מה החזון שלך?

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
נערך ע"י תלמידים ובאחריותם

מי לא רוצה לראות נחת מהילדים? הפסוק במשלי נותן את הדרך לכך (משלי כ”ט, י”ז):

יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ.

היום אסור לומר את מה שהפסוק אומר… האם מותר לייסר את הבן? כך גם פסוק דומה (משלי י”ג, כ”ד):

חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר.

בעבר, פסוקים אלו התפרשו כפשוטם. כיום יש להבין זאת במוסר בדברים, ולא בשוט.
אם תייסר את הבן – הוא יתן לך מעדנים. משמע שאם לא תייסר אותו, אלא תתן לו מעדנים – הוא ייסר אותך.
מדוע? למה העולם בנוי בצורה כזאת?

ניתן להתבונן על העולם בשתי צורות – האם באנו לעולם כדי לקבל כמה שיותר, או כדי לתת לעולם.
זוהי שאלה יסודית ביותר. בעל פירוש “הסולם” על הזוה”ק רואה בשאלה זו את הנקודה הראשיתית והיסודית של הבריאה. הקב”ה ברא את העולם כדי לתת, כדי ליהנות את הבריות מטובו. כאשר האדם נותן לזולתו הוא מתדמה בכך לבורא, וזהו יעודו. לעומת זאת, הרצון לקבל הוא מקור כל כוחות הרע שבעולם, והאדם צריך להתגבר עליו בימי חייו.

יש שמתבוננים על העולם ואומרים: “מגיע לי”. כך הם אומרים להוריהם, וכך לקב”ה.
אומר הילד להוריו: הבאתם אותי לעולם, ואין לי בעיה עם זה. אבל תנו לי את התנאים שאני זקוק להם. כל התנאים הדרושים לי מגיעים לי, כי אתם הבאתם אותי לעולם.
כך גם פונה האדם לקב”ה: החלטת לברוא עולם, ולהביא אותי לעולם שבראת – בסדר גמור. אבל תן לי את התנאים שמגיעים לי. הרי אם אדם לוקח עובד, ומטיל עליו את המשימה להתקשר ללקוחות – הוא חייב לתת לו מכשיר טלפון כדי להתקשר. אם המשימה היא לנסוע ממקום למקום – הוא צריך לתת לו רכב. לכן מבין האדם, שכל הצרכים שהוא זקוק להם, “מגיע לו” לקבל אותם, ואם לא – הוא מתלונן ודורש את מה שמגיע לו.

אנחנו צריכים להתבונן על העולם מזווית אחרת. אנו צריכים להאמין, ומתוך כך להרגיש, שהקב”ה בחר בנו לתפקיד, וזו זכות עצומה עבורנו.
נתאר לעצמנו שאדם חשוב ומכובד ביותר מגיע לעירנו – ראש הממשלה, נשיא ארצות הברית וכדומה. נערכת לכבודו סעודה, וצריכים לבחור מי יגיש לו את סעודתו. כמובן, נערכות בדיקות יסודיות כדי שייבחרו האנשים המתאימים לתפקיד. והנה, נבחרת לתפקיד. אתה תזכה להגיש לו את המנות השונות, אולי אפילו להחליף איתו כמה מילים. אתה שמח על כך ומודה על כך, ולא חושב כלל על התנאים הנלווים למשימה זו.
כך, ואלפי מונים יותר, אנו צריכים להסתכל על חיינו. הקב”ה בחר בנו להיות כאן בעולם, להיות שותפים לייעוד של העולם. אנו יכולים לפעול ולעשות ולתרום לעולם. זו זכות אדירה. אין לנו אלא להודות לה’ על שבחר בנו, ולעשות כל שביכולתנו כדי למלא את תפקידנו כראוי.

כך גם צריך האדם לראות את הוריו, וכך צריכים ההורים להתייחס לבנם. על ההורים להציב בפני הבן יעוד, שליחות וחזון. אם ההורים יראו את החיים כזכות, גם הבן יתייחס כך לחייו – וגם להוריו, שבזכותם נבחר לתפקיד. ההורים הם שליחי הבורא לחבר את הבן אל השליחות שלו.
“יסר בנך” – תן לבן שלך תחושה שיש מוסר בעולם, יש יעד ודרך לעולם, יש לך תפקיד שאתה נדרש למלא.
כיום פעמים רבות ההורים מפחדים מילדיהם, שלא ימרדו בהם, ולכן הם נותנים להם כל מה שיבקשו. אך בפועל, התוצאה היא הפוכה. הילד מרגיש שהוא בא לעולם כדי לקבל, והוא מתרגל לכך שכל מבוקשו ניתן לו. כאשר יגיע משהו שההורה לא מוכן לתת – כי הוא לא יכול או חושב שזה לא נכון – יהיה פיצוץ. למשל, הילד רוצה אופנוע, והוריו חושבים שזה לא דבר טוב עבורו. הילד לא מוכן לקבל שאומרים לו “לא”. הוא רגיל שכל מה שהוא מבקש – ניתן לו.
ההורים צריכים לפעול הפוך. עליהם להרגיל את הילד שהוא בא לתת לעולם, שיש לו שליחות, שיש יעד וכיוון שהעולם צועד לקראתו והילד הוא חלק מהיעד. כך הילד יגדל בשמחה ובסיפוק מהחיים. השמחה תגיע אליו מהנתינה ומהעשיה, ולא מהדברים שהוא מקבל. כשהילד לומד לתת, יתקיים בו “ויתן מעדנים לנפשך” – הוא יתן להורים נחת ושמחה מבנם.
אנו היינו חושבים שאם מייסרים את הבן – מקבלים ממנו יסורים. אך הפסוק מלמדנו שההיפך הוא הנכון. כשאתה מייסר את הבן, הוא מבין שלא בא לעולם בשביל לקבל – ואז הוא יודע לתת, וגם אתה, ההורה, תרויח מזה.

הפסוק הבא במשלי ממשיך את הכיוון הזה, בצד הציבורי והלאומי (משלי כ”ט, י”ח):

בְּאֵין חָזוֹן יִפָּרַע עָם וְשֹׁמֵר תּוֹרָה אַשְׁרֵהוּ.

החזון מלכד את העם ושומר שהוא לא יתפורר. אך יש להבין את הקשר של סוף הפסוק לתחילתו.
אדם רוצה להגיע ליעד מסויים, והוא מכניס ל”ווייז” את הכתובת. זה משל לחזון – יש לו חזון, יש לו יעד שאליו הוא רוצה להגיע. אך כדי להגיע אל היעד, אין די בכך שהכתובת נמצאת בווייז. עליו לוודא שהרכב תקין, ושהוא שומר על חוקי התנועה. המציאות עצמה צריכה להיות תקינה, ואז החזון יכול להתממש.
שני השלבים חשובים. אם אין לאדם או לעם חזון – הוא נוסע בלי כיוון, פונה אנה ואנה אך לא מתקדם אל היעד. אחרי שיש יעד, וכל הכוחות מכוונים להגעה אל היעד, מגיעה התורה ומכשירה את האדם שיהיה תקין וראוי להגיע אל היעד. הגוף והנשמה צריכים להיות בנויים כראוי כדי שיוכל האדם להגיע ליעדו, וזה נעשה על ידי שהאדם “שומר תורה”.

הפסוק הזה חשוב במיוחד בתקופה הזו. הוא אומר דברים שהפוכים 180° מההשקפה הפוסט-מודרנית.
התפיסה הפוסט-מודרנית טוענת שאין אמת, ואין יעד שאנו צועדים אליו. “כל אחד והאמת שלו”, כולם שווים. אין הבדל בין עם לעם, וממילא אין משמעות לעמים, ואין צורך בחזון כדי ללכד את העם. אין חזון, ומובן שגם אין תורה.
נראה, שרוב האנשים מקבלים את האמת הכתובה בפסוק ומזדהים איתה. אך בתקשורת ובנקודות השפעה נוספות נאמרים דברים הפוכים. האמירות הפוסט-מודרניות מחלחלות לציבור הרחב, ולכן חשוב לומר שוב ושוב את האמת הפשוטה שהפסוק אומר.

יש מקום לחשוב – מדוע בדור שלנו התעוררה התפיסה הפוסט-מודרנית, וכובשת את הלבבות?
ההסבר המקובל הוא, שהתפיסה הזו היא תוצאה של שתי מלחמות העולם שהיו בדורות האחרונים. המלחמות הן תוצאה של מאבק על האמת. אם כך, כל אמת שהאדם נלחם למענה, מובילה בסופו של דבר להרג, לכיבוש, לסבל. לכן הגיע הזמן להוריד את הדגלים ולהפסיק להילחם על האמת, כי אין אמת. שכל אחד יחיה את חייו כפי שהוא רוצה, ולא יפריע לאחרים לחיות כפי שהם רוצים.
התפיסה הזו מובילה להבנה שכולם שווים, אין לאדם אחד יתרון על אדם אחר, אין לעם אחד יתרון ולא לאמת אחת יתרון על אמיתות אחרות. מכאן קצרה הדרך לתת את המשקל דווקא לחלשים, להשמיע את קולם של הקרבנות. בכל מקום החלש מקבל את האפשרות לדבר, את ההעדפה. לפעמים זה נשים, לפעמים פלסטינים – לחלשים מותר לעשות הכל, והחזקים והכובשים צריכים להבין אותם ולוותר להם.

נראה, שיש לתפיסה זו גם עומק רוחני. הרי מלחמות אינן המצאה של הדור האחרון. תמיד היו מלחמות בעולם, ובכל הדורות המלחמות הובילו לחיזוק האידיאלים של כל אומה, לחיזוק הצורך להגן על האמת שלה ועל הדרך שלה. מה קרה בדור האחרון, שבו המלחמות מובילות לפירוק הערך הלאומי ולהתנגדות למושג ה”אמת”?

נראה שהדבר קשור להתקדמות של העולם, וליכולת של העולם לקלוט דברים מופשטים. העולם מתקדם אל האינסוף. האינסוף הוא לא רק מושג מתמטי, אלא מושג רוחני עמוק מאוד.
בפנימיות התורה מושג האינסוף כולל את כל מה שיכול להיות. אין דבר בעולם שהוא מחוץ לאינסוף, שהרי אין לו כל גבול ואין דבר שנמצא מחוצה לו. כל נקודות האמת שבכל התפיסות וההשקפות שבעולם – נמצאות באינסוף.
המחשבה שאין אמת אחת נובעת מן העובדה שיש אמת גדולה אינסופית שהכל נמצא וכלול בה. כל מחשבה, רחוקה והזויה ככל שתהיה – קיימת באינסוף. שהרי מנין באה לאדם המחשבה הזו? מן המציאות העליונה של האינסוף.
כשהעולם הולך ותופס את המציאות האינסופית, הוא נע לכיוונו בצורה קיצונית. בעבר היו בתפיסה חזקה שיש אמת אחת. עכשיו העולם נע כמטוטלת אל הצד השני. כשהעולם הבשיל להבנה האינסופית, באו המלחמות והולידו את התפיסה הזאת בפועל. כדרכן של מהפכות, גם המהפכה הזו תופסת את האנשים ואת הלבבות בצורה קיצונית. בסופו של דבר נגיע מן הקיצוניות אל דרך המיצוע.

אנו צריכים לשאוף להגיע לתפיסה מאוזנת. האמירה שיש נקודת אמת בכל דבר, אין פירושה שאין כלל אמת. יש אמת והיא כל כך גדולה, שהיא כוללת את כל הדברים האחרים. האמת הגדולה היא: “ושומר תורה אשרהו”.
בתורה נמצאות כל ההשקפות, שהרי גם התורה מקורה בעולם האינסופי. אך בתורה נמצאים הדברים באיזונים נכונים. כל חלק של האמת הגדולה מוצא את מקומו הנכון ואת השיעור שבו הוא צריך להופיע.

בתקופת המהפכה הקומוניסטית פנה אל הרב קוק אדם בשם ר’ דובער מילשטיין, ששני בניו עזבו את דרך התורה, והוא שאל את הרב כיצד לנהוג בהם.
הרב אמר לו לקרב אותם, וכך הוא כותב לו (אגרות ראי”ה ח”א, אגרת נ’):

ואשר בעצתי ישאל על דבר התנהגותו עם בניו, כבר אמרתי לכ”ת בהיותו פה עמנו, ששיטתי היא להתנהג דוקא במדת החסד הגמור עם הצעירים, ולומר להם שיש בנטיותיהם כמה דברים טובים, וכל עיקר טעותם אינו כי אם מה שהם סוברים שהדברים הטובים שהם מרגישים הם נגד התורה, ובאמת הם הם הנם גופי תורה.

ובאגרת נוספת (אגרות ראי”ה ח”א, אגרת קי”ג):

עכשו אפילו הדעות היותר רעות עומדות הן על הבסיס של בקשת היושר והצדק, שבאמת הוא בעצמו הוא דרך ד’ שצוה אברהם אבינו ע”ה את בניו ואת ביתו לעשות צדקה ומשפט. ונמצא שכל הטעות של הדור היא רק מה שהם אינם יודעים, שכדי לבוא אל המטרות הטובות שהם חושקים, צריכים בני ישראל להיות מכבדים את התורה ודבקים יפה באמונת ד’ ב”ה, שהיא אור העולם כולו וחייו. על כן לדעתי, לנפולים כאלה צריך להסביר פנים בזה האופן, להגיד להם כי יסוד מטרתם היא באמת רצויה, אלא שראוי שלא ילכו “כסומא בארובה” אחרי המנהלים ואהרי הדעות המתקבלות בהמון. כי ידוע הוא שכל דעה חדשה נולדת עם חסרונותיה וסיגיה, על כן הם צריכים לפקח עין לצרף סיגיה, והצרוף של הסיגים יהי’ קרוב להם על ידי מה שיהיו משתדלים בכל היכולת שלא להתרחק מהיהדות, כדי שיאיר בנשמתם האור הנצחי אור ד’, ואז יהיו הם עומדים על הבסיס הטבעי שלהם, ויהיו שלמים בנשמתם, ויהיו כל כחותיהם הרוחניים חיים עמהם, וידעו בהכרה פנימית לשום את דרכם, ולתן לכל נטי’ את מדתה, ולא להיות אדוקים באין קץ דוקא לדעות החדשות של הזמן, על כל סיגן ופרשן.
לע”ד בדבורים כאלה ירך לבבם מעט, ואם יתחכם כת”ר להתנהג עמם באהבה ובמדת רחמים יוכל להיות שיעלה אותם מדרגות רבות מרדת שחת. ומה שלא יוכל לפעול אצלם בפעם אחת, יפעול אחר כך, והזמן בעצמו יגלה את העורון, שיראו את הזיוף של הדעות החדשות בכללותן, ובכל זאת לא יזניחו לגמרי את הצד הטוב שבהן, שהוא החשק של רדיפת היושר והצדק הכללי.

הדעות החדשות שבאות לעולם, באות בצורה קיצונית, וממילא דבקים בהן הרבה סיגים ודברים שליליים. הדבקות בתורה יחד עם התפיסות החדשות מאזנת אותן, ומעמידה אותן במקום הנכון ובמשקל הנכון.
הקומוניזם, למשל, הדורש שוויון כלכלי בין כל האנשים, יכול למצוא את מקומו במצוות השמיטה והיובל. כאשר הוא בא בצורה קיצונית, כאילו זה הערך היחיד בעולם, זה מביא לעיוותים רבים, כפי שהתברר בנסיון הכושל שהיה בברית המועצות.

הדרך הנכונה היא להבין שיש חזון, והחזון הוא הדרך להביא את העולם לתכליתו. הדרך תיבנה בצורה נכונה על ידי שמירת התורה, שתתן לכל חלק של האמת את מקומו הראוי.

הדרך של התורה רחבה, ויש מקום לחזונו של כל אחד, שימצא את החלק המיוחד שהוא מביא לעולם.

ההבנה שיש חזון, יש אמת שצריך לשאוף אליה, יש דרך שצריך ללכת בה – מביאה את האדם לחיים של שמחה.
“יסר בנך” גם מלשון מוסרות, המכוונות את הבהמה לדרך הנכונה. כשאדם סוטה מהדרך הנכונה, הוא מקבל מכה. המציאות מכה בו כדי שישוב ללכת בדרך הנכונה.

כשלאדם יש חזון ודרך, הוא יכול להנחיל אותם גם לדורות הבאים, והם ימשיכו לחיות חיים של נתינה, וממנה יקבלו את הסיפוק והשמחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *