לחיות עם פרשת השבוע – נצחיותו של עם הנצח

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
משוכתב ללא עריכה ע"פ שיעור מפי ראש הישיבה

בפרשתנו נמצאת פרשיה מיוחדת שיש מקום לעיין בה – סיפור בני גד ובני ראובן.

הפרשה מתחילה בתיאור (במדבר ל”ב, א’):

וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה.

ובעקבותיו באה הבקשה של בני גד ובני ראובן (במדבר ל”ב, ב’-ה’):

וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן. הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה ה’ לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן.

משה מוכיח אותם על בקשתם בחריפות רבה (במדבר ל”ב, ו’-ט”ו):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’. כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’. וַיִּחַר אַף ה’ בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי. בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה’. וַיִּחַר אַף ה’ בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי ה’. וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה’ אֶל יִשְׂרָאֵל. כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה.

איך יתכן שכל עם ישראל הולך להילחם ולכבוש את הארץ, ואתם רוצים להישאר כאן ולא להיות שותפים למלחמה?!
בני גד ובני ראובן מתקנים את בקשתם. הם מקדימים את הטף למקנה, בניגוד לדבריהם בפעם הראשונה, ובנוסף, הם מוכנים להשתתף במלחמה על הארץ (במדבר ל”ב, ט”ז-י”ט):

וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה.

הם מדגישים שרק לאחר שעם ישראל יכבוש את הארץ ויסיים לנחול אותה, וכל שבט יקבל את נחלתו – רק אז הם ישובו אל בתיהם שמעבר לירדן.
משה מקבל את הצעתם, וחוזר פעמים רבות על ביטוי, שנראה שהוא מרכזי בפרשה (במדבר ל”ב, כ’-כ”ד):

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה’ לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה’ עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה’ וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה’ וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה’. וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לה’ וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם. בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ.

ואכן, הם מאשרים את דבריו, ושבים על כך שהמלחמה היא “לפני ה'”, ומשה מצוה בהתאם את יהושע ואת אלעזר (במדבר ל”ב, כ”ה-ל”ג):

וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה. טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה’ לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר. וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה’ וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה. וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה. נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה’ אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן. וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב.

שבע פעמים חוזר הביטוי “לפני ה'” בפרשה זו.
בתחילה, בני גד ובני ראובן אמרו שהם ילחמו “לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. אך לאחר שמשה “מתקן” אותם, הם מבינים שהמלחמה היא “לפני ה'”.

הביטוי הזה חוזר פעמים רבות בתורה, ובאחת מהן פגשנו לאחרונה בלימוד הדף היומי. הכתוב אומר (ויקרא ט”ז, ל’):

כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה’ תִּטְהָרוּ.

ודרשו על כך חכמים (יומא פ”ה ע”ב):

עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חבירו. דרש ר’ אלעזר בן עזריה: “מכל חטאתיכם לפני ה’ תטהרו” – עבירות שבין אדם למקום יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו.

“לפני ה'” פירושו שאדם עומד אך ורק מול הקב”ה. כשאדם חש את הנוכחות האלוקית, שהוא עושה את מעשיו לפני ה’.
אצל בני גד ובני ראובן מודגש שהיה להם אינטרס אחר. מלבד הדיוק המפורסם, שהם מקדימים את המקנה לטף, כבר התורה פותחת בכך את הפרשה:

וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה.

לא נאמר: “ולבני גד ולבני ראובן היה מקנה רב”. המילים הראשונות הן: “ומקנה רב”. זה היה מה שהוביל את השיקולים של בני גד ובני ראובן, זה היה העולם שבו הם חיו.
בני גד ובני ראובן היו “חזקים בכלכלה”. בהמשך אנו למדים שהם היו גם “חזקים בבטחון” – הם נחלצים חושים לפני עם ישראל במלחמת כיבוש הארץ. היינו מצפים, לכאורה, שבני גד ובני ראובן יהיו יציבים בנחלתם. יש להם כלכלה ובטחון – מה צריך יותר מזה?
בכל זאת אומרים חכמים שהם גלו ראשונים מן הארץ (במדבר רבה פרשה כ”ב, ז’):

וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים, והיה להם מקנה גדול, וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחלה מכל השבטים, שנאמר (דברי הימים א’ ה’): “ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשה”, ומי גרם להם, על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קנינם, מנין ממה שכתוב בתורה: “ומקנה רב היה לבני ראובן וגו'”.

כלכלה ובטחון חשובים, אך זה לא מספיק. אם הדברים לא נעשים “לפני ה'” – זה לא מחזיק מעמד. מה שהנחה את בני גד ובני ראובן, היו השיקולים החומריים – העושר, ריבוי המקנה, הגבורה החומרית. הם הבינו, כפי שחושבים רבים מהמדינאים, שמדינה שיש לה כלכלה חזקה וצבא חזק – קיומה מובטח. זוהי “מדינת הנצח לעם הנצח”. אך משה אומר להם שיש בידם טעות גדולה. לא המקנה קובע, ואף לא צאתם חלוצים לפני עם ישראל למלחמה. רק אם יבינו שהם נמצאים “לפני ה'”, הם ינצחו באמת ויהיו נצחיים.

על אף שבני גד ובני ראובן מסכימים לכל דבריו של משה, יש נקודה אחת שבה הם נשארו בעמדתם, ולא השתכנעו. כשמשה מוכיח אותם, הוא משוה אותם למרגלים, והוא אומר:

וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’. כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה’.

משה מדגיש, שארץ ישראל היא הארץ אשר נתן להם ה’. בני גד מסכימים להילחם על הארץ, אבל לא מוותרים על רצונם לחזור לנחלתם בעבר הירדן. הביטוי שאמר משה “הארץ אשר נתן להם ה'” מגדיר את ההבדל בין עבר הירדן לבין ארץ ישראל המקורית. בארץ ישראל זו ארץ שבאה מה’, ואילו בעבר הירדן הם התעוררו מעצמם לקחת את הארץ. לכן לומדים חכמים שמעבר הירדן לא מביאים ביכורים (ירושלמי ביכורים פ”א ה”ח):

תני, (דברים כ”ו) “אשר נתתה לי”, לא שנטלתי לי מעצמי.

אין מביאים ביכורים מעבר הירדן, משום שזו ארץ שבני גד ובני ראובן נטלו מעצמם, ובביכורים נאמר (דברים כ”ו, י’):

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה’…

חלק מן המצוות התלויות בארץ נוהגות גם בעבר הירדן המזרחי. אך ביכורים לא נוהג שם. בני גד ובני ראובן מוכנים לוותר על הקדושה המלאה של ארץ ישראל, בשביל לדאוג למקנה הרב שיש להם.
ה”שם משמואל” מעיר (מטות, תר”ע):

…ואם כן לכאורה יש כאן מקום שאלה, למה לא היתה למקום הזה קדושת ארץ ישראל, כמו שכתוב (יהושע א’): “כל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו וגו'”, וכאן אין שייך הטעם שאומרים על סוריא כנ”ל, ומוכרחין לומר שכאן הי’ החסרון החילוק והישיבה, שנתישבו שם קודם כיבוש ארץ ישראל, ואם היו ממתינין עד לאחר כיבוש וחילוק ארץ ישראל ואז היו מתישבין שם, היתה גם למקום הזה קדושת ארץ ישראל, ואם כן עיקר החסרון שהיו מבוהלים שרצו כיבוש וישיבת הארץ הזאת קודם כיבוש ארץ ישראל וישיבתה. ולפי האמור יש להבין מה שאמרו אחר כך: “לא נשוב אל בתינו עד התנחל וגו'”, מה שלא תבע משה רבינו ע”ה מהם, כי רצו לתקן בצד מה החסרון שעשו, וכדי שיהיו החילוק והישיבה של ארץ ישראל קודם ישיבת ארצם לגמרי.

לכאורה, נאמר (יהושע א’, ג’):

כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה.

אם כן, יכולים עם ישראל לכבוש מקומות נוספים, מלבד ארץ ישראל, וחלה עליהם קדושה. אלא שיש לכך תנאי, והוא שיכבשו את המקומות הנוספים רק לאחר שכובשים את ארץ ישראל (עי’ ספרי פרשת ראה). אולם, גם מקומות שכבשו לאחר שכבשו את ארץ ישראל, אינם כמו ארץ ישראל בצורה מלאה, ואין מביאים מהם ביכורים.
את עבר הירדן כבשו לפני כיבוש ארץ ישראל, ולכן לא יכולה לחול עליו קדושת ארץ ישראל.
משום כך התחייבו בני גד ובני ראובן להישאר בארץ עד שעם ישראל מסיים לנחול את הארץ, וכל שבט נמצא במקומו. בקשה זו היתה מעבר למה שמשה דרש מהם. הם בקשו זאת כדי לתקן את מעשיהם. אם ישובו לבתיהם רק לאחר שעם ישראל ינחל את הארץ, ותחול קדושת ארץ ישראל בארץ ישראל – יחשב עבר הירדן כהרחבה של ארץ ישראל, ותחול גם בו קדושת ארץ ישראל מבחינה מסויימת.
לפני שנים רבות שמעתי שיעור של הרב זוין זצ”ל, ב”כינוס תורה שבעל פה”. הוא שאל, מדוע כל כך חשוב לכבוש ארצות נוספות רק לאחר שכובשים את ארץ ישראל? ומדוע סוריא, שדוד כבש לפני שכבש את כל הארץ, נקראת “כיבוש יחיד”?
והסביר, שרק לאחר שכובשים את ארץ ישראל יש לעם ישראל דין של ציבור. אם עם ישראל איננו בארץ ישראל – הם נחשבים כיחידים. ארץ ישראל היא העושה את עם ישראל לציבור. לכן כיבוש סוריא, שנעשה על ידי דוד לפני כיבוש כל הארץ, נחשב “כיבוש יחיד”. לא היה זה כיבוש של הציבור, כי הגדר של ציבור עדיין לא חל על כל ארץ ישראל.
כך יש לומר גם כאן. אם בני גד ובני ראובן נוחלים את עבר הירדן המזרחי לפני שעם ישראל מקבל את כל ארץ ישראל – הם נחשבים יחידים, והם מאבדים את הקשר לעם ישראל, לציבור. אך אם ישתתפו בכיבוש הארץ עם כל עם ישראל, ורק לאחר שעם ישראל מתנחל בארץ הם חוזרים לבתיהם – זה נחשב שהם מרחיבים את ארץ ישראל לעבר הירדן המזרחי, וקדושת ארץ ישראל חלה במידה מסויימת גם שם.
אולם, כיון שראשית הענין היתה בכך שהם נטלו מעצמן, ולא התקיים בהם “אשר נתת לי ה'” – אי אפשר להביא ביכורים מעבר הירדן. הביכורים מגיעים אל המקדש, אל הקודש, וזה חסר לבני גד ובני ראובן. ראשית הענין נשארה גם בהמשך, והראשית היתה בכך שהמקנה הוא שהוביל את בני גד ובני ראובן. בשביל המקנה הם הסכימו לוותר על הארץ שנתן ה’ לבני ישראל, וליטול מעצמם נחלה בעבר הירדן.

בתפיסה של בני גד ובני ראובן יש בחינה של גלות. הם העדיפו את הנוחיות הכלכלית, ואמרו: “אנחנו כבר נמצאים כאן, לשם מה לעבור עכשיו עם כל המשפחה והמקנה לארץ ישראל?” – זוהי תפיסה גלותית. עוד כשישבו בארצם – כבר היו בבחינה מסויימת של גלות. לכן בני גד ובני ראובן היו הראשונים לגלות מן הארץ.
בני גד ובני ראובן הבינו את טענתו של משה בדבר השותפות עם אחיהם במלחמה. הם גם הבינו שהמלחמה היא “לפני ה'”. הם הבינו אפילו שהם צריכים להישאר בארץ עד סיום חלוקת הנחלות, כדי להיות חלק מהציבור ולהגדיר את עבר הירדן כהרחבה של ארץ ישראל. ובכל זאת, משהו חסר. הקודש, המדרגה העליונה של הבאת ביכורים למקדש – על זה הם ויתרו. הם העדיפו ארץ שנטלו מעצמם על פני ארץ שה’ נתן להם. יש בזה בחינה של אגואיזם. משהו שאדם נוטל מעצמו, ובעצם נוטל לעצמו.
התברר, שההבנה שלהם שהם נלחמים “לפני ה'” היתה חלקית. המלחמה היא לפני ה’, אבל הם מעדיפים להתגורר בעבר הירדן, ולא בארץ ישראל, ולא להביא את פירותיהם “לפני ה'” – לבית המקדש.

נראה, שאנו יכולים ללמוד מן הפרשה מסר חשוב, על מנת “לחיות עם פרשת השבוע”.
המדינאים מדגישים שכלכלה ובטחון הם הנושאים המרכזיים לקיומה של מדינה.
אנו רואים בפרשה שאין בכך די. אם הכלכלה והבטחון אינם “לפני ה'” – אין להם ערך. הכלכלה והבטחון הם לבושים טובים, אך צריך את הנשמה. כאשר הם ביטוי לנשמה גדולה, שמופיעה בכלכלה ובבטחון – זה חשוב. אך כאשר הם עומדים בפני עצמם – אין להם ערך. בני גד ובני ראובן ויתרו על הנשמה, על הקדושה לטובת הכלכלה. זה דבר שלא יכול להחזיק מעמד.

אנו צריכים לעשות בעוצמה את התפקיד שלנו – לחזק את נשמת האומה. אם הנשמה תופיע בעוצמה – תהיה משמעות רבה לכלכלה, לבטחון ולשאר הערכים החומריים שעליהם בנויה האומה. רק כאשר נהיה “לפני ה'”, נהיה בטוחים בנצחיות של המדינה. אל לנו לוותר אף על חלק קטן מהקדושה. כשהנשמה מופיעה במילואה – היא מתלבשת בכלכלה ובבטחון, ונצחיותו של עם ישראל מובטחת בע”ה, עד לגאולה השלמה.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *