זבחים י"ג (ע"א) – לימוד מכל דבר שיצא מן הכלל ללמד

זבחים י"ג (ע"א):

לא ירצה המקריב אותו לא יחשב זריקה בכלל היתה ולמה יצתה להקיש אליה לומר לך מה זריקה מיוחדת שהיא עבודה (ומכפרת) ומעכבת כפרה אף כל עבודה ומעכבת כפרה יצאו שפיכת שיריים והקטרת אימורין שאין מעכבין את הכפרה.

האר"י בביאור מידה זו כתב:

וכל דבר שהיה בכלל וכו' (ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא). לפעמים מקבלת מן הת"ת בסוד למודי ה', ע"י נצח או הוד, ותהיה המלכות בהוד, והת"ת בנצח, בסוד שם הוי"ה בנצח, ואדנ"י בהוד. והנה זו הנהגת תחלת בריאתו של עולם, כי תחלה היו למעלה ד"ו פרצופים, והמלכות שנקראת דבר, היתה בכלל הת"ת הנקראת כלל ונכללה בו, ויצא מן הכלל שהוא ת"ת, ונדבקה בלמודי ה'. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד ע"ע יצא על המלכות לבד שתהיה היא לבדה בלמודי ה' למטה, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שגם הת"ת יזדווג עמה שם בלמודי ה' למטה. כיצד – ת"ת בנצח בימין בשם הוי"ה, והמלכות בשמאל בשם אדנ"י, ויתחברו אז שניהם ע"י היסוד, בסוד יאהדונה"י כנזכר בתיקונים. נמצא שע"י ירידתה במקום הת"ת, ירד הת"ת ג"כ עמה בלמודי ה', שהוא נ"ה, וזהו אלא ללמד כו'. ועוד, כאשר ירדה המלכות מאת פני המלך למטה, לא לבד גרמה לת"ת שנקרא עצמו, כמשארז"ל משה מפי עצמו אמרו, שהוא המקום שהיתה שם תחלת אצילותה בין ב' זרועין, כי יצטרך המלך כאשר ירצה לדבר עם הכלה, לרדת למקומה בלמודי ה', כי זולת זה א"א להתדבק גופא בגופא, אלא גם ראש המלך בסוד רישא, ירד גם הוא למטה, כדי שיהיה החיבוק שלם, גופא בגופא, אנפין באנפין, דרועין בדרועין, רגלין ברגלין. וזהו ללמד על הכלל כולו יצא, לומר שהת"ת כולו בכללו, ירד בלמודי ה', ולא הת"ת בלבד, שהוא בסוד גופא. ועוד, גם טרם רדתה למטה, יצדק אומרו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, כי נוקבא יצאה מאחוריו, בין ב' דרועין דיליה לעומת החזה, ומשם נעשה לה ראשה וזרועותיה, שהם חו"ג שבה, נגד נ"ה שבזכר. ונ"ה שלה שהם למודי ה', יצאו מן הכלל שהוא ת"ת, ואין להם על מה שיסמוכו בת"ת, והוצרך הזכר העליון למשוך את רגליו למטה ג"כ להיות היא עזר כנגדו, ולא חוצה לו. וזהו כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, הם נ"ה, שיצאו מן הכלל סוד הת"ת, לא ללמד ע"ע כו' אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שהוצרכו למודי ה' הזכר העליון להתפשט למטה.

לפי דבריו נראה שהזריקה שייכת למידת המלכות והיא יצאה מן הכלל שהיא התפארת.
אחר בקשת מחילה, נראה לומר שארבע עבודות של הקרבן המעכבות כפרה הן כנגד ארבע אותיות השם. שכן אותיות השם הם בחינת תפארת, וה"א אחרונה היא מלכות.
"שחיטה" כנגד אות י' שבשם שכן היא המכניסה את הקרבן אל הקדש שהיא ראשית חכמה – אות י'.
"קבלה" כנגד אות ה' שבשם שכן היא מתחברת לשחיטה כתרין רעין דלא מתפרשין והיא קבלה כנוק' ה"מקבלת".
"הולכה" כנגד אות ו' שבשם שהיא מוליכה וממשיכה מן הבינה אל המלכות שהיא תפארת.
"זריקה" כנגד אות ה' שבשם שהיא עבודה אחרונה.
על כן ראוי לומר זריקה בכלל היתה שהיא חלק מן התפארת שהיא שם הוי' ב"ה ויצאה. יציאתה באה לידי ביטוי בזריקתה מתוך מחשבת פיגול שהייתה בה ששחטה על מנת לזרוק דמה חוץ לזמנה או מחשבת פסול שחשב לזרוק דמה מחוץ למקומה.
אלו הם בחי' של יציאה מן הכלל הפוסלת בכל עבודות המעכבות את הכפרה כזריקה.
ועוד י"ל שהדם הוא הנפש והוא בחי' מלכות. עבודת הזריקה באה להרים את הנפש למדרגת רוח, שלא תהא כרוח הבהמה ההולכת למטה אלא תהא נזרקת למעלה למעלת רוח אדם העולה היא למעלה¹.
על כן זריקה נבחנת כמידת המלכות בחי' נפש ובאה להעלותה. זה כמובן בשעה שנעשית כהלכתה ולא מתוך מחשבת פיגול או פסול שאז יוצאת היא מכללה להיות פוסלת ופוגלת.

ספרא צו פרשתא ח' הלכה ד':

יכול אין מחשבה פוסלת אלא בזריקה מנין לרבות שחיטה וקיבול הדם… זריקה בכלל היתה למה יצאת להקיש אליה מה זריקה מיוחדת שמעכבה כפרה אף אני מרבה שחיטה וקיבול הדם שמעכבים את הכפרה ומוציאני את שיירי הדם והקטרת חלבים (ואכילת בשר) שאין מעכבים את הכפרה.

וכן הוא בזבחים י"ג (ע"ב) וע' מש"כ
ויש להוסיף עפ"י מש"כ האר"י שמידה זו היא הנהגת הבריאה.
בפרקי דרבי אליעזר פרק שלישי:

שמים מאיזה מקום נבראו מאור לבושו של הקב"ה שהוא לבוש, לקח ממנו ופרש כשלמה והיו מותחין והולכין עד שאמר לשמים די…
הארץ מאיזה מקום נבראת, משלג שתחת כסא הכבוד לקח וזרק על המים ונקפאו המים ונעשה עפר הארץ שנאמר "כי לשלג אמר הוי ארץ" (איוב ל"ז, ו').

מה משמעות הזריקה?
נראה לבאר על פי דברי מהר"ל בבאר הגולה ביאור רביעי שביאר מדרש זה, עיי"ש ובתוך דבריו כתב:

וזה כי העולם הזה שהוא עלול מן העילה הוא הש"י, יש לעלול הזה שתי בחינות, הבחינה האחת מפני שהוא יתברך עילה לכך יש לו לעלול חבור וקירוב אל העילה, כמו שיש לבן חבור וצירוף אל האב שבא ממנו, וכך הש"י שהוא עילה אל העולם יש אל העולם קירוב אל העילה. הבחינה השנית מצד שהש"י עילה והעולם הוא עלול, בודאי העילה הוא נבדל מן העלול שזה עילה וזה עלול. ואלו שתי בחינות שהם מחולקות הם בעולם בכלל, והשמים שהם עלולים יש בהם הבחינה הראשונה שיש להם קירוב וחבור יותר אל הש"י מצד שהוא יתברך עילתם, והארץ יש לה הבחינה השנית שהשם יתברך נבדל מהם מצד שהוא יתברך עילה והעולם הוא עלול. ולכך אמר, כי השמים נבראו מאור לבושו… ואמר כי הארץ נבראת משלג אשר תחת כסא הכבוד… כי התחלת הארץ מתחת מלכותו יתברך… עיי"ש עוד

שתי הבחינות, יש לומר שהן שתי הבחינות עליהן דיבר הרב בשמונה קבצים (קובץ א', ס"ה) וסיים דבריו שם שזו הבחי' ש"זעיר אנפין מלביש את אריך אנפין וה' הוא האלוקים".
על כל פנים, י"ל, שזו הבחינה של זריקת השלג, שזריקה היא בחינה של ניתוק מהזורק, שלא כמו הנחה. ולא אמר שהניח השלג על המים אלא זרקו שזה מורה על היותו יתברך נבדל מן הארץ, שיש בחי' של דילוג בין הארץ לקיומו.
על כן נראה שהזריקה היא יוצאת מן הכלל, שהיא מבטאת הנהגת הבריאה, שהיא בחינת יציאה מן המקור, שיצא הדם מן הכלל, מכל הבהמה ונזרק על המזבח, ולא ללמד על עצמו יצא ונזרק כי אם ללמד על הכלל כולו לעלות כל הבהמה כאילו היא על גבי המזבח, ולכן מלמד על הכלל כולו, שמחשבת פיגול פוסלת בהן.

---

כתיבת תגובה לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

התגובה שלך *

שם *

אימייל *