פרשת שבוע – דברים – כי תבוא – לחיות עם פרשת השבוע – החיים לא רק תותים

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש

הפרשה הקודמת נקראת “כי תצא”, והפרשה שלנו “כי תבוא”.
בשבוע שעבר למדנו מהפרשה כיצד מתנהגים כשיוצאים, “בדרך בצאתכם ממצרים”. מהי הדרך הנכונה להגיב לקלקולים שפוגשים בחוץ.
הפרשה שלנו מלמדת כיצד באים אל הארץ, כיצד מתנהגים “בפנים”. כיצד מתכוננים ל”אתם נצבים” – איך שומרים על היציבות בארץ ישראל ובמדינת ישראל.
בדור שלנו עם ישראל נכנס לארץ בפעם השלישית. גם החזרה השלישית לארץ לא קלה, ואנו צריכים הרבה תפילות והרבה מעשים כדי שהחזרה לארץ לא תתקלקל, כדי שנישאר יציבים ונצבים בארץ.
יש בפרשה תביעה כלפינו – מה אנו צריכים לעשות כדי לבוא אל הארץ בצורה נכונה ולשמור עליה.

יש בפרשה שני ביטויים שחוזרים על עצמם פעמים רבות, בצורה בולטת.
האחד הוא: “היום”. בפעם הראשונה מופיעה מילה זו בעת שהאדם מביא את הביכורים למקדש (דברים כ”ו, ג’):

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.

הכיצד אומר האדם: “הגדתי היום… כי באתי אל הארץ”? יתכן שמביא הביכורים חי 200 שנה לאחר שעם ישראל בא אל הארץ. מדוע “היום”?
בהמשך הפרשה מפרש רש”י (רש”י דברים כ”ו, ט”ז):

היום הזה ה’ אלהיך מצוך – בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאלו בו ביום נצטוית עליהם.

כך גם לגבי ארץ ישראל. אנו צריכים להתחדש בקשר שלנו אל הארץ. גם לאחר 200 שנה, להרגיש כאילו באנו היום אל הארץ.
בהמשך הפרשה מופיעה המילה “היום” פעמים רבות.

הביטוי השני שחוזר פעמים רבות בפרשה הוא: “ה’ אלהיך”. בחלק מן הפעמים זה מעורר קושי בפסוק (דברים כ”ו, ג’):

וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה’ אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ.

מביא הביכורים איננו אומר לכהן “לה’ אלהינו”, אלא “לה’ אלהיך”. מדוע?
בפעמים נוספות בפרשה ניכר שהתורה רוצה לומר לנו משהו. למשל (דברים כ”ו, י’-י”א):

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה’ וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

שלוש פעמים מופיע ביטוי זה בסמיכות, ופעמיים מהן באותו פסוק.

מהי משמעות הביטוי “ה’ אלהיך”?
יש דרשה של חכמים, שלא רבים יודעים שמקורה הוא בפרשת השבוע. התעוררתי לדברים מן הספר “אור חדש” על פרשת השבוע, של הרב דויטש זצ”ל.
במשנה מובא (משנה ברכות פ”ט מ”ה):

חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה.

בגמרא מובא (ברכות מ”ח ע”ב):

רבי מאיר אומר: מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה, תלמוד לומר: “אשר נתן לך ה’ אלהיך”, דיינך, בכל דין שדנך, בין מדה טובה ובין מדה פורענות.

מהו מקור הפסוק: “אשר נתן לך ה’ אלהיך”? מילים אלו לקוחות מפסוק מפרשת השבוע (דברים כ”ו, י”א):

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

“ה’ אלהיך” זהו צירוף של מידת הרחמים, הרמוזה בשם הוי”ה, עם מידת הדין, הרמוזה בשם אלהים. יש לשמוח במה שמקבלים מה’, בין אם זה בא במידת הרחמים, ובין אם זה בא במידת הדין. הגמרא אומרת, שלברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה פירושו (ברכות ס’ ע”ב): “לקבולינהו בשמחה” – לקבל כל דבר בשמחה. יש לשמוח גם בדברים הרעים שה’ מביא עלינו.
מדוע התורה אומרת זאת בפרשת מקרא ביכורים? הרי הביכורים עוסקים בדבר משמח (משנה ביכורים פ”ג מ”א):

כיצד מפרישין הבכורים, יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו בכורים.

מדוע בפרשה זו נזכר רבי מאיר בדברים הרעים?
כשאדם מביא את הביכורים למקדש הוא קורא את פסוקי מקרא ביכורים (דברים כ”ו, ה’-י”א):

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה’ מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה’ וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה’ אֱלֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ.

בתוך הפסוקים מזכירים את הצרות שאירעו לאבותינו, מ”ארמי אובד אבי”, ועד לשעבוד מצרים.
גם בזמנים של הטובה, כשאדם מרגיש בפסגת העולם, חשוב לדעת ולזכור שיש גם מצבים אחרים בחיים. הקב”ה מופיע לא רק בטוב שהוא מרעיף אלינו, אלא גם במידת הדין. הקב”ה לא מנהיג אותנו כפי שאנחנו רוצים, אלא בהנהגה אלוקית, עליונה וגבוהה. גם דברים שנראים לנו רעים ומנוגדים לרצוננו – הם לטובה.
ה’ מופיע אלינו בצורה כפולה: “ה’ אלהיך”. החיים הם לא רק תותים, כיף והנאות. יש בחיים תביעות וחובות שהאדם צריך למלא. החיים הם שליחות שאדם צריך לעמול כדי לעשותה. יש בחיים גם מידת הדין, ולא רק מידת הרחמים. לכן בעיצומה של השמחה על הביכורים – אנו זוכרים את ההיסטוריה, ואת דרך ההנהגה האלוקית, שיש בה גם מידת הדין.

נעיין בפסוק שמופיעים בו שני הביטויים, גם “היום”, וגם “ה’ אלהיך” (דברים כ”ז, י’):

וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְוֹתָו וְאֶת חֻקָּיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.

“היום” – בכל יום צריך להתחדש. אל לנו לחשוב שהמציאות שאנו חיים בה מובנת מאליה, וכך הכל ימשיך. אנו יושבים בארץ שנים רבות – אבל אסור לנו להתרגל ולחשוב שכך זה גם ימשיך. כך היא המציאות “היום”, אך אין אנו יודעים מה יהיה מחר. בכל יום צריך לבקש מחדש את ארץ ישראל. במדרש תנחומא על הפרשה מופיע (סימן א’):

יורד אדם לתוך שדהו, ראה אשכול שביכר, תאנה שביכרה, רמון שביכר, מניחו בסל והולך לירושלים, ובא ועומד באמצע העזרה, ומבקש רחמים על עצמו ועל ישראל ועל ארץ ישראל, שנאמר: “השקיפה ממעון קדשך וגו'”.

אנו צריכים לבקש רחמים על הארץ שתישאר בידינו. אין זה מובן מאליו.
ומצד שני, “ה’ אלהיך”. גם בתקופות הטובות והמוצלחות, כשאנו חווים דברים גדולים – אנו צריכים לזכור שיש גם אפשרות אחרת. גם “ארמי אובד אבי” הוא חלק מההיסטוריה של עם ישראל, והדברים יכולים לחזור גם היום. ה’ מנהיג את העולם במידת הדין יחד עם מידת הרחמים.

לפני זמן לא רב, הרגשנו את ההשגחה האלוקית בצורה גלויה ממש. ראינו את האומות סביבנו מתפרקות בזו אחר זו, ראינו כי אין ולוּ צבא סדיר אחד המאיים על מדינת ישראל, ראינו את נדידת העמים של האיסלאם מהמזרח התיכון לאירופה – השגחה אלוקית אדירה המופיעה בצורה גלויה.
והנה, עבר זמן לא רב, והמציאות משתנה למול עינינו. השלטון בארצות הברית התחלף, ואיננו יודעים כיצד ישפיעו הדברים על איראן והתעצמותה הגרעינית. אנו רואים את המציאות באפגניסטן. גם בארץ, אויבינו מרימים ראש, ואין מי שיעמוד מולם. בכל העולם האיסלאם הולך ומשתלט, וגם בארץ הוא מקבל אחיזה בהנהגת המדינה, כולל שותפות בהחלטות הרגישות ביותר של מדינת ישראל. זהו איום קיומי על העולם ועל המדינה היהודית.
אנו צריכים להבין שהקב”ה מטלטל אותנו. יש כאן מאבק על עצם הקיום. אנו צריכים להבין ש”בכל יום יהיו בעיניך כחדשים”. המאבק על הארץ לא הסתיים, הוא רק מקבל פנים אחרות.
אנו חווים תקופה של הנהגת “ה’ אלהיך”. מצד אחד המדינה מתקדמת, הצלחה גדולה בתחומים רבים. מצד שני, הזהות היהודית, התרבות, השיח – דורשים תיקון גדול. המציאות תובעת מאיתנו תביעות גדולות. אנו צריכים להבין שיש לנו שליחות גדולה. הופעת התורה בעוצמה גדולה, בכמות ובאיכות, בהבנה פנימית של התורה- זוהי השליחות שלנו, ואין מי שיעשה זאת במקומנו. נשמת האומה צריכה להתעורר ולגדול, להופיע בצורה חיה ותוססת. כל אחד ואחד מאיתנו יכול לפעול כדי להעיר את נשמת האומה.

תופעה מעניינת נוספת שיש בפרשה – המעבר מלשון יחיד ללשון רבים. “ה’ אלהיך” – התורה מתייחסת לכל עם ישראל כיחידה אחת. כל אחד ואחד מעם ישראל הוא “עם ישראל”, יש לו כח להשפיע על האומה כולה. התורה פונה לכל אחד ואחד ואומרת לו (דברים כ”ז, ט’):

הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַה’ אֱלֹהֶיךָ.

יש לכל אחד יכול להשפיע על העם כולו, ויש לכל אחד אחריות על העם כולו.

הפסוק האחרון בפרשה (דברים כ”ט, ח’):

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן.

יש חומשים שבהם מופיע ברש”י כך:

ושמרתם את דברי הברית הזאת וגו’. חסלת פרשת כי תבוא.

כאילו רש”י מעתיק את הפסוק ותו לו.
יתכן שרש”י מתכוון לרמוז לקשר בין סיום הפרשה הזו לתחילת הפרשה הבאה, וכפי שהדברים נדרשים בספרי זוטא (מצוטט מילקוט שמעוני רמז תתק”מ):

דבר אחר, אמר להם משה: מבקשים אתם לעמוד בעולם, עסקו בתורה, מה כתיב למעלה: “ושמרתם את דברי הברית”, ואחריו “אתם נצבים”.

סוף הפרשה הזו סמוך לתחילת הפרשה הבאה. כדי להיות נצבים, אנו צריכים לשמור את דברי הברית.
אך הפסוק לא עוסק רק בשמירת דברי הברית. הפרשה מסתיימת במילים: “למען תשכילו את כל אשר תעשון”. אונקלוס מתרגם “תשכילו” – תצלחון. אך זהו התרגום, ולא המילה עצמה. המילה “תשכילו” היא מלשון שכל.
אדם שרוצה להיות “נצבים”, לעמוד בקומה זקופה, במה עליו להשקיע? האם להשקיע ברגליים – בריצה, בהליכה, בחדר כושר? או שמא להגדיל את השכל, את השאיפות האלוקיות, לשאוף למעלה – וכך יעמוד ניצב בקומה זקופה?
התורה אומרת: למען תשכילו. הדרך לעמוד יציב וזקוף היא על ידי השכל, החלק הרוחני. אם הראש לא מושך כלפי מעלה, לא יעזרו לאדם רגלים חזקות.
השכל צריך לרומם את העשיה, לכוון את השאיפות כלפי מעלה, ואז יכולה האומה להיות “אתם נצבים”.

“והיה כי תבוא אל הארץ”, כשבאים אל הארץ יש סערה של כיבוש, התרגשות ועשיה. אך מה קורה לאחר עשרות ומאות שנים? איך שומרים על יציבות לאחר שההתרגשות של ההתחלה מסתיימת?
התשובה היא בסיום הפרשה – “למען תשכילו… אתם נצבים”. עלינו להגביר את השכל, לעסוק בתורה הפנימית, לקבל מן התורה מבט עמוק על העולם. כך יתקיים בנו: “אתם נצבים היום כולכם”.
חכמים דרשו: “היום – זה ראש השנה”. שנזכה לכתיבה וחתימה טובה, לאורך ימים ושנים טובות לגאולה שלמה.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *