לחיות עם פרשת השבוע – אנחנו במלחמה, נשמה

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש

הפעם יש רצון לדבר בעיקר על הפרשיות שהתרחשו השבוע. הדברים קשורים יותר למה שנאמר בתורה בסוף חומש במדבר, בפרשת מסעי.
בפרשת במדבר אנו קוראים על תחילת ההליכה במדבר. הפרשה מזכירה פעמים רבות את הביטוי: “יוצאי צבא”, אך אין מדובר כאן על צבא שמתכונן למלחמה. סידור המחנה של “יוצאי הצבא” בפרשת השבוע מתאר את סדר החיים במדבר, ולא את ההכנות למלחמה לכיבוש הארץ.
בפרשת מסעי, הצבא מתחיל להתכונן למלחמה על הארץ.
ניתן לומר, שבפרשת במדבר הצבא נמצא במעמד של “מצעד יום העצמאות”. בפרשת מסעי זהו צבא “באמת” שהולך להילחם.
כך נאמר שם (במדבר ל”ג, נ’-נ”ו):

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ. וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם.

התורה אומרת, שאנו צריכים לכבוש את הארץ ולהוריש ממנה את יושביה. אם לא נעשה זאת, ונשאיר את יושבי הארץ, הם יהיו לשׂכים בעינינו – זה יגרום להסתכלות של עם ישראל להיות עקומה. הגויים יושבי הארץ גורמים לעם ישראל לראות את המציאות בצורה לא נכונה. אנו לא מבינים את המציאות שאנו חיים בה, ולא יודעים איך להתמודד איתה.
חז”ל אומרים על כך משל מדהים, שנראה כאילו נכתב בימים אלה (ילקוט שמעוני תורה, רמז תתקכ”ג):

משל לרועה שהיה רועה צאנו ביער, מצא גור אחד של זאב וחמל עליו והיה מיניקו מן העזים, בא בעל מלאכתו וראה אותו, אמר ליה: הרוג אותו, לא תחוס עליו שלא יהא תקלה לצאן, ולא שמע אליו, כיון שגדל היה רואה כבש והורגו, גדי ואוכלו, אמר לו: לא אמרתי לך לא תחוס

זאב שיונק חלב מהכבשים – נשאר זאב. אמנם הרועה מאמין בדו קיום, בשלום בין הכבשים לזאב, אך המציאות טופחת לו על פניו.
זוהי התוצאה של השארת גויי הארץ. אנו לא רואים את המציאות בצורה נכונה, ולא מבינים מה המשמעות של גידול זאבים בתוכנו.

פורסם בתקשורת, שגורמי המודיעין – המוסד והשב”כ – לא צפו את ההתרחשויות. מתברר, שהם יודעים לקחת מסמכים מתחת לאף של האיראנים, אבל לא יכולים להבין שערבים בתוכנו מתכוננים למהומות סביב הר הבית, בלוד וברמלה, ושהחמאס עומד לירות אלפי רקטות על ישראל. כולם עדיין בהלם (אולי בגלל זה המשטרה לא מגיעה כשקוראים לה…). זהו ביטוי של שׂכים בעיניכם – לא רואים את המציאות בצורה נכונה.

ננסה בכל זאת להתגבר על השׂכים שבעינינו, ולזהות את הנקודה שסביבה סובבים התהליכים שאנו חווים.
אנו נמצאים בעיצומה של מלחמה רוחנית אמונית, על השאלה – מיהו בעל הבית בארץ ישראל. אויבינו נלחמים על הר הבית, שורפים בתי כנסיות – הם נלחמים נגד האמירה הרוחנית של עם ישראל. מי שינצח מבחינה רוחנית – הוא יהיה בעל הבית בפועל בארץ.
המלחמה הרוחנית קיימת בתוכנו. אנו לא צריכים את הערבים כדי לראות זאת.
נושאי דגל המאבק הם בתי המשפט, שנלחמים בעקביות נגד הזהות היהודית של מדינת ישראל. הם עושים כל מאמץ להשמיד את הזהות היהודית במדינה. ניתן לראות זאת גם בימים אלה – יש פרעות של ערבים נגד יהודים, וכמעט רק יהודים נעצרים. בעיני מערכת המשפט, היהודים הם הבעיה במדינה, והפתרון הוא לתת עוד כמה מנות לזאב שבתוכנו.

להבנת משמעות הדברים, נעמוד על שתי זעקות שזעק הרב קוק זצ”ל בזמנו, וקולן עדיין מהדהד בעולם. אלו זעקות שנכתבו בסגנון חריף, שאיננו מצוי בדרך כלל בכתבי הרב קוק, שכתב בצורה מרוממת. כאן הרב כותב דברים חריפים – אלו הן זעקות של מלחמה.

הקריאה הראשונה נכתבה בשנת תרס”ח, עורך ה”ישראליט” – עיתון שיצא לאור בגרמניה (אגרות ראי”ה ח”א, אגרת קמ”ד):

ואתה אדוני אתכבד להודיעך, כי זה לי זמן הגון אשר בחנתי דרכי, ואדע נאמנה שכל תקות ישוב ארץ ישראל, וכל תקות הצמחת קרן ישועה לישראל מציון, תלויה היא בנקודה אדירה זאת, שיאספו אלינו כחות טובים, לעסוק בבנין הרוחני והחמרי של ארץ ישראל, ודוקא על פי יסודות הקולטורא ההולכת בצעדי-און בארץ ישראל כבכל העולם כולו, וכל מי שנקודת יראת שמים אמיתית בוערת בלבבו, לא יוכל להיות שיתעלם מלבא לעזרת ד’ ועמו. אל נא נאחר את המועד, אל נא נתן את הרומסים לרמוס כל היונקים, שרשי צמח-ד’ העולים על אדמת הקודש… אם נעזוב את שעת הכשר, של התחלת התפתחות הישוב, והחלישות הגופנית והרוחנית וחסרון אמצעי המלחמה יבאו עד מרום קצם אצל שלומי אמונים שבארץ ישראל, והיד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים, באין זכר לקדושת ישראל באמת, המחפה את חרסיה בסיגים של לאומיות מזויפת בגרגרים של היסתוריה ושל חבת השפה, המלבישה את החיים צורה ישראלית מבחוץ במקום שהפנים כולו הוא אינו יהודי, העומד להיות נהפך למשחית ולמפלצת, ולסוף גם כן לשנאת ישראל וארץ ישראל, כאשר כבר נוכחנו על פי הנסיון, – היד הטמאה הזאת תתגבר, אז אין די באר גודל האסון. אבל בד’ בטחתי, שלא יתן למוט רגלנו, וכל חרד לדבר ד’, וכל חפץ בישועת עמו וארץ קדשו, יעמד על דגלנו, ונתחיל ליסד בציון פינת יקרת, ולהחיות את הישוב החדש, על בסיס טהרת האמונה, המחוברת עם ששון החיים ודרישת משאלותיהם הצודקות, והי’ ד’ עמנו, לקומם הריסות עמנו לדור דורים.

הרב קורא ל”שלמי אמוני ישראל”, אנשים המחוברים לתורה ולמצוות, לבוא ולהשתתף בבנין הארץ. הרב מזהיר – אם לא נעשה זאת, מי שיבנה את הארץ ויקבע את המדיניות יהיו אלו הרומסים את התורה והמצוות – אנשי הציונות החילונית. אם הם ישלטו בארץ – יהיה אסון גדול. כל אהבת הארץ, השפה וההיסטוריה יתהפכו לשנאת ישראל ולשנאת ארץ ישראל. כבר אז, לפני למעלה ממאה שנים, הרב אומר שיש לו נסיון בכך.
הרב מכנה את הציונות החילונית: “היד הרמה המחומשת בהפקרות ודרכי הגויים”. אנו רואים זאת היום, במערכת המשפט, בתקשורת, ברוח השולטת באקדמיה, בצורת ההתנהלות של המשטרה.
זוהי ציונות שכלפי חוץ מדברת בשפה של לאומיות, של שירת “התקוה”, אבל מבפנים – כלי חרס שבורים, “אין זכר לקדושת ישראל”. הפְנים לא יהודי.
הרצי”ה זצ”ל היה אומר ששני דברים במדינת ישראל הם חילול השם – מערכת המשפט ומערכת החינוך. כלפי חוץ זה נראה ישראלי, אבל בפנים אין זכר ליהדות.
התוצאה היא “משחית ומפלצת”. מילים חריפות שאיננו רגילים למצאן בדברי הרב.
מי שרוצה לראות בעינים את הציונות החילונית הופכת למפלצת, שיתבונן בתמונות של חיילי צה”ל בתקופת ההתנתקות. שם המפלצת הופיעה במלוא עוצמתה.

הרב זועק מעומק הלב. הוא רואה את ההתיישבות היהודית הולכת ומתפתחת בארץ ישראל, עומדת לקום מדינה ליהודים בארץ ישראל – ועולם התורה לא קולט את זה. הם לא שותפים בבנין העתיד של עם ישראל. אם אנשי התורה לא שותפים – איך אנו מצפים שתיבנה מערכת משפט יהודית? אם כל התרבות היא גויית, אין פלא שאנו רואים היום כיצד מנסים לבער את הזהות היהודית בכל מקום. יש עמותות שעוסקות בשאלה כיצד להשמיד את הזהות היהודית במדינה ובצבא. זוהי תוצאה ישירה של ההתעלמות מזעקתו של הרב.
לוּ היו הרבנים והאדמו”רים שומעים לזעקה, והיו מביאים שני מליון יהודים שומרי תורה ומצוות לארץ ישראל – היינו במקום אחר לחלוטין.
לצערנו, גדולי ישראל לא נענו לקריאה. יתכן שהם דאגו לחסידיהם ולחצרותיהם, ולא הביטו אל המצב במבט כלל ישראלי. זוהי הראיה המיוחדת של הרב קוק, שהתבונן בעיניים של כלל ישראל על המציאות, והבין שמתרחש משהו משמעותי, שהעתיד של עם ישראל עובר לארץ ישראל.
אמנם, כדבריו של הרב, אנו בוטחים בה’ המנהל את העולם, ויודעים שהכל בהשגחה פרטית. אולם, אל לנו לתמוה על המצב היום, שכן זו תוצאה מתבקשת של ההתייחסות של אנשי התורה בתחילת התהליך של שיבת ציון.

לצערנו, התרחשה באירופה השואה, ורוב יהדות אירופה עלתה בלהבות. ההתיישבות בארץ ישראל המשיכה להיות נשלטת על ידי אנשים הרחוקים מתורה ומצוות. אין פלא שזו המציאות שאנו חיים בתוכה היום.
הבעיה שלנו איננה עם הערבים, אלא עם עצמנו. גם אם יבואו עשרה גדודים של חיילים לכל עיר – לא יצליחו לעצור את ההתפרעויות. הרי כל חייל צריך עו”ד צמוד כדי לדעת מתי הוא יכול לירות ומתי המצב לא מוגדר כ”סכנת חיים” ועליו לנצור את האש. הבעיה היא לא באנשי השטח, אלא בשורש. זו בעיה רוחנית עמוקה, של הבנת התפקיד של עם ישראל בארץ ישראל.

זעקתו השניה של הרב קוק כתובה גם היא בלשון חריפה. זו זעקה ששייכת יותר לבית המדרש, וכולנו צריכים להקשיב לה.
אנו שבים לאגרת זו מידי פעם, שאנו חשים שיש “רעידת אדמה”, כשאנו מרגישים בצורה מוחשית את מכתו האנושה של הדור – מכת הכפירה.
שתי האגרות עוסקות בבעיה דומה, אך האגרת הראשונה מדברת על פתרון מעשי – לבוא בפועל לארץ ישראל, והאגרת השניה מדברת אל יושבי בית המדרש ואל השינוי שצריך לעבור ביחס לתורה (אגרות ראי”ה ח”ב, אגרת תפ”ג):

מאמרו היקר הגיעני, ובעוצם טרדותי המרובות עברתי עליו, ונהניתי מאד מסגנונו הספרותי, העשוי בטוב טעם, ומדעותיו הצודקות בכללות דבריו. מאמרים וספרים כאלה הם בודאי בדורנו אחת מהרטיות היותר טובות למכתנו האנושה. אמנם לעולם לא נוכל להתעלם מהתרופה הכללית הכוללת את הכל, ושעזיבתה היא שגרמה לנו את נפילתנו, והוא הדבר מה שאני בעניי ובמר נפשי רגיל לקרא, לשנות ולשלש מאות ואלפים פעמים, עזבנו את נשמת התורה. וזאת היא הצעקה הגדולה המקפת בעזה דורות רבים, מימי הנביאים, הסופרים והחכמים, גדולי הדורות הראשונים והאחרונים. גדולי הכשרון שבנו, פנו להם בעיקר אל הצד המעשי שבתורה, וגם שם רק במקצועות מיוחדים, עבדוהו והרגילוהו בחינוך, והצד ההרגשי, ויותר מזה הצד העיוני, ומה שלמעלה ממנו ובא אחריו ממילא, הקדשי ההופעי, שבו הגאולה והישועה גנוזה, אותו עזבו לגמרי, ולגס-רוח ומשוגע יחשב גם מי שבא ותובע את העלבון הגדול הזה, מרועי האומה. הקול הגדול של חוקרינו האלוהיים, של חסידינו העליונים, של המקובלים הטהורים באי בסוד ד’, קדושי המבט ואדירי הרצון, חוכי ישועה וצופי גאולה, היה לקול קורא במדבר. ועד כה, אחרי אשר כל כך הוכינו, אחרי אשר הכפירה מגיחה עלינו מעברים, בעביה המנוולים בשחרותם המזוהמה, השמד כקטב ישוד לחטוף ממנו אלפים נפשות בכל שנה, ובקרב המחנה שהתורה והאמונה היא דגלה, שמה ושערוריה צלמות ואין סדרים, אין חפץ ברור ולא אידיאל מחוור ומסודר.

המכה האנושה של הדור היא עזיבת נשמת התורה. היא גורמת לכל הנפילות שעם ישראל נופל.

ובהמשך:

לתשובה גדולה אנחנו נקראים, לתשובה מאהבה ולכל מכשיריה, דוקא בעת משבר גדול וסכנה עצומה, צריכים לקחת את המעולה שבתרופות, רדיקלים אנו מוכרחים להיות, בפשרות למחצה לשליש ולרביע מאומה לא נתקן… ועל זה אנו נתבעים ולזה נוצרנו. ובכל זמן שאנו נדדים, נשחטים ונטבחים, כצבאות וכאילים, על אשר אין אנו מכירים את תפקידנו, באים אנשים קטנים ומצומצמים, ומרפאים אותנו ברפואות קרות מכל המינים ואת סם-החיים העיקרי, אותו מניחים בקרן זוית. אלה מתוך טמטום הלב וקטנות-אמנה, ואלה מתוך גאוה וחסרון-ידיעה, ועוד הפעם חושבים שהגדלת תורה והאדרתה, כשתהיה באותו המובן הצר והיבש, שלא היה בכחו להחזיק את עמדתנו מעת אשר השתערו רוחות קולטוריות, והמון תביעות רוחניות נגדנו, שזו תהיה גם כעת התרופה הכוללת לכל מכאובותינו הרבים.

הרב מתבטא כאן בחריפות שאיננה מצויה בכתביו בדרך כלל.
את מי מאשים הרב ב”טמטום הלב” ובגאוה? את מי שחושב, שהפתרון לבעיות האומה הוא להגדיל תורה ולהאדירה כפי שהיה עד היום. כבר אלפיים שנה עם ישראל מחזיק מעמד בכך שהוא מתחזק בלימוד התורה, מוסיף שעות לימוד, מסיים מסכתות, לומד גמרא רש”י ותוספות – אז גם עכשיו זה הפתרון. לאלו פונה הרב ואומר שדבריהם באים מטמטום הלב, מקטנות אמונה ומגאוה.
הגאוה גורמת לאדם שמה שלא חשב עליו בעצמו, מה שלא שמע מרבו – הוא לא מוכן לקבל. צריך הרבה ענוה כדי לקבל את דברי חז”ל וללכת על פיהם.

הרב אומר, שנשמת התורה היא הצד שבתורה “שבו הגאולה והישועה גנוזה”. מדוע בכך תלויה הגאולה?
אנו מבינים, שהמאבק בינינו ובין אויבינו לא תלוי בשאלה מי יותר חזק. אם להם יהיו אלפי טילים ולנו עשרות אלפים, אם לנו יש טנקים חזקים ומודיעין משובח – כך ננצח. ודאי הוא שאין זה כך.
כלי הנשק חשובים, אך חשוב יותר לדעת כיצד להשתמש בהם. אם נשמת האומה מופיעה בעוצמה הראויה – יש משמעות גם לגוף. כל גוף חי מכח הנשמה שבקרבו. אם הנשמה חלשה – אין משמעות לכך שהגוף חזק יותר או יפה יותר. צריך לבנות ולחזק את הנשמה, ואז יש משמעות לגילויי הנשמה המופיעים בגוף.
אך כאשר לא מחזקים את הנשמה ועוסקים רק בגוף – אין בכך תועלת. אנשי התורה עוסקים רק בגופי התורה ולא בנשמת התורה, ולכן אין פלא שגם אנשי הצבא מתעסקים רק בגוף ולא בנשמה, במאבק הרוחני.
אנו צריכים להבין את הנקודה הפנימית של המאבק, והיא הנקודה הרוחנית. רק אם נפעל לחזק את הצד הרוחני, יש משמעות גם לצדדים החיצוניים של המאבק, לעצומות, להפגנות וכדומה.
לעסוק בחיזוק הנשמה זו משימה קשה. לחתום על עצומה או ללכת להפגנה זה קל. להשקיע שנים בלימוד, בעבודת המידות בנסיון להבין את נשמת התורה – זה קשה. אך זהו התפקיד שלנו, ואם לא נעשה אותו, לא נועיל בכל המאמצים שאנו משקיעים בתחומים אחרים.

זעקתו הראשונה של הרב נותרה ללא מענה. אנו חיים היום עם התוצאות של ההתעלמות הזו. הזעקה השניה עדיין מהדהדת בחלל העולם, ואם נקשיב לה – אנו יכולים לתקן גם את הזעקה הראשונה.
אנו רואים לפעמים אנשים שמתעוררים לחשוב על דרכם. למשל, עיתונאי שאומר: “טעיתי כל השנים, עכשיו אני מבין איפה האמת”. איך זה קורה? כאשר עוסקים בפנימיות התורה ומחזקים את הנשמה – היא מתגלה אצל כל מיני אנשים. כשהנשמה חזקה – גם הגוף חזק, ויש לו כח עמידה בכל הקשיים.

חשוב לדעת, שהתיקון של חיזוק הנשמה, ובמיוחד נשמת התורה, אף כי הוא תהליך ארוך, הוא משפיע על המציאות במהירות. העיקר הוא הרצון והשאיפה לגלות את התוכן הפנימי. לזהות גם באדם את הנשמה. כשאנו אומרים בכל בוקר: “מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי”, או “נשמה שנתתי בי טהורה היא” – צריך לחשוב על כך שיש לי נשמה, והיא צריכה להופיע בעולם. מה אני עושה כדי שהנשמה שבקרבי תופיע ותשפיע?
כך גם בעת המאבק מול אויבינו, לא להסתפק בצפיה בסרטונים המתארים את המציאות החיצונית. יש לחשוב – מהי הנשמה של המאבק. מי שמתבונן רואה שאנו בעיצומו של תהליך. עשרות אלפי ערבים עזבו את ישראל ואת המזרח התיכון לאירופה. התהליך הוא חיובי אך איננו מספיק. נשארו בארץ אויבים שמנסים להצר את צעדינו. הם מזהים את החולשה הרוחנית שלנו, שמתבטאת גם בצורה המעשית, ומגיבים בהתאם.
החולשה המעשית היא תוצאה של חולשה רוחנית, ולכן שם אנו צריכים לפעול. להוסיף כח רוחני לאומה, לנשמה של האומה, מתוך עיסוק בנשמת התורה.
אם אנו נחזק את נשמת התורה, תתחזק נשמת האומה, וזה יופיע בכך שהמדינה תגלה את העוצמה ותוכל להשיב מלחמה מול אויבינו.
העוצמה שלנו תלויה אך ורק בנו. אם אנו נהיה נחושים לשבת בארץ ולמלא בה את תפקידנו – אויבינו יחפשו לעצמם מקום אחר. כבר עכשיו 20% מאירופה הם מוסלמים. זה המקום החדש שלהם, והם ימשיכו להגר לשם ככל שאנו נהיה יותר חזקים ונחושים בישיבתנו בארץ1.

בתפילה לגילוי עוצמתה של האומה ונשמתה במהרה בימינו.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.


1 עי’ בספר “לחיות עם פרשת השבוע” ח”א, בשיחה לפרשת וישלח “וילך אל ארץ”.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן