לחיות עם פרשת השבוע – לנצח ללא קרב

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש

יש חלק בפרשה שאנחנו לא מדלגים עליו בכל שנה, והשנה יש תוספת חידוש בענין, מסוף הפרשה הקודמת.

הכוזרי כותב ביחס לארץ ישראל, והדברים נכונים במיוחד לזמננו (ב’, י”ד):

ועל הארץ ההיא נפלה הקנאה בין יעקב ובין עשו בדבר הבכורה והברכה, ולסוף נדחה עשו, על אף גבורתו, מפני יעקב, עם כל חולשתו.

הכרעת המאבק בין יעקב לעשו מתרחשת בפרשה שלנו. נביא את הפסוקים (בראשית ל”ו, א’-ג’):

וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם. עֵשָׂו לָקַח אֶת נָשָׁיו מִבְּנוֹת כְּנָעַן אֶת עָדָה בַּת אֵילוֹן הַחִתִּי וְאֶת אָהֳלִיבָמָה בַּת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי. וְאֶת בָּשְׂמַת בַּת יִשְׁמָעֵאל אֲחוֹת נְבָיוֹת.

התורה מדגישה כי נשיו של עשו הן מבנות כנען.
לאחר מכן מתארת התורה את הולדת ילדיו של עשו (שם, ד’-ה’):

וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו אֶת אֱלִיפָז וּבָשְׂמַת יָלְדָה אֶת רְעוּאֵל. וְאָהֳלִיבָמָה יָלְדָה אֶת יְעוּשׁ וְאֶת יַעְלָם וְאֶת קֹרַח אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו אֲשֶׁר יֻלְּדוּ לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.

שוב מדגישה התורה שבניו של עשו נולדו לו בארץ כנען.
ומה ההמשך?
כדאי לקרוא את הפסוקים לאט, ולשים לב מה עשו לוקח איתו (שם, ו’):

וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו
וְאֶת בָּנָיו
וְאֶת בְּנֹתָיו
וְאֶת כָּל נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ
וְאֶת מִקְנֵהוּ
וְאֶת כָּל בְּהֶמְתּוֹ
וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן
וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו.

עשו לוקח את כל מה שעמל עליו בארץ כנען – נשיו, ילדיו, מקנהו וכל קניינו, “וילך אל ארץ” – “לגור באשר ימצא” (רש”י). עשו לא יודע לאן הוא הולך, והוא מחפש לעצמו מקום על המפה לגור בו.
למה עשו הולך? “מפני יעקב אחיו”. מה פירוש? התורה מסבירה (שם, ז’):

כִּי הָיָה רְכוּשָׁם רָב מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם לָשֵׂאת אֹתָם מִפְּנֵי מִקְנֵיהֶם.

זה מדהים. עשו גר כל השנים בכנען. נשיו הן מכנען. ילדיו נולדו בכנען. את רכושו הוא עשה בכנען.
מולו מגיע ה”לורד” יעקב, שהוא הניגוד המוחלט לעשו: יעקב גר במשך שנים ארוכות בחרן. נשיו הן מחרן. ילדיו נולדו בחרן. את רכושו הוא עשה בחרן.
והנה, אין מקום בארץ כנען לשניהם. מי אמור להישאר בארץ כנען, ומי אמור ללכת? על פי כל חוקי הצדק הלאומי והבין לאומי, עשו צריך להישאר בכנען, ויעקב הוא זה שצריך לחפש לעצמו מקום על המפה.
עשו יכול גם לאכוף את הצדק. הוא חזק יותר מיעקב.
ובכל זאת הוא הולך. אין לו עדיין יעד, והוא מחפש איפה לגור.
ההסבר שהתורה נותנת לא מספק. האם הרכוש הרב הוא סיבה לכך שעשו ילך? יעקב הוא זה שצריך ללכת.
רש”י לא מפרש את המילים “מפני יעקב אחיו”. בהמשך, כשהתורה נותנת סיבה שאיננה מספיקה, רש”י חוזר אחורה:

ולא יכלה ארץ מגוריהם – להספיק מרעה לבהמות שלהם. ומדרש אגדה: “מפני יעקב אחיו”, מפני שטר חוב של גזירת (בראשית ט”ו) “כי גר יהיה זרעך”, המוטל על זרעו של יצחק, אמר: אלך לי מכאן, אין לי חלק לא במתנה שנתנה לו הארץ הזאת, ולא בפרעון השטר. ומפני הבושה, שמכר בכורתו.

למה התורה לא אומרת את הסיבה האמיתית?
התורה מלמדת אותנו דבר יסודי ועמוק.
הסיבה האמיתית שבגללה עשו הולך היא: “מפני יעקב אחיו”. יעקב מגיע לארץ ישראל, והוא נחוש בדעתו. זו הארץ שהקב”ה הבטיח לאברהם וליצחק וגם ליעקב. ה’ ציוה אותו לשוב לארץ כנען, ולכן זה מקומו.
כשיעקב בא בצורה כזו – עשו מחפש מקום אחר. זו באמת לא הארץ שלו. אמנם מבחינה חיצונית הוא צודק, “כאן נולדו הילדים, הם כבר בגן ובבית הספר, וזה לא מתאים עכשיו לעזוב”. אבל האמת היא שזה מקומו של יעקב ולא של עשו, ולכן עשו קם והולך.
עשו הולך בגלל יעקב, אך הוא מחפש תירוץ. התורה כותבת את התירוץ: “כי היה רכושם רב”.
ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. כאשר עם ישראל יבין זאת, ויחליט שהארץ הזו היא מקומו – הגויים ימצאו להם מקומות אחרים.

את הדברים הללו אמרתי במשך שנים, ולפעמים חשבתי לעצמי: איך זה יקרה? פתאום הערבים יחליטו שהם לא רוצים לשבת בארץ, שלא טוב להם כאן? מה יהיה התהליך?
ופתאום קלטתי שזה קורה. אנו חיים בעיצומה של נדידת עמים גדולה. האיסלאם נודד לאירופה ולארצות הברית, מכל המזרח התיכון וגם מישראל. זה מתרחש מול עינינו.

המאבק הראשון על ארץ ישראל הוכרע ללא קרב. מה שנדרש כדי לנצח הוא רק החלטה נחושה של יעקב – שלנו – שאנחנו כאן. אין צורך בסיירות ובחיל אויר כדי לנצח את המאבק על ארץ ישראל. צריך רק החלטה נחושה וחזקה של עם ישראל, שזו הארץ שלנו.

ההשוואה של הפסוקים על עשו לפסוקים על יעקב בפרשה הקודמת, מוסיפה הבנה חשובה.
על יעקב נאמר (בראשית ל”א, י”ז-י”ח):

וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים. וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן.

רש”י מעורר להשוואה של הפסוקים הללו לפסוקים על עשו:

את בניו ואת נשיו – הקדים זכרים לנקבות, ועשו הקדים נקבות לזכרים, שנאמר: “ויקח עשו את נשיו ואת בניו וגו'”.

מסביר המזרחי על רש”י:

לרוב שִׁטוּפוֹ בזמה.

בפסוק יש לכאורה כפילות, “וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ”, “מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם”. התורה מדגישה שיש כאן שני עניינים. האחד הוא הדרך שבה יעקב מתייחס לרכושו: “וינהג את כל מקנהו”. הענין השני הוא ההעמדה של יעקב מול עשו – יעקב רכש את קניינו בפדן ארם, ואילו עשו בארץ כנען, ובכל זאת עשו הוא זה שהולך.

כשמשווים בין הפסוקים רואים כמה הבדלים משמעותיים בין יעקב לעשו.
א. אצל עשו נאמר:

וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת נָשָׁיו וְאֶת בָּנָיו…

ואילו אצל יעקב:

וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו…

אצל יעקב מופיע הפועל “וישא” כמה פעמים. לאחר חלומו של יעקב, נאמר (בראשית כ”ט, א’):

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם.

יעקב לא הולך סתם, אלא קם ונושא את רגליו. “משנתבשר בשורה טובה שהובטח בשמירה, נשא לבו את רגליו ונעשה קל ללכת” (רש”י).
ובהמשך הפרשה שלנו נאמר (בראשית ל”ג, א’):

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו…

יעקב “נושא” – הוא כל הזמן בתהליך של עליה והתרוממות. הוא הולך ועולה בשלבי הסולם שראשו מגיע השמימה.
עשו לעומתו “לוקח”. הוא חושב על עצמו ועל האגו שלו, על תאוותיו.

יעקב משתמש בתכונה הזו של עשו, שהוא חושב שהכל מגיע לו והכל שלו. יעקב פונה לעשו: “אדוני”, ומכנה את עצמו “עבדך”, ועשו קונה את זה. הוא מרגיש חשוב והולך לשעיר, ומשאיר ליעקב את ארץ ישראל.

ב. יעקב לא “לוקח” את רכושו, אלא “וינהג את כל מקנהו” – הוא מנהיג את המציאות ולא נגרר אחריה.

ג. אצל יעקב נאמר:

וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם

ואצל עשו נאמר:

וְאֵת כָּל קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן

התורה מדגישה, כפי שהסברנו, שיעקב בא מחרן ועשו מארץ כנען, ובכל זאת עשו הולך ויעקב נשאר.

ד. אצל יעקב נאמר:

לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן.

ואצל עשו נאמר:

וַיֵּלֶךְ אֶל אֶרֶץ מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו.

ליעקב יש יעד שהוא בא אליו, ועשו – הולך ומחפש מקום, אין לו יעד מוגדר.
ועוד. יעקב בא אל אביו, ועשו הולך “מפני אחיו”. עשו באנרגיות של מלחמה ומאבק, ויעקב בא כדי לקבל את השפע האלוקי – מיצחק אביו, מהברכות שיצחק ברך אותו.

התורה מתארת את יעקב בביטויים של ענוה, יראת שמים, נתינה והנהגה של המציאות. ואילו עשו לוקח לעצמו, חושב על עצמו ואין לו יעד ומטרה.

יעקב אומר לעשו (בראשית ל”ג, י”ד):

יַעֲבָר נָא אֲדֹנִי לִפְנֵי עַבְדּוֹ וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים עַד אֲשֶׁר אָבֹא אֶל אֲדֹנִי שֵׂעִירָה.

רש”י:

עד אשר אבא אל אדני שעירה – הרחיב לו הדרך, שלא היה דעתו ללכת אלא עד סכות. אמר אם דעתו לעשות לי רעה ימתין עד בואי אצלו, והוא לא הלך. ואימתי ילך, בימי המשיח, שנאמר (עובדיה א כא): “ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו”.

יעקב מחכה לימות המשיח. אז הוא יופיע בשיא כוחו, ואז יגיע הזמן שהוא יכול לבוא לשעיר. בינתיים הוא ממתין, ולא מפחד מהדרך הארוכה שמצפה לו.
דבריו של יעקב הם הדרכה עבורנו. אנו צריכים ללכת לאט. “גאולתן של ישראל קמעא קמעא”. יעקב מחכה לימות המשיח – “לאלו הימים ההולכים לאט” (זוה”ק ח”א וישלח, קע”ב ע”א, בתרגום).

יעקב הולך לאט משום שיש לו – ולנו – הרבה מה לעשות ומה לעכל. יש הרבה דברים שצריך לבנות, והבנין צריך להיות יסודי. אנו כל הזמן הולכים ומתקדמים, אבל זה נעשה לאט. הקשיים שבדרך גורמים לתהליך להתנהל לאט, ויחד עם זאת הם מעוררים אותנו לברר ולהעמיק את דרכנו.

אנו צריכים להתגבר על כל המכשולים, מתוך אמונה שזו ארצנו וזה מקומנו. כאן עם ישראל מופיע במלוא עוצמתו, בתורה גדולה, שהרי זוהי ארץ הנבואה. בארץ ישראל עם ישראל יופיע את העוצמה של הנהגת המדינה שלו, ויהיה “לאור גויים”. אנו בתהליך, והדברים מתקדמים, גם כאשר נראה שאנו בנסיגה.
התרבות של עשו רוצה הכל מהר, כאן ועכשיו. לפעמים אנחנו מושפעים מהתרבות הזו. אנו צריכים להתאזר בסבלנות, לבנות את עצמנו ואת העם בצורה עמוקה ויסודית, לבנות את הקשר לקב”ה, לתורה, לארץ ולעם. המשימה שלו היא לבנות את הבנין ביסודיות ובעמקות.

אנו צריכים ללכת בדרכו של יעקב, שמנהיג את המציאות. יש לו יעד, יש לו חזון, והוא צועד לקראתו. יעקב לא מובל על ידי המציאות, אלא מוביל אותה.
דרכו של עשו היא להיות מובל על ידי הרוחות המנשבות בעולם. הוא זורם אחר כל רוח שטות, והיא מנהיגה אותו.
אנו צריכים להיות כמו יעקב, ולא לתת לרוחות הרעות להנהיג אותנו.

יעקב נושא את רגליו ואת עיניו. הוא לא רואה את מה שהמציאות מביאה לו מול העיניים, אלא נושא את עיניו ומחפש מה הוא רוצה לראות. הוא מחפש את הדברים הגדולים, את העתיד הגדול, את הנוכחות האלוקית.

אנחנו מוקפים בתרבות של עשו, שמושכת אותנו ומנסה להנהיג אותנו. אל לנו להיגרר אחריה. אנו צריכים להנהיג את המציאות ואת עצמנו, על פי החזון והיעד שלנו.

אדם שחי בצורה כזו – יהיה מאושר. כשיש לאדם חזון והוא חי לאורו, כשמידותיו מתוקנות – הוא מלא שמחה. הוא רואה כל דבר בעין טובה, שמח בהצלחת חבריו, מלא ענוה – אין לנו שמחה גדולה מזו. לשם כך יש להנהיג את החיים, ולא להתגלגל בצורה מקרית.

המאבק של יעקב ועשו, הוא סמל למאבק שלנו מול אומות העולם, אבל גם מול ה”עשו” שבלבו של כל אחד. אנו יכולים להכריע את המאבק הזה ללא קרב. אם נבוא נחושים, נדע מה אנו רוצים מעצמנו – כל האויבים והדברים הרעים יברחו מאיתנו.
מיעקב אנו למדים שהכל תלוי בנו, בהחלטה שלנו. אנו יכולים לבנות לעצמנו חיים מאושרים, אם רק נחליט שזו הדרך שלנו. הכל יפתח בפנינו, לטובה ולברכה, לגאולה שלמה לכלל ולפרט, לאורך ימים ושנים טובות.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *