לחיות עם פרשת השבוע – תשובה בשלושה שלבים

הרב יהושע ויצמן
כ״ד באלול ה׳תשפ״א
 
01/09/2021

פרשת שבוע

כך פותח המדרש הראשון על הפרשה (דברים רבה פרשה ח’, א’):

הלכה, אדם מישראל שלא התפלל תפלת השחר או תפלת מוסף או תפלת המנחה, הרבה פעמים שלא פנה להתפלל, או מקוצר שהיה עושה צרכיו או שהיה מהלך בדרך ושכח להתפלל, אי זו שעה מותר לו להתפלל ויצא בה ידי חובתו, כיצד הוא צריך לעשות, כך שנו חכמים: תפלת השחר עד חצות, תפלת המנחה עד הערב, תפלת הערב אין לה קבע, אבל של מוספין כל היום. אר”א שכח ולא התפלל תפלת המוסף ובא להתפלל תפלת המנחה – מתפלל תפלת המנחה ואחר כך תפלת המוסף, למה, הכל בעתה מתבראת. ותפלת הערב אין לה קבע, עד שיעלה עמוד השחר, למה, שכן כתיב (משלי ח’): “אני אוהבי אהב ומשחרי ימצאנני”. וכל מי שמתפלל ומכוון את לבו לתפלה סימן טוב לו שתפלתו נתקבלה, שנאמר (תהלים י’): “תאות ענוים שמעת ה'” וגו’. גדולה היא התפלה לפני הקב”ה. אמר ר”א: רצונך לידע כחה של תפלה, אם אינה עושה כולה חציה היא עושה, קין עמד על הבל אחיו והרגו, יצאה גזירה (בראשית ד’): “נע ונד תהיה בארץ”, מיד עמד ונתודה לפני הקב”ה שנאמר (בראשית ד’): “גדול עוני מנשוא”, אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם אתה סובל ולעוני אי אתה סובל, כתבת (מיכה ז’): “נושא עון ועובר על פשע”, סלח לעוני שהוא גדול, מיד מצא חסד לפני הקב”ה ונמנע ממנו “נע”, חצי הגזירה, שכן כתיב (בראשית ד’): “וישב בארץ נוד”, מכאן אתה למד שגדולה התפלה לפני הקב”ה. וכן חזקיהו הנביא בשעה שאמר לו (ישעיה ל”ח): “צו לביתך כי מת אתה”, מיד “ויסב חזקיהו פניו אל הקיר”, אמר לו הקב”ה: “שמעתי את תפלתך וגו’ והוספתי על ימיך חמש עשרה שנה”, שכן כתיב (תהלים קמ”ה): “רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם”.

המדרש עוסק בענייני תפילה, ואיננו דורש פסוקים מן הפרשה. יש להבין מדוע קבעו בעלי המדרש דרשה זו כאן, על פרשת נצבים, וכבר עמדו על כך בספרי החסידות על הפרשה.
יש להעיר, שהמדרש מביא ביחס לתפילת הערב את הפסוק: “ומשחרי ימצאונני” – מי שמשחר ומבקש את ה’ – ימצא אותו.
בהמשך ננסה לעמוד על משמעות הדברים.

בפרשת השבוע נמצאת מצוות התשובה, ומתאים הדבר שקוראים זאת בחודש אלול (דברים ל’, א’-י’):

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ. וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. וְנָתַן ה’ אֱלֹהֶיךָ אֵת כָּל הָאָלוֹת הָאֵלֶּה עַל אֹיְבֶיךָ וְעַל שֹׂנְאֶיךָ אֲשֶׁר רְדָפוּךָ. וְאַתָּה תָשׁוּב וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה’ וְעָשִׂיתָ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. וְהוֹתִירְךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ בִּפְרִי בִטְנְךָ וּבִפְרִי בְהֶמְתְּךָ וּבִפְרִי אַדְמָתְךָ לְטֹבָה כִּי יָשׁוּב ה’ לָשׂוּשׂ עָלֶיךָ לְטוֹב כַּאֲשֶׁר שָׂשׂ עַל אֲבֹתֶיךָ. כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

הרב קוק זצ”ל קשר את פרשיית התשובה לתקופה שאנו חיים בה. שיבת עם ישראל לארצו היא חלק ממצוות התשובה ומתהליך התשובה שהתורה מתארת.

ר’ צדוק הכהן מלובלין מעיר, שבפרשה זו מופיע שלוש פעמים הביטוי: “בכל לבבך ובכל נפשך”.
א.

וְשַׁבְתָּ עַד ה’ אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

ב.

וּמָל ה’ אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.

ג.

כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה כִּי תָשׁוּב אֶל ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.

הפעם הראשונה היא בפסוק המדבר על תשובה “עד” ה’. הפעם השלישית היא בפסוק המדבר על תשובה “אל” ה’. ובתווך “ומל ה’ אלהיך את לבבך”.

הרב קוק זצ”ל עומד על ההבדל בין תשובה “עד” ה’ ובין תשובה “אל” ה’ (אורות התשובה י”ז, ב’):

התעוררות חפצה של האומה בכללה לשוב אל ארצה, אל מהותה, אל רוחה ואל תכונתה, באמת אור של תשובה יש בה. באמת הדבר מתבטא בברור גמור בבטויה של תורה: “ושבת עד ד’ אלהיך” “כי תשוב אל ה’ אלהיך”. התשובה היא תשובה פנימית, אלא שהיא מכוסה בהרבה מסכים חוצצים – ואין כח בשום עכוב ומניעת השלמה לעכב את האור העליון מהופיע עלינו.

הרצי”ה בכמה מקומות מרחיב את הדברים ומביא לכך מקורות רבים מדברי הנביאים.
יש שני שלבים בתשובת עם ישראל. השלב הראשון הוא תשובה “עד” ה’. עם ישראל חוזר לארצו ולמקומו, בונה את עצמאותו. אמנם, רבים עושים זאת מתוך ריחוק מן התורה והמצוות. זוהי תשובה “עד” ולא עד בכלל.
השלב השני הוא תשובה “אל” ה’. תשובה אל התורה והמצוות, אל דבר ה’ שמכוחו אנו בונים את הארץ.
גם התשובה “עד” ה’, נעשית “בכל לבבך ובכל נפשך”. אנשים באו לארץ מתוך אידיאל גדול של אהבת הארץ, ובנו את הארץ בכל לבבם ובכל נפשם, כדרשת חז”ל “אפילו נוטל את נפשך” – במסירות נפש גדולה על ישוב הארץ, על כיבושה ועל החזקתה בידי עם ישראל.
גם התשובה “אל” ה’ צריכה להיעשות במסירות נפש גדולה, על התורה, על הערכים.

בעקבות ר’ צדוק, התעוררתי לכך שיש גם שלב אמצעי, בין התשובה “עד” ה’ ובין התשובה “אל” ה’ – שלב של “ומל ה’ אלקיך את לבבך”. גם שלב זה נעשה “בכל לבבך ובכל נפשך”.

הרצי”ה זצ”ל במאמרו “המדינה כהתקיימות חזון הגאולה” כותב (לנתיבות ישראל א’, עמ’ קצ”ג):

בתורה מפורש, כי ב”אחרית הימים”, “כי יבואו עליך כל הדברים האלה”, תתחיל תשובה “עד ד’ אלהיך”, במשמעת כללית של מצותו, ואחרי זה תהיה “שיבת ד’ אלהיך את שבותך”, “וקבצך מכל העמים ומקצה השמים”, אל ארץ מורשת האבות הקדמונים… ואחרי זה, אחרי שיבת ההתקבצות וחזרת הירושה הזאת תהיה מאת ד’ מילת הלב של האבות ושל הבנים, “לאהבה אותו למען חייך”… ואחרי זה המשך של התשובה, במשמעת המעשית המפורטת לכל מצוותיו… בשלמותה של התשובה אל ד’, שהיא אחרי הגאולה של קיבוץ הגלויות וירושת הארץ המחודשת.

הרצי”ה עומד על כך שיש שלב של מילת הלב, שהוא המעבר בין התשובה “עד” ה’, ובין התשובה “אל” ה’. מהו התהליך שמתרחש בשלב זה?

התרגום מתרגם “ומל ה’ אלקיך את לבבך”: “ויעדי ה’ אלהך ית טפשות לבך” – ויסיר ה’ אלקיך את טפשות לבך.
מילת הלב היא חיתוך הערלה שבלב. מהי ערלת הלב? הטפשות שיש לאנשים.
זוהי טפשות שנולדה בעקבות השלב הקודם, של תשובה “עד” ה’. אנשים באו לארץ ישראל מתוך אהבת הארץ המנותקת מתורה, וזה מביא לטפשות.
אנו רואים את הטפשות הזו בימים אלה בצורה בולטת.
הדורות הקודמים בנו את הארץ במסירות גדולה, מתוך אידיאלים גדולים. והנה בא הדור שלאחריהם, ומוכן למסור את ארץ ישראל לאויבינו. בניהם של בוני הארץ מחזקים את האויבים, נותנים להם תקציבים ומעמד. האבות מסרו נפשם על בנין הארץ, והבנים כורתים ברית עם אנשים שפוגעים במדינה. חברי הכנסת הערבים אומרים שלא יתנו לממשלה לפגוע באיראן או בחמאס, הם יפילו את הממשלה אם תהיה תקיפה בעזה, בלבנון או באיראן. בכל זאת – הם ממשיכים, תוך כדי דיבור, לקבל תקציבים ושליטה.
המציאות שאנו חיים בה מזכירה את דברי הנצי”ב על פסוקי התוכחה בפרשה הקודמת. התורה מתארת תהליך שקורה לעם ישראל ההולך מדחי אל דחי (דברים כ”ח, כ”ח-ל”ד):

יַכְּכָה ה’ בְּשִׁגָּעוֹן וּבְעִוָּרוֹן וּבְתִמְהוֹן לֵבָב. וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הַעִוֵּר בָּאֲפֵלָה וְלֹא תַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ עָשׁוּק וְגָזוּל כָּל הַיָּמִים וְאֵין מוֹשִׁיעַ… פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל יְגִיעֲךָ יֹאכַל עַם אֲשֶׁר לֹא יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל הַיָּמִים. וְהָיִיתָ מְשֻׁגָּע מִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה.

אומר הנצי”ב (העמק דבר שם):

יככה ה’ – באיזה מקום תהי’ מכה הגורמת כליון בזה האופן שתהי’ בשגעון – קלקול הדעת שלא תתבונן להיות נשמר מאומות העולם. ובעורון – מעט אנשים שלא יהיה בחסרון דעת, אבל לא יראו את הרע שבא עליהם. ובתמהון לבב – חלק מהם שיראו וגם יבינו הרע, אבל מאוטם הלב שיהיו כאבן מבלי יוכל עשות מאומה עד “והיית ממשש וגו'” – בבוא השודד אשר בנקל היה אפשר להמלט מהם, אבל מחמת הקללה תהיה ממשש בצהרים וגו’… והיית אך עשוק וגזול – מי שירצה לשדוד ולגזול יעשה מה שלבו חפץ… והיית משוגע ממראה עיניך – תתפעל איך נהיתה כזה שמעט שודדים עשו הרבה ולא הושיעה לך ידך אשר באמת היה כחך לעמוד כנגדם, ומזה ההתפעלות תצא מדעתך.

יש כאן תהליך של נפילה וכניעה לאויבים. יש שאינם רואים את הרעה, כי דעתם מקולקלת. אך יש הרואים את הרעה ואינם מגיבים, כי לבם אטום. כשתבוא הרעה, הם משתגעים – איך מעט אנשים הצליחו לפגוע בנו בצורה כזו, והרי היינו יכולים למנוע זאת בקלות, ולא עשינו כלום. יש לנו כח לפעול, יש לנו עוצמה מדינית וצבאית, ובכל זאת אנו נכנעים לאויבים ונותנים להם עוד ועוד.
המעבר מהתשובה “עד” ה’ לתשובה “אל” ה’, איננו מתרחש מעצמו. צריך לעשות מעשה – ה’ מסיר את טפשות הלב, ורק אז אפשר לשוב בתשובה שלמה. גם שלב זה צריך להיות במסירות נפש.
נראה, שזו התקופה שאנו נמצאים בה. הקב”ה מראה לנו את הטפשות בצורה בולטת, כדי שנדע מה אנו צריכים למול. ההתמודדות עם הטפשות, עם משבר הערכים, צריכה להיעשות במסירות גדולה. מי שמבין את הערכים של משפחה, של זהות יהודית, של תורה ואמונה, מי שמבין מדוע עם ישראל צריך לשבת בארץ – אנשים אלו צריכים למסור את הנפש על אמירת האמת בצורה גלויה וברורה. אנו צריכים להגדיל תורה בעוצמה, כדי להופיע את האמת האלוקית שתנצח את הטפשות.
כך נוכל להיות “אתם נצבים”. נהיה יציבים וקיימים, מתוך הבנה מה אנו עושים כאן. על כך אנו צריכים להרבות בתפילה.

המדרש הפותח את הפרשה עוסק בתפילה, ומחדש הבנה בעניינה של תפילת ערבית. המשנה אומרת: “תפילת הערב אין לה קבע”. בפשטות, הכוונה היא שזמנה הוא כל הלילה, ולא קבעו זמן סיום לתפילה זו. אך לשון “אין לה קבע” רומזת למשמעות נוספת.
לתפילות שחרית ומנחה יש קביעות – יש זמן שממנו ניתן להתפלל ויש “סוף זמן תפילה”. יש ערך גדול גם לקביעת המקום לתפילה.
אך תפילת הערב היא תפילה שאין לה קבע. היא מעל לגבולות הזמן והמקום. בלילה, המבטא את התקופות החשוכות והקשות, יש להתפלל, וכך זוכים להיות “אתם נצבים”.
אנו נמצאים בתקופה גדולה. אנו זוכים לכך שעם ישראל יושב בארצו, אנו רואים בעינינו את נס קיבוץ הגלויות. על פסוקי קיבוץ הגלויות שבפרשה אומר הרמב”ם שבהם הבטיחה התורה על המשיח.
בתוך האור הגדול יש ימים חשוכים, וגם בהם – יש להתפלל לה’. תפילת הערב אין לה קבע – בכל מציאות ובכל מצב, בכל זמן ובכל מקום – יש לאדם קשר לקב”ה. הביטוי “אין לה קבע”, רומז שלא מדובר רק על תפילת ערבית, אלא על ענין כללי, הקשור לכל התקופות הקשות והחשוכות.
המדרש מביא על כך את הפסוק: “ומשחרי ימצאונני” – שמא “משחרי” לשון שחור וחושך. גם בחושך הגדול ביותר – ניתן וצריך להתפלל לקב”ה.
בדרך כלל חשוב לקבוע מקום לתפילה. “כל הקובע מקום לתפילתו אלהי אברהם בעזרו”. חשוב גם להקפיד על זמני התפילה. אך יחד עם זאת חשוב לדעת, שבכל מצב ובכל מקום – יש לאדם כתובת שהוא יכול לפנות אליה. בכל מצב מדיני או מצב נפשי – אפשר לפנות לה’. התפילה לא תלויה בקביעות זמן ומקום.

את הדרשה הזו מביאים חכמים על הפסוק: “אתם נצבים”. כשאנו נשענים על אבינו שבשמים – אנו יציבים. אנו יכולים תמיד לאחוז בדברים האלוקיים הקבועים, שמעל המקום ומעל הזמן. כך אנו יכולים לעמוד נצבים תמיד.

אנו נמצאים היום בתקופת ביניים. אנו לאחר השלב הראשון של בנין הארץ, אך לפני השלב האחרון של התשובה השלמה של עם ישראל אל ה’.
השלב הראשון של בנין הארץ נעשה על ידי אנשים רחוקים מתורה ומצוות. אנו צריכים להכיר להם טובה על כך. אין פלא שלאנשים אלו יש היום שליטה בתקשורת ובאקדמיה.
זו הדרך שה’ בחר – שהארץ תיבנה על ידי מי שלא באו בשם התורה. לצערנו, היתה זו גם בחירה שלנו. בשלב זה אנשי התורה עמדו מהצד, וראו איך הארץ נבנית בניתוק מן התורה.
ארץ ישראל נבנתה מתוך רוח גדולה, אך גם מתוך טפשות גדולה. המחשבה שאפשר לבוא לארץ ישראל ולבנותה בלי קשר לתורה, בלי להיות לאור גויים ולאור לעצמנו, בלי להביא את דבר ה’ לעולם – היא טפשות. אין משמעות ואין קיום לעם ישראל בלי החיבור לתורה. אנו משלמים היום את המחיר על הדרך שבה נבנתה ארץ ישראל.
את הטפשות הזו צריך להסיר, והדרך היא על ידי תפילה. אין ניתוח שיכול להסיר את ערלת הלב, מלבד תפילה לה’ שימול את לבבנו.
השלב הראשון הוא הסרת ערלת הלב והטפשות מעצמנו. רבים בתוכנו נוהים אחרי תרבות זרה, אחרי הטפשות של העולם. רבים רואים ושומעים דברים שמקורם בתרבות של גויים, בעבודה זרה ושאר דברים חמורים.
אנו צריכים להתנתק מהטפשות, להסיר את ערלת הלב, ולהתקדם לשלב של התשובה “אל” ה’.

בע”ה נזכה לראות בעינינו את התשובה השלמה, שתביא לגאולה שלמה במהרה בימינו, אמן.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.