לחיות עם פרשת השבוע – רוצה להיות קדוש?

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש

נקודה שמקיפה חלק ניכר מן הפרשה, היא ענין הקדושה.
הפרשה השניה שנקרא השבת נקראת “קדושים”, על שם הפתיחה (ויקרא י”ט, ב’):

דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם.

אך גם בתחילת פרשת אחרי מות אנו קוראים על הקדושה (ויקרא ט”ז, א’-ג’):

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ. וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ

יש כאן הדרכה אין מתייחסים אל הקודש ואל קודש הקדשים.

הציווי “קדושים תהיו”, חוזר גם בסיום הפרשה (ויקרא כ’, כ”ו):

וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.

כשמתבוננים בפסוקים האלו – הם מרגשים. הקב”ה אומר לנו להיות קדושים, “כי קדוש אני”.
מהי משמעות הדברים?
המפרשים הסבירו בפנים רבות את הציווי “קדושים תהיו”. יש שמנו זאת כמצוות עשה, ויש שהסבירו שזו מצוה כללית, לשמור את כל המצוות. יש שראו זאת כברכה ויש שראו בכך הבטחה.

אנו מזכירים את הקדושה פעמים רבות בכל יום. “קדוש קדוש קדוש…”. “אשר קדשנו במצוותיו”.
ננסה לחשוב – מה אומר לנו המושג קדושה?
מן הסתם יש רבים, שהקדושה נראית להם כענין נבדל, רחוק ממני ומהחיים שלי.
ננסה לעמוד על משמעות המושג לאור דברי חכמים, ולהבין מדוע אנו נרתעים ממנו.

נפתח בדברי הרב הנזיר, רבי דוד כהן, שהיה אדם קדוש, וערך את ספרו של הרב קוק: “אורות הקודש”. במבוא לספר, מתאר הרב הנזיר את המפגש הראשון שלו עם הרב קוק:

לפני כ”ז שנה, ואני בשווייץ בבזל, עסוק בלמודי הדעות הפילוסופיות לתקופותיהן, מלא צמאון ושקיקה לאמת, ביחוד האמת הישראלית, הגיעה אלי השמועה מהרב, שנמצא אז בארץ זו מזרחה, פניתי במכתב, ובקבלי תשובה, החלטתי לנסע אליו.
אחרי טבילה במימי הרהיין, מצויד ב”שערי קדושה”, מלא ספק וחכיון, עשיתי את דרכי להרב, בערב ר”ח אלול (תרע”ה), באתי אליו, מצאתיו עסוק בהלכה עם בנו. נסבה שיחה על חכמה יוונית וספרותה, שלא סיפקה עוד נפש היודעה ממקורותיה הראשונים. נשארתי ללון אצלם.
על משכבי לא שכב לבי, גורל חיי היו על כפות המאזניים. והנה בקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפילת העקדה, בשיר וניגון עליון, משמי שמי קדם, וזכור לנו אהבת הקדמונים, ואקשיב, והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחרי התפילה, מהרתי לבשר במכתב, כי יותר מאשר פללתי מצאתי, מצאתי לי רב.

הפילוסוף הגדול, שלמד באוניברסיטה וחיפש את האמת – התלהב מאמירת פרשת העקדה של הרב קוק. כשלומדים את פירושו של הרב לפרשת העקדה בספר “עולת ראי”ה”, ניתן להבין ולדמיין את רגשותיו ומחשבותיו של הרב קוק בעת אמירת העקדה.
בהמשך מספר הרב הנזיר איך הגיע לעריכת ספר “אורות הקודש”:

בעוד שבע שנים (בתרפ”ב), והנני בירושלים, מסתופף בצל הרב בבית מדרשו, יומם ולילה.
ויהי היום ואעל אליו בשאלה: רבנו, קדושה יש כאן אצלו, רוח, השפעה סגולית. האם יש גם תורת הרב, תכן לימודי מסויים, מה, שיטה, והתשובה, כן, ודאי.
מאז גמלה החלטתי, לברר תורת הרב, כשיטה אלהית שלמה, יסודותיה, ויסודי היסודות, ועל פיהם לבחור כתביו ולסדרם, במאמרות.
הרב מסר לידי כתבי קדשו, ועודד אותי בדבריו, כי הוא סומך עלי בסדורי.

ובהמשך:

הקודש, זהו היסוד הראשון, הראשי, ראשית חכמת הקודש, להרב זצ”ל.
מצורף לו, כסגולה, אור, אור הקודש ממש, אור שמח, מרומם, מעדן, צפוי בהסתכלות פנימית.
מכאן השם הכללי, אורות הקודש…
כשנשאל הרב בראשית עריכת מאמר הקודש, מה גדר הקודש, והתשובה היתה, המתגלה מתוך התורה, שהוא הרצון העליון. והרגשתי, שרבנו לא נתן כל גדר לקודש, לעומק מהותו, קודש הקדשים, כי אם הקודש המתגלה בקדושה.
הקודש, שערכו אינו נמצא בלכסיקון הפילוסופי, שחושבים שמקומו אינו אלא בדת, הוא עצם חכמת הקודש, המתגלה בקדושה, המתפשטת בכל העולם.

הקודש הוא דבר עליון, למעלה מכל הגדרה. הוא מתגלה בקדושה, והקדושה מתפשטת בכל העולם.

כדי לנסות ולהבין את משמעות הדברים, נעיין בשני מקורות.
האחד, בפרק האחרון ב”מסילת ישרים”, פרק כ”ו (כמנין שם הוי”ה, שהוא מקור הקודש בעולם): “בביאור מידת הקדושה”. מסילת הישרים עולה מזהירות לזריזות וכך הלאה, עד שהיא מגיעה אל הקדושה. וכך כותב הרמח”ל:

והנה האיש המתקדש בקדושת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות ענייני קדושה ממש, וסימניך אכילת קדשים שהיא עצמה מצות עשה, ואמרו ז”ל (ספרא): כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים…

אכילת הקרבנות, “על האש” בבית המקדש – היא מצות עשה, שמברכים עליה. היא זו שמכפרת על האדם המקריב את הקרבן.
ובהמשך:

והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח… כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם, וכמאמרם ז”ל במדרש – כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש.
והוא הענין שאמרו עליו ז”ל (כתובות ק”ה): כל המביא דורון לת”ח כאילו הקריב בכורים. וכן אמרו (יומא ע”א): ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין במקום נסכים, ואין הדבר הזה שיהיו התלמידי חכמים להוטים אחרי האכילה והשתיה ח”ו שימלאו גרונם כמלעיט את הגרגרן, אלא הענין הוא לפי הכונה שזכרתי, כי התלמידי חכמים הקדושים בדרכיהם ובכל מעשיהם הנה הם ממש כמקדש וכמזבח, מפני שהשכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש ממש, והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המזבח, ומילוי גרונם תחת מילוי הספלים…

יש כאן ביטויים חריפים של חכמים: “ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין”. וכי אנו בבית מרזח?
שתיית היין של תלמידי חכמים היא כהקרבת הנסכים על גבי המזבח.
זוהי הקדושה המתפשטת בעולם. הקדושה לא מצטמצמת רק בבית המקדש, אלא יכולה לשרות על כל דבר.
העיקר הוא הכוונה של האדם. האם האדם מכוון את רצונו למה שמתגלה לו שזהו הרצון העליון. אם אנו מכוונים את רצוננו לרצון העליון, רוצים לעשות את דבר ה’ – אנו צועדים צעד חשוב במעלה הדרך אל הקדושה.
כמובן, מדובר ברצון אמיתי. אדם שרוצה באמת לעשות את רצון ה’, רוצה באמת להיות טוב – הוא בדרך אל הקדושה.

מקור נוסף בענין עולה מדברי הרמב”ם בהקדמתו לי”ד החזקה. הרמב”ם מסביר את עניינו של ספר “קדושה”. נסו לחשוב – מה כלול בספר “קדושה” ביד החזקה? כנראה דברים עליונים, שמובילים את האדם לקדושה.
אך הרמב”ם כותב:

ספר חמישי: אכלול בו מצוות של ביאות אסורות ומצוות של מאכלות אסורות. לפי שבשני עניינים האלו קדשנו המקום והבדילנו מן האומות, בעריות ובמאכלות אסורות. ובשניהם נאמר ואבדיל אתכם מן העמים, אשר הבדלתי אתכם מן העמים. וקראתי שם ספר זה ספר קדושה.

אלו דברים מדהימים. דווקא בדברים שבהם אנו שותפים עם כל העולם, עם כל בני האדם ואף עם בעלי החיים – שם נמצאת הקדושה. החיות אוכלות ומתרבות, וגם אנחנו, ובדברים האלו עוסק ספר הקדושה. אנו נבדלים מן העמים בדרך שבה אנו ניגשים אל הדברים החומריים הללו. דווקא במה שכל אדם וכל בהמה עושה – נבחן האדם הקדוש.

הרמב”ם מצטט פסוקים מן הפרשה (ויקרא כ’, כ”ד-כ”ו):

וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה’ וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.

הקדושה איננה הימנעות מעשיית דברים, אלא עשיה של כל דבר, אפילו חומרי, מתוך התכווננות אל הרצון העליון, אל מה שהתורה מלמדת אותנו שהוא הרצון העליון.
במקום נוסף מגדיר הרב קוק, שעניינה של הקדושה הוא שאין היא אמצעי אלא תכלית (עולת ראי”ה ח”א, עמ’ תל”ד).
שתי ההגדרות דומות זו לזו. מהי התכלית של הכל, של כל הבריאה? מהו הרצון העליון? לאן אנו אמורים להגיע?
רוב בני האדם עסוקים כל ימיהם באמצעים. הם עובדים בשביל הפרנסה, כדי שיהיה לאדם מה לאכול ומה ללבוש, כדי שיהיה לו כח לעבוד, וחוזר חלילה. אך איפה התכלית?
יש מי שעובד שנה שלמה כדי לצאת בקיץ לחו”ל. זוהי התכלית של כל מעשיו. “זה קדוש, בזה לא נוגעים”. אין לנו אלא לרחם על אדם זה.
מהי התכלית האמיתית של כל הבריאה? זהו הרצון העליון. לשם מה ברא הקב”ה את העולם? לאן העולם אמור להגיע?
התכלית הזו שייכת לכל אחד ואחד. ספר הקדושה נוגע בדברים הבהמיים ביותר, כי כל אדם יכול להגיע אל הקדושה.

נשאל את עצמנו, מדוע הקדושה כל כך מפחידה אותנו? למה להיות קדוש נראה לנו כמו משהו מפחיד?
נראה, שיש כאן שתי נקודות שיש לעמוד עליהן.
א. הדבר החזק ביותר הוא הפחד. אחרי מאות רבות של שנים בגלות, בטומאת ארץ העמים, רחוקים מ”ארץ הקודש”, הקודש נראה לנו דבר מפחיד.
אמרו חכמים (זוה”ק ח”ג במדבר, קי”ח ע”א, בתרגום):

כתוב אחד אומר: “עבדו את ה’ בשמחה”, וכתוב אחד אומר: “עבדו את ה’ ביראה וגילו ברעדה”, מה בין זה לזה, אלא כאן בזמן שישראל נמצאים בארץ הקודש, כאן בזמן שישראל נמצאים בארץ אחרת. “עבדו את ה’ ביראה”, זו כנסת ישראל בזמן שהיא בגלות בין העמים.

בגלות, הקדושה איננה חופפת לשמחה. נראה לנו שלהיות קדוש סותר את השמחה. אנו רוצים לחיות, רוצים חיי חברה ומשפחה, לא רוצים להיות מנותקים. התחושה שיש לנו היא שאדם קדוש מתנתק מהחברה. על מה אדבר עם החברים שלי? לכן אנשים מפחדים לעשות את הצעדים המובילים אל הקדושה.
אנו לא מאמינים שהתורה רוצה באמת שנהיה שמחים. כל מה שנתן לנו הקב”ה בתורתו, בא משום שהוא יודע מה הכי ישמח אותנו ויגרום לנו הנאה מרובה. אנו לא מאמינים שזו האמת.
אך חז”ל אומרים – השמחה נמצאת דווקא ב”ארץ הקודש”.
הנזיר אומר שהאור שמצטרף אל הקודש הוא “אור שמח”.
להיות בשמחה זו מצוה גדולה וחשובה. האר”י הקדוש אמר שאחת הנקודות המרכזיות שהביאה אותו לכל המדרגות העליונות שזכה להם – זו השמחה.
ובכל זאת – אנשים מפחדים. טוב להם להמשיך ולחיות בבוץ שהם שקועים בו, והם מפחדים לעשות שינוי.

ב. הנקודה השניה היא הציניות והגאוה.
מידות רעות אלו מרחיקות מהאדם כל דבר מופשט ועליון. אדם שרוצה להיות קדוש, “זוכה” להערות: “נהיית דוס?” התגובות הציניות מרחיקות את האדם מדברים שבקדושה.
להיות לוחם בסיירת נראה לאדם דבר מלהיב. להיות קדוש – נראה דבר רחוק. לכן מתייחסים לכך בציניות.

“לחיות עם פרשת השבוע” פירושו לדעת שניתן להתקרב אל הקודש. אמנם “לא בכל עת” באים אל הקודש. זה דורש מהאדם להתכונן. יש סדר כיצד ניגשים אל הקודש.
אך זה אפשרי ונגיש. הקדושה לא דורשת מהאדם להתנתק מהעולם, אלא להתחבר. לעשות את ההכנה וצעדים הנדרשים – ולהיפגש עם הקודש.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן