ירושלמי כתובות פרק שלישי ה"ו – לימוד מגזירה שוה
ירושלמי כתובות פרק שלישי ה"ו:
כיצד הוא שותה בעציצו אפי' היא חיגרת אפי' היא סומא אפילו היא מוכת שחין. נמצא בה דבר זימה או שאינה ראויה לבוא בישראל אינו רשאי לקיימה שנאמר (דברים כ״ב:י״ט) ולו תהיה לאשה אשה שהיא ראויה לו: גרבי ירמיה רבי חייה בשם רבי שמעון בן לקיש לא יאמר ולו תהיה לאשה זה המוציא שם רע שאינו צריך כבר היא תחת ידו ומה תלמוד לומר ולו תהיה לאשה תלמד הימינה לגזירה שוה מתדרש ולו תהיה לאשה ולו תהיה מה לו תהיה שנאמר להלן אשה שראויה לו אף לו תהיה שנאמר כאן אשה הראויה לו אי מהלהלן אשה הראויה לו ומשלם קנס אף לו תהיה לאשה שנאמר כאן אשה הראויה לו ומשלם קנס רבי זעירא עולא בשם רבי ישמעאל בשם רבי אלעזר לא יאמר ולו תהיה במוציא שם רע שאינו צריך כבר היא תחת ידו מה ת"ל ולו תהיה לאשה מלמד הימינה לגזירה שוה מתדרשה ולו תהיה ולו תהיה מה לו תהיה שנאמר להלן אגירש אומר לו שיחזיר אף לו תהיה האמור כאן גירש אומר לו שיחזיר תני ר' חייה אחד האונס ואחד המוציא שם רע שגירשו כופין אותן להחזיר אם היו כהנים סופגין את הארבעים כהדא דתני (דברים כ״ב:כ״ב) בעולת בעל להביא את המקבלת בעלה בבית אביה והיא ארוסה והבא אחריו בחנק ולא סוף דבר מכדרכה אלא אפילו שלא כדרכה רבי אבהו בשם ר' יוחנן לכן צריכה שלא כדרכה אפילו תימא מכדרכה למה לי בעלה אפילו כיי דתנינן תמן באו עליה שנים הראשון בסקילה והשני בחנק נערה מאורסה באו עליה עשרה שלא כדרכה ואחד כדרכה כולן בסקילה כולהון כדרכה הראשון בסקילה והשאר בחנק הערו בה עשרה בני אדם ואחד גמר את הביאה כולהון בסקילה כולהון גמרו את הביאה הראשון בסקילה והשאר בחנק ובפנויה באו עליה עשרה שלא כדרכה ואחד כדרכה כולם בקנס כולהון בכדרכה הראשון בקנס והשאר פטור ביררה לה אחד מהן נפטרו כולן מלא תעשה אמרה איפשר אבוררת וחוזרת ובוררת היה נשוי את אחותה כבר נפטר מתה כבר נפטר מת אין כופין את היבם.
נאמר בפרשת מוציא שם רע (דברים כ"ב, י"ט):
וענשו אתו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה כי הוציא שם רע על בתולת ישראל ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו.
ונאמר בפרשת אונס (דברים כ"ב, כ"ט):
ונתן האיש השכב עמה לאבי הנער חמשים כסף ולו תהיה לאשה תחת אשר ענה לא יוכל שלחה כל ימיו.
במוציא שם רע הביטוי "לו תהיה לאשה" מיותר שהרי היא כבר תחת ידו והיא אשתו.
על כן למד ריש לקיש שהביטוי נאמר לגזירה שוה, מה במוציא שם רע "אשה שראויה לו" אף באונס הציווי לשאתה לאשה הוא רק באשה הראויה לו.
הגמ' מקשה על לימוד זה שלפי זה נלמד גם, שכשם שמוציא שם רע הוא באשה הראויה לו, אף קנס ישלם רק באשה הראויה לו, וזה נוגד למה שלמדנו במשנה הראשונה בפרק שקנס של אונס הוא גם באשה שאסורה לו, כגון הבא על הממזרת.
על כן מביאה הגמ' בשם רבי אליעזר לימוד אחר מהגזירה השוה של "לו תהיה לאשה" והוא: מה במוציא שם רע אם גרש אומרים לו שיחזיר, אף באונס אם גרש אומרים לו שיחזיר.
בגזירה שוה הראשונה למדנו דין האונס מדין מוציש"ר ולכן שאלו שיש ללמוד גם דין האונס בתשלום הקנס כמו שלומדים דינו לשאת האשה. הגזירה השוה השניה היא בדין "לו תהיה לאשה" אחר שכבר קיים דין זה אם גרש מהו שיחזיר, ולכן אין מה ללמוד גם דין קנס ממוציא שם רע.
אכן, הביטוי "לו תהיה לאשה" במוציש"ר הוא מיוחד שהרי היא אשתו. ועדיין יש לתמוה וכי לא בא פסוק זה ללמדנו מאומה על מוציא שם רע.
נראה שאף כאן יש לומר בא ללמד (על אונס) ונמצא למד (מאונס). האונס, הרי זה אדם הרוצה למלא תאוותו ואינו מעוניין לקחת אחריות על בנין משפחה ועל גידול ילדים. באה התורה ואומרת "לו תהיה לאשה" תמשיך את הקשר בצורה בריאה ונכונה. ומכאן למוציא שם רע, שבעומק הפנימי, אף הוא נרתע מהירידה לחיים המעשיים. כידוע דברי הזהר ברע"מ בפרשת כי תצא המדמה הוצאת שם רע לשבירת הלוחות בידי משה בשעה שירד מן ההר ופגש את העם ברעתו. במפגש של לוחות ראשונים עם המציאות חל משבר ושבירה של הלוחות.
כך מוציש"ר נרתע מהאחריות והמחויבות והוא מגלה שאשה זה לא רק מילוי תאוה אלא אחריות כבדה של משפחה וילדים וזה מביאו לסגת ולהוציא שם רע.
הגזירה השוה "לו תהיה לאשה" באה להשוות בין מוציש"ר ואונס. מידתה של גזירה שוה היא תפארת והיא מבטאת איזון ומיצוע בין ערכים שונים ובין כוחות שונים באדם. "אין לך מידה שאין הקיצוניות מזיקתה" (הרב קוק אגרת כ') האיזון הנכון בין הכוחות הוא דרך חיים. זה עומק הביטוי "לו תהיה לאשה".
על כן למדו בתחילה אשה הראויה לו שעמה נכון לקחת אחריות על הילדים ועל המשפחה.
אותה אחריות היא אשר צריכה למנוע ממנו לשאת אשה שאינה ראויה לו ולפגום את משפחתו.
הלימוד השני שאם שילחה צריך להחזירה, אף הוא מבטא בעוצמה את האחריות שהתורה מטילה עליו, ולא נותנת לו להתחמק ממנה.
לפי הרב קוק גזירה שוה באה מהעומק הפנימי השוה בשתי הפרשות וכאן פשוטים הדברים שבעומק שניהם יש רצון שלא לקחת אחריות על בנין משפחה עם כל הקשיים שבדבר.
לפי האר"י גזירה שוה היא מדת תפארת הממצעת וממזגת אף כאן זו המידה של פרשיות אלו הממזגת בין הערכים, התאוות והכוחות של האדם. להפנות את הכל לבנין עולם ולעתיד השלם.