לחיות עם פרשת השבוע – מתנחלים כבוד

הרב יהושע ויצמן
ט״ו בסיון ה׳תשפ״א
 
26/05/2021

פרשת שבוע

הלחימה בדרום שהסתיימה לא מזמן, יחד עם המהומות הקשות של ערביי ישראל, מעוררים למחשבות רבות. חשבתי לעשות סיכום של המחשבות בענין, וראיתי, שיש שתי פרשיות בתורה, שכל אחת מהן מדברת על דרך התמודדות אחרת. יש שתי דרכים שבהן אנו יכולים לפעול ולהגיב למצב.

פרשיה אחת, בפרשת וישלח.
הכוזרי מסכם את הענין במשפט קצר (ב’, י”ד):

ועל הארץ ההיא נפלה הקנאה בין יעקב ובין עשו בדבר הבכורה והברכה, ולסוף נדחה עשו על אף גבורתו מפני יעקב עם כל חולשתו.

המקור לדברי הכוזרי בפסוקים הוא מדהים (בראשית ל”ו, א’-ז’):

וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם. עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן… אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ וְאֶת מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם.

יעקב מגיע נחוש בהחלטתו לשבת בארץ. ה’ ציוה אותו (בראשית ל”א, ג’): “שׁוּב אֶל אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ”. הוא מבין שהארץ הזו היא ארצו. כיון שכך – עשו הולך מכאן, ומחפש לו מקום אחר על המפה. “וילך אל ארץ – לגור באשר ימצא” (רש”י).
עשו ממציא תירוץ למה הוא הולך, וזה תירוץ די גרוע: “כי היה רכושם רב משבת יחדיו”. אין מקום בארץ כנען ליעקב ועשו יחדיו. עשו, כפי שהתורה מפרטת, חי כל ימיו בכנען, נשיו – מכנען, בניו ובנותיו – מכנען, רכושו – מכנען. מולו עומד יעקב, שמגיע עכשיו מחרן, נשיו – מחרן, בניו ובנותיו – מחרן, רכושו – מחרן. מי אמור להישאר בארץ ומי אמור ללכת? אם אין מקום לשניהם – יעקב צריך לארוז את חפציו ולחפש לעצמו מקום אחר.
התורה מדגישה: בארץ ישראל אין מקום ל”שתי מדינות לשני עמים”. “ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם”. מי ישאר בארץ? זה תלוי אך ורק ביעקב. אם יעקב מחליט שזה שלו והוא נחוש להיות כאן – עשו מחליט ללכת.
כשקוראים את הפסוקים הללו כיום, בשנת תשפ”א, זו חויה מדהימה. אנחנו חווים בתקופה האחרונה הגירה עצומה של מוסלמים מהמזרח התיכון לאירופה ולארצות הברית. את ארץ ישראל עזבו עשרות אלפי צעירים, שמחפשים את העתיד שלהם במקום אחר. השאלה מי יהיה הריבון בארץ ישראל תלויה רק בנו ובנחישות שלנו לשבת בארץ ולומר: “זו הארץ שלנו!”.
“רק בנו” – יתכן שזה כפשוטו. אולי לא צריך שכל עם ישראל יהיה נחוש. כך מביא בספר “לשם שבו ואחלמה”, (“הקדמות ושערים” שער ו’ פ”ט):

ומה שנמצא בכמה אגדות שתלוי בתשובה. הנה הוא על פי מה שאמרו שם בסנהדרין (קי”א) כי אחד מעיר מזכה כל העיר כולה ושנים ממשפחה מזכין כל המשפחה כולה. וכן הוא מבואר במדרש הנעלם (בזוהר חדש פ’ נח סמוך לסופו) שאמר שם ר’ אליעזר בפירוש כי הגם שהכל תלוי בתשובה אך אי יחזרון בתשובה אפילו חדא כנישתא בזכותם יתכנש כל גלותא ע”ש. ובאמת הרי ישנם כמה צדיקים בכל דור ודור על כל פנים.

ציבור אחד שעושה תשובה, שפועל בצורה נכונה – יכול ליצור שינוי בכל עם ישראל. אין אנו יודעים מהי הכמות של אותה “כנישתא”, שבעבורה נחשב כאילו כל עם ישראל פועל כך. יש אחריות על כל אחד ואחד להגיב בצורה נכונה – להיות נחושים לשבת בארץ ישראל, לחיות באמונה מוחלטת שזו ארצנו שקיבלנו מאת ה’, ואין מקום לעם נוסף להיות בארץ. יש מקום לבני עמים אחרים לשבת בארץ תחת שלטון יהודי, אם הם מקבלים שלטוננו כאן. אך מי שנמצא כאן וחושב שזוהי ארצו – אין לו מקום בארץ.

בפרשה זו התורה מתארת כיצד מכריעים את המאבק על הארץ ללא קרב. אין צורך להילחם. הנחישות והאמונה פועלות את פעולתן בצורה מלאה.
אנו כבר רואים זאת היום מתרחש לנגד עינינו. אמנם בגלל שהנהגת המדינה לא מגלה נחישות, ונוהגת ברפיסות וחולשה מול אויבינו, התהליך לא הושלם. אבל הדבר בידינו. כל אחד ואחד שמתחזק באמונה בזכותנו על הארץ – יכול להטות את הכף.

הרב קוק זצ”ל בתחילת ספר אורות (ארץ ישראל, א’) כותב:

…ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה. ומתוך כך אי אפשר לעמוד על התוכן של סגולת קדושת ארץ ישראל, ולהוציא לפועל את עומק חִבתה, בשום השכלה רציונלית אנושית כי אם ברוח ד’ אשר על האומה בכללה, בהטבעה הטבעית הרוחנית אשר בנשמת ישראל…

רבים מנמקים את זכות קיומה של מדינת ישראל בסברות שכליות – עם ישראל זכאי גם הוא למדינה כמו כל העמים, עם ישראל זקוק למקלט מדיני וכדומה.
הרב קוק מדגיש, שהקשר בין עם ישראל לארצו איננו מובן בצורה רציונלית, אלא מתוך החיבור לנשמת האומה. עם ישראל איננו יכול לחיות ללא ארץ ישראל. היא “ארץ חיים”, ובלעדיה אין לנו אויר לנשימה. ארץ ישראל היא המקום בו עם ישראל חי את חייו בצורה אמיתית ומלאה, בו התורה מופיעה בצורה מלאה. החיבור לנשמת האומה מחבר גם לנשמת התורה.
הקשר בין עם ישראל לארצו הוא במישור של הנשמה, וכך אנו צריכים לפעול. להאמין בצורה ברורה ומוחלטת בקשר שלנו לארץ ישראל, וכך המאבק על ארצנו יוכרע ללא קרב.

בפרשת מסעי, אנו פוגשים דרך אחרת (במדבר ל”ג, נ’-נ”ו):

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ. וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ. וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם.

בפרשיה זו התורה מצוה אותנו לרשת את הארץ, ולגרש את יושבי הארץ מפנינו. אנו באים אל הארץ, ומכיון שזו הארץ שלנו, אנו מגרשים מכאן את יושבי הארץ.
מדוע? “כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה”. לכם ולא לעם אחר. זו הסיבה היחידה שבעבורה אנו יושבים בארץ.
יש כאן פסוק מיוחד:

וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם לָרַב תַּרְבּוּ אֶת נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט אֶת נַחֲלָתוֹ אֶל אֲשֶׁר יֵצֵא לוֹ שָׁמָּה הַגּוֹרָל לוֹ יִהְיֶה לְמַטּוֹת אֲבֹתֵיכֶם תִּתְנֶחָלוּ.

“בעל הטורים” מעיר, שבפסוק מופיע ארבע פעמים השורש נח”ל, והוא פותח את הפסוק וחותם אותו. זהו פסוק ש”עושה כבוד” למתנחלים. “נחלה – אין לה הפסק” (ראש השנה י”ב ע”ב). אנו באים לארץ להתנחל בה, וזה לדורות עולם.
אך יש גם צד שני. “ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם”. אם עם ישראל לא מבין שיש רק עם אחד שיושב בארץ, והוא משאיר בארץ את יושביה – הם הופכים לצרות גדולות: “וצררו אתכם”.
הזכרנו את המשל של חז”ל על הרועה שמגדל את הזאב עם הכבשים שלו, עד שהוא גדל וטורף את הכבשים.
יש להוסיף כאן נקודה שאומר ה”אור החיים”.
הכתוב אומר:

וְאִם לֹא תוֹרִישׁוּ אֶת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם וְהָיָה אֲשֶׁר תּוֹתִירוּ מֵהֶם לְשִׂכִּים בְּעֵינֵיכֶם וְלִצְנִינִם בְּצִדֵּיכֶם וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ. וְהָיָה כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי לַעֲשׂוֹת לָהֶם אֶעֱשֶׂה לָכֶם.

“והיה” – לשון שמחה. מה משמח בכך שאויבינו עושים לנו צרות?
התורה אומרת כאן דבר חשוב. הצרות שאויבינו עושים לנו הן לטובתנו. אם אנו חושבים שאפשר לשבת יחד עם הגויים, לשתות קפה ביחד ולחיות ב”דו קיום” – זה מתפוצץ, ומתגלה שהם צוררים אותנו. וזה טוב. החיבור שלנו לגויים יושבי הארץ הוא מזיק, עלול להוביל להתבוללות ולדברים שליליים נוספים. הצרות של אויבינו פוקחות את עינינו לשוב לדרך הנכונה, ולכן זה דבר משמח.
כשנותנים לגויים מקום בארץ ויכולת להיות חלק מהשלטון – זה מוביל לבעיות חמורות. לכן “והיה” – לשון שמחה. הגויים יעשו הרבה צרות, עד שעם ישראל יפקח את עיניו.
ובעיקר – אם הכל הולך למישרין, אנו עלולים לשכוח את הקשר העמוק לארץ. אויבינו מכריחים אותנו לברר לעצמנו מדוע אנו יושבים כאן ונלחמים על הארץ.

במהלך הלחימה האחרונה, מול ארגון החמאס, היו שטענו שיש להמשיך בלחימה עד להתמוטטות החמאס. וכי ניתן להילחם בחמאס בצורה מלאה, אם אנו לא מכירים בכך שזו הארץ שלנו? אם אנו מבינים שזו הארץ שלנו, ושרק אנחנו יכולים להיות בעלי הבית על הארץ – נצליח גם להילחם מול החמאס. עיקר המלחמה איננה במטוסים ובכיפת ברזל. כמובן, אנו צריכים נשק, אך הנשק צריך להיות שליח של אידיאלים. כשאנו נחושים בדעתנו לשבת בארץ, כי זו הארץ שלנו – אין אנו צריכים להשתמש בנשק. הבריון של השכונה לא צריך להרביץ. הוא רק מופיע – וכולם מיישרים קו. אם אנו נהיה “הבריון של השכונה”, מצד האמונה והנחישות המוחלטת לשבת בארץ – לא יהיה צורך להפעיל את הנשק.
אילו היה ראש הממשלה מכריז כי זו הארץ שלנו, ואויבינו לא יקבלו מילימטר ממנה – היה ניתן לנצח בלחימה. אויבינו היו מבינים שאין להם סיכוי. אך כשאנו נותנים להם מקום ושליטה בארץ – הם ממשיכים ללחוץ עוד ועוד מתוך מחשבה שבסוף נישבר.

שתי דרכים עומדות בפנינו, מול אויבינו.
האחת – לבוא בנחישות אל הארץ, וכך להכריע את המאבק ללא קרב.
השניה – לבוא מתוך חולשה, להשאיר את יושבי הארץ. התוצאה היא צרות מצד יושבי הארץ, עד כדי שהקב”ה אומר: “והיה אשר דמיתי לעשות להם – אעשה לכם”. הבאתי אתכם כדי שאתם תשבו בארץ ולא האויבים. אם אין אתם מבינים זאת – ניתן להפוך את הדברים, הם ישבו ולא אתם. האם אנו רוצים לצאת שוב לגלות של אלפיים שנה, חלילה?!
אנו צריכים לבחור, האם להכריע את המאבק ללא קרב, או להילחם עוד ועוד, ללא הפסקה, כי אנו לא מוכנים לומר את האמת הברורה: זו הארץ שלנו.

אם מישהו מהשומעים או הקוראים יהיה פעם שגריר של מדינת ישראל, או אפילו ראש הממשלה, חשוב שיזכור. השפה היחידה שאויבינו יבינו, זו שפת הנחישות: ה’ נתן לנו את הארץ הזו, ולכן אנו יושבים כאן ולא עמים אחרים.
כל נסיונות ההתפתלות וההסברים האחרים – גורמים לנזק ולא מועילים.

בארץ ישראל אין מקום לשני עמים. עם אחד ישאר כאן ועם אחד יצטרך ללכת מכאן. אם אנו נהיה נחושים לשבת כאן, ולא לתת לעמים אחרים לשלוט כאן – אנו נישאר. כמובן, יש מקום ליחידים מעם אחר לשבת כאן. יש בתורה דין של “גר תושב”, שאמנם איננו נוהג היום אבל אפשר לפעול ברוחו. מי שמקבל בצורה מלאה את השלטון של עם ישראל בארצו – יכול להישאר כאן. מי שחושב שהוא השולט כאן, ויהודי לוד ועכו הם “מתנחלים” שבאו מבחוץ – אין לו מקום בארץ.

הדבר תלוי רק בנחישות שלנו. אם אנו נהיה נחושים וברורים בדעתנו, נזכה לראות בעינינו את התקיימות הפסוק “וילך אל ארץ”. ערביי ישראל יחפשו לעצמם עתיד ורוד יותר בברלין עם מילקי…

האמירה הזו עלולה לייאש – איך אפשר לגרום לכך שכל עם ישראל יהיה נחוש לשבת בארץ? על כן “מרגיע” אותנו בעל הלשם”. די ב”חדא כנישתא”, בציבור אחד שנחישותו תוביל לישיבת ישראל בארצו ולעזיבת הגויים.

נזכה בע”ה לראות בעינינו כיצד אויבינו “הולכים אל ארץ” אחרת, ממשיכים את נדידת העמים של האיסלאם, ללא קרב, באמונה גדולה.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.