הגדה של פסח – לימוד מגזירה שוה
"צא ולמד מה ביקש לבן הארמי". מדוע מספרים ביציאת מצרים במה שנאמר בפרשת ביכורים.
נראה בע"ה לענ"ד שיש כאן בחינה של גזירה שוה. "והגדת לבנך" "הגדתי היום".
ומכאן למדו שזו היא ההגדה. אדם דן ג"ש לקיים תלמודו.
המילים המשותפות מלמדות על תוכן שוה. ביכורים, אדם יורד לתוך שדה וראה תאנה שביכרה. אח"כ לוקח אותה אל המקדש אל הכהן ומספר "ארמי אובד אבי וגו'".
התאנה קושרת אותנו אל ראשית מטעינו. עם שיצא ממצרים הרי הוא כתאנה שביכרה. הבשיל ויצא למלא את תפקידו ולהיות ממשיך אבותינו אלינו.
זה מלמד על משמעות מצות סיפור יצ"מ. כל אדם חייב לפחות פעם בשנה לספר ביצי"מ. להגיד, למשוך אליו את הכוחות מראשית האומה, "והיא" – האמונה בנצחיות, "שעמדה לנו", היא כח העמידה שלנו.
זו אמירה מוסרית לכל אחד מאיתנו.
האביב פורח. כל שנה מבצבצים הפירות ופורחים האילנות. הגזע קיים ובתוכו פוטנציאל וכוחות המתגלים באביב. אז גם מתחילה להבשיל מצוות הביכורים וההגדה שבתוכה. הפרי המבצבץ יש בו את כל העבר ואת כל העתיד.
הוא תוצר של העבר ובו גנוז העתיד.
העץ אמנם "תקוע" במקום פלוני בארץ, אבל קשור הוא לירושלים. משם יונק כוחו ולשם מוליכים אותו אל הכהן. זרמים עמוקים תת קרקעיים מוליכים מירושלים ממקום המקדש ועד לאותו עץ תאנה בחצרו ובשדהו. מקושר הוא לכל העולם והוא פרי ההיסטוריה כולה מארמי אובד אבי ועד תקומתינו וישיבתנו בעת הזאת.
וזו הגזירה השוה לסיפור יציאת מצרים שכל אחד ואחד מישראל מתקשר דרכו לכל העם ובזמן שביהמ"ק קיים באכילת הפסח מתחברים כולם למקום יניקתם. כל העבר מקופל בכל אחד ואחד מאיתנו ואף כל העתיד.