ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א (דף ט.) – לימוד מגזירה שוה
ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א (דף ט.), במעשה רבי יהושע ובן זומא שנפגשו בדרך ובתשובתו לר' יהושע אומר בן זומא:
מסתכל הייתי במעשה בראשית ואין בין מים העליונים למים התחתונים אלא כמלא פותח טפח נאמר כאן ריחוף (במעשה בראשית נאמר ורוח אלוקים מרחפת על פני המים) ונאמר להלן (דברים לב) כנשר יעיר קינו על גוזליו ירחף מה ריחוף שנאמר להלן נוגע ואינו נוגע אף ריחוף שנאמר כאן נוגע ואינו נוגע.
להבין הדרשה ולהבין השימוש בגזירה שוה נתבונן נא בדברי הרב קוק בריש אורות התורה:
תורה שבכתב אנו מקבלים על ידי הציור היותר עליון ויותר מקיף שבנשמתנו. אנו מרגישים מקרבה את הבהקת תפארת האורה החיה הכללית של כל היקום. דואים אנו על ידה למעלה מכל היגיון ושכל, חשים אנו רוח אלהים עליון מרחפת עלינו. נוגעת ואינה נוגעת, טסה על פני חיינו ממעל להם. ומזרחת אותם באורה. האור מבהיק, נוצץ וחודר בכל, תחת כל השמים ישרהו. לא רוח האומה חוללה אור גדול זה – רוח אלהים יוצר כל יצרה. תורת חיים זאת יסוד יצירת כל העולמים כולם.
בתורה שבעל פה אנו יורדים כבר אל החיים. אנו חשים שהננו מקבלים את האורה העליונה בצינור השני שבנשמה, בצינור המתקרב לחיי המעשה. אנו חשים שרוח האומה, הקשורה כשלהבת בגחלת באור תורת אמת, היא גרמה באופיה המיוחד שתורה שבעל פה תהיה נוצרת בצורתה המיוחדה…
ושני אורים הללו עושים עולם שלם, ששמים וארץ ישקו בתוכו.
תורה שבכתב היא בחינת תפארת "אנו מרגישים מקרבה את הבהקת תפארת האורה". עליונה היא ביחס לתורה שבעל פה, שהיא בבחינת מדת המלכות.
התפארת שואפת להתחבר למלכות. תכונתה היא תכונת החיבור. בין ימין לשמאל ובין מעלה למטה.
על כן גם גזירה שוה נבחנת להנהגת התפארת. ומתאימים הדברים להיות נלמדים בגזירה שוה.
איננו עסוקים במעשה בראשית, אבל דברי בן זומא מבטאים הנהגה כללית ויחס כללי בין עליונים לתחתונים בחינת "נוגע ואינו נוגע" – משפיע מלמעלה ואינו מחובר ממש ללמטה.
כך תורה שבכתב קשורה לעליונים לרוח אלוקים מלמעלה.
יחד עם זה קשורה רוח האומה ותורה שבעל פה לתורת אמת כשלהבת לגחלת.