לחיות עם פרשת השבוע – דמיין לעצמך

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש

חז”ל פותחים את המדרש על הפרשה בדרשה הבאה (בראשית רבה פרשה ס”ח, א’):

“ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה”, רבי פנחס בשם רבי הונא בר פפא פתח (משלי ג’): “אז תלך לבטח דרכך… אם תשכב לא תפחד”, “אז תלך לבטח”, זה יעקב, דכתיב: “ויצא יעקב”, “אם תשכב לא תפחד”, מעשו ומלבן, “ושכבת וערבה שנתך”, “וישכב במקום ההוא”.

שואל ה”שם משמואל” (ויצא, תרעג):

ויש להבין מה השמיענו המדרש והכתוב במשלי מה שלא ידענו מן הכתוב של תורה.

מה המדרש מוסיף לנו? מה אנחנו יודעים בעקבות המדרש, שלא ידענו בלעדיו?

בעקבות שאלת ה”שם משמואל”, התבוננתי שוב במדרש ובפסוק, ונראה שיש כאן עומק גדול.
המדרש שואל בעצם שאלה שאנחנו היינו אמורים לשאול: איך יעקב מצליח להירדם בלילה? רבים חוו את החויה שכאשר משהו מטריד או מדאיג אותנו, אנחנו לא מצליחים להירדם בלילה. יעקב נמצא לבדו, הוא בורח מעשו ובדרך ללבן, הוא לא יודע מה יהיה בעתיד, ולכאורה הוא צריך להיות מאוד מודאג. איך הוא מצליח להירדם?!
על כך דורשים את הפסוק ממשלי, שמתאר אדם שישן לבטח, שנתו עריבה עליו, והוא לא מפחד. דוקא במציאות הקשה יעקב מצליח לישון היטב.

התבוננות בפסוק מעוררת לעומק נוסף בענין.
נקודה ראשונה שבולטת בפסוק, היא החזרה על מילה אחת שלוש פעמים, וכבר עמדנו על כך שיש בכך דבר הדורש העמקה (בראשית כ”ח, י”א):

וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא.

עומד על כך הרב שבתי סבתו שליט”א בספרו “ותשאני רוח” על פרשיות השבוע, והדברים שנאמר בהמשך נכתבים בעקבות דבריו ובהשראתם.

ענין נוסף שדורש הבנה בפסוק, הוא הביטוי: “במקום ההוא”. לכאורה לא צריך כלל להזכיר שהוא שכב במקום, המוזכר כבר שתי פעמים בפסוק. אך בודאי שהמילה “ההוא” לא מובנת. הרי הוא נמצא במקום, מדוע לומר “ההוא”?

הרב סבתו משוה את הפסוק הזה לשני מקומות נוספים שבהם התורה חוזרת על המילה “מקום”.
בפרשיה זו המילה “מקום” מופיעה עוד כמה פעמים, וננסה דרכה להבין מה עבר על יעקב, וכיצד ערבה עליו שנתו “במקום ההוא”.
בהמשך הפסוקים נאמר (בראשית כ”ח, ט”ז-י”ט):

וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה’ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי. וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם. וַיַּשְׁכֵּם יַעֲקֹב בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת הָאֶבֶן אֲשֶׁר שָׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיָּשֶׂם אֹתָהּ מַצֵּבָה וַיִּצֹק שֶׁמֶן עַל רֹאשָׁהּ. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל וְאוּלָם לוּז שֵׁם הָעִיר לָרִאשֹׁנָה.

גם כאן, התורה חוזרת על המילה “מקום” שלוש פעמים, וגם כאן מובא הביטוי “המקום ההוא”. זה תמוה. בשתי הפעמים הראשונות מדובר על “המקום הזה”, ופתאום “המקום ההוא”.

גם בפרשת העקדה מוזכר “המקום” כמה פעמים (בראשית כ”ב, ג’-י”ד):

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים. בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק… וַיָּבֹאוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים וַיִּבֶן שָׁם אַבְרָהָם אֶת הַמִּזְבֵּחַ וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיַּעֲקֹד אֶת יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים… וַיִּקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה’ יִרְאֶה אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה’ יֵרָאֶה:

שלוש הפעמים כאן (מלבד הפעם הראשונה) מקבילות לנאמר אצלנו, כפי שנבאר. גם כאן, ההופעה השלישית של המילה “המקום” היא בביטוי “המקום ההוא”. גם כאן, הביטוי הזה לא מובן. אברהם נמצא במקום, ומדוע לכנות זאת “המקום ההוא”?

הרב סבתו מראה ששלושת המקומות הללו מקבילים זה לזה.
ההופעה הראשונה של המילה “מקום” בכל אחד מהמקומות, היא עצם המפגש עם המקום ועם מעלתו: “ויפגע במקום”, “אכן יש ה’ במקום הזה”, “וירא את המקום מרחוק” – עם הענן שקשור על ההר.
ההופעה שניה של המילה מקום, קשורה לאבנים ולבניה: “ויקח מאבני המקום“, “מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים“, “ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלהים ויבן שם אברהם את המזבח”.
בהופעה השלישית של המילה מקום, מדובר על “המקום ההוא”. בשני מקומות מדובר בקריאת שם למקום: “ויקרא את שם המקום ההוא בית אל”, “ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה’ יראה”. ובמקום השלישי: “וישכב במקום ההוא”.

ההקבלה מלמדת שיש תהליך דומה בשלושת העניינים, וננסה לעמוד עליו.
השלב הראשון הוא עצם המפגש עם המקום ועם המציאות האלוקית שמופיעה במקום.
בשלב השני יש בניה. המקום הזה הוא מקום מיוחד. “מקום” הוא ביטוי לקיום של הדבר, ליציבות. היציבות מתבטאת בבנין שבונים במקום.
השלב השלישי הוא מבט אל העתיד. הדבר בולט בקריאת השם של אברהם, שהיא בלשון עתיד: “ה’ יִרְאֶה”.
העתיד נותן כוחות, מתוך אמונה. “ואמונתך בלילות” – בלילה אנו נזקקים לאמונה בעתיד השלם, ביום שיעלה אחרי הלילה. אמנם עכשיו חשוך, ויש קשיים ובעיות, אבל אנו מאמינים שבעתיד האמת תתגלה, הגאולה תגיע, האדם ימצה את כוחותיו.
כשאברהם קורא למקום שם, הוא כבר רואה את העתיד, הוא מתפלל לכך שהדורות הבאים יעבדו את ה’ במקום הזה (ראה אונקלוס שם).
גם קריאת השם של יעקב היא עם הפנים לעתיד. “בראשונה” היה שם המקום לוז, אבל יעקב מביט קדימה, אל העתיד, ולכן קורא למקום בשם חדש.
זהו העומק של “וישכב במקום ההוא”. “ההוא” – מציין שמדובר בענין נסתר, בניגוד ל”הזה”. יעקב נמצא בהווה, וההווה הוא קשה. יעקב נמצא במצוקה ובכאב, אבל הוא רואה את העתיד, את הזמן “ההוא” של הגאולה השלמה.
חכמים אומרים (בראשית רבה פרשה ע’, ו’):

“ושבתי בשלום אל בית אבי”, ר’ יהושע דסכנין בשם ר’ לוי: נטל הקב”ה שיחתן של אבות ועשאן מפתח לגאולתן של בנים, אמר לו הקב”ה: אתה אמרת “והיה לי לאלהים”, חייך כל טובות וברכות ונחמות שאני נותן לבניך איני נותנן אלא בלשון הזה, שנאמר (זכריה י”ד): “והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים”, (ישעיה י”א) “והיה ביום ההוא יוסיף ה’ שנית ידו לקנות את שאר עמו”, (יואל ד’) “והיה ביום ההוא יטפו ההרים עסיס”, (ישעיה כ”ז) “והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וגו'”.

יעקב אמר את נדרו בלשון “והיה”, וה’ מבטיח לו שכל הגאולות של בניו יהיו גם הן בלשון “והיה”.
הרצי”ה מבאר, ש”היה” הוא לשון עבר, אך “והיה” – לשון עתיד. על ידי “ו’ ההיפוך”, מתהפכת המילה מעבר לעתיד. ההיפוך הזה, הוא המפתח לגאולתן של בנים. כאשר אדם לא שקוע בעבר, בנפילות וב”בוץ” שהוא נמצא בו, אלא בעתיד – זהו המפתח לגאולה. הפיכת העבר לעתיד, להשתמש בעבר כמנוף לגדילה ולהתפתחות, לתשובה ולצמיחה – זוהי הגאולה.

יעקב נמצא לכאורה בשיא ירידתו, במקום חשוך וכואב, אבל הוא חושב על “המקום ההוא”, על המציאות של העתיד. כרגע המציאות הזו נסתרת, אבל היא תתגלה בעתיד. מחשבתו של יעקב נתונה לעתיד שלו ושל בניו, ולכן הוא מצליח לישון ושנתו עריבה עליו. הביטחון בעתיד – כאילו הוא כבר נמצא בהווה – נותן ליעקב כוחות ועוצמות של התמודדות ושל שקט נפשי.
כשיעקב קם משנתו, הוא מלא עוצמות. הוא נושא את רגליו והולך בזריזות, הוא מגיע וגולל את האבן מעל הבאר, הוא חי ומתמודד עם לבן עשרים שנה. כל העוצמה של ההמשך גנוזה באותו לילה, בבטחון של יעקב בעתיד, בכך שהוא הולך לבנות את בית ישראל.

אנו צריכים “לחיות עם פרשת השבוע” – לראות את העתיד, לצייר אותו לעצמנו, וכך העתיד יגשים את עצמו.
על יעקב נאמר: “וישכב במקום ההוא – ויחלום”. החיבור אל העתיד מתבטא בחלום.
אנו צריכים לחלום על העתיד. למשל, לחלום על המשפחה שתהיה לך (תהלים קכ”ח, ג’-ו’):

אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה בְּיַרְכְּתֵי בֵיתֶךָ בָּנֶיךָ כִּשְׁתִלֵי זֵיתִים סָבִיב לְשֻׁלְחָנֶךָ… וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל.

ראה את העתיד היפה שלך, והחלום הזה יתן לך כוחות להגיע אליו.
“במקום שמחשבותיו של אדם – שם הוא”. אם מחשבתנו תהיה נתונה לגאולה, נצייר את הגאולה בדמיוננו – נזכה גם להגיע לשם.

אנו נמצאים היום במציאות מורכבת. מדינת ישראל עוברת תקופה לא פשוטה. אך אנו צריכים לדמיין בבטחון גמור את הגאולה שאנו צועדים לקראתה – בית המקדש על מכונו, כהנים בעבודתם, לויים בשירם ובזמרם וישראל במעמדם, עם ישראל חי לשבטיו, באחוה ובשלום.
כשמציירים את הציור השלם, מקבלים כוחות לפעול כדי להביא אותו, במהרה בימינו.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

תגובה אחת

  1. שלום הרב, תודה על הדברים המחזקים – הן מצד ענייני הכלל והן מצד ענייני הפרט.
    חשבתי אולי שזה גם נרמז במדרש בלשון הפסוק “אז תלך לבטח” – במילה אז. כמו אז ישיר, שמתייחסת לעתיד, ומצאתי בשפת אמת בכמה מקומות מעין זה, הבאתי קצת:

    ספר שפת אמת – בראשית – פרשת ויצא – שנת [תרל”ב]
    ומ”מ אף שיצא משם. הפי’ ג”כ שהי’ מקודם דבוק בפנימיות החיות שהוא באר שבע דהיינו שלא הי’ דבוק בגשמיות ומדות רק בחיות השי”ת בלבד. ובמדרש אז תלך לבטח ויצא יעקב כו’. כי פי’ אז כמו אז ישיר שפי’ ז”ל הדביקות בבחי’ הח’ שלמעלה מהטבע שנכלל בז’ מדות וא”ז גי’ ח’ והיינו שיעקב אבינו ע”ה הי’ בטל אליו ית’ בכל הבחי’ ולכך הי’ בכחו להכניס עצמו במקומות המסוכנים.

    ספר שפת אמת – שמות – פרשת בשלח – שנת [תר”מ]
    לכן הצדיקים כשבא להם איזה התרוממות. כמו שהי’ לבנ”י בקי”ס. מחזירין הגדולה לבעליו להשם יתברך. ועי”ז נשאר בידם לדורות. וז”ש אז ישיר לשון עתיד. שע”י השירה קבעו הנס דקי”ס לדורות. לאמר שאומרין השירה בכל יום והבן היטב:

    בשורות טובות ושבת שלום, נפתלי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *