזרעים שמבטיחים את העתיד. כל פרי וכל אדם הוא פרי של העבר, ופוטנציאל של העתיד.
זהו הדבר המשותף לביכורים ולסיפור יציאת מצרים. הביכורים הם התוצר של העבר, וההגדה מכוונת אל העתיד – "והגדת לבנך". שני הדברים משלימים זה את זה. אנו באים עם העבר, וממשיכים אל העתיד.

ביחס לעצים, אנו רואים נקודה מעניינת. העץ "תקוע" במקום אחד, בלי יכולת לזוז, לראות עולם, לפגוש דברים חדשים. אך מצות הביכורים מלמדת אותנו דבר מעניין על העץ. את פירותיו של העץ אנו לוקחים לירושלים. אנו מביאים את הפירות אל המקור של הכח ושל האנרגיה.
חצרו של כל אדם קשורה לירושלים. כל אדם מצווה להעלות את פירותיו הראשונים, וכן את פירות "מעשר שני" לירושלים. אמנם ארץ ישראל נתחלקה לשבטים, ויש אנשים שקיבלו את נחלתם הרחק מירושלים. אך גם הפריפריה קשורה לירושלים. כל עץ, כל פרי וכל ירק קשורים לירושלים. ממנה הם שואבים את כוחם ואליה הם מביאים את פירותיהם.
גם חג הפסח מחבר את כל עם ישראל לירושלים. כל עם ישראל בא לירושלים להקריב את קרבן הפסח ולאכלו בירושלים. על הקרבן אנו מספרים את ההיסטוריה של עם ישראל – "ארמי אובד אבי וירד מצרימה".
כמו הביכורים, שקושרים את האדם ואת פירותיו לירושלים, כך קרבן הפסח קושר כל אדם מישראל לירושלים ולמקדש.
הקשר לירושלים הוא הקשר אל העבר ואל העתיד. מן האבות ועד לבני הבנים. כל אחד מאיתנו הוא חלק מן השרשרת הזו, מן ההיסטוריה והעתיד של עם ישראל.

באמירת הגדה של פסח, כשאנו מגיעים לדבר על נצחיות ישראל – אנו מגביהים את הכוס. אנו צריכים להתרגש מנצחיות עם ישראל, ומהקשר של כל אחד ואחד מאיתנו אל העבר ואל העתיד.

פסח כשר ושמח, בהתרגשות, בבריאות ובשמחה.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן