לחיות עם פרשת השבוע – ניגון של רועה

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש

בתחילת הפרשה נאמר (בראשית ל”ז, י”ב):

וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם.

מפרש רש”י:

לרעות את צאן – נקוד על את, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן.

הנקודה שיש בספר תורה מעל המילה “את”, מלמדת שהם בעצם הלכו לרעות את עצמם, לדאוג לעצמם, ולא לצאן.
זו אמירה קשה. האחים הקדושים, שנים עשר השבטים שבנו את עם ישראל, פועלים מתוך אגואיזם? חושבים רק על עצמם?
דברי רש”י עוררו אותי להתבונן בכל הסיפור של יוסף ואחיו. אנחנו נתקלים בסיפור הזה בביטויים קשים מאוד ביחס לאחים. מילים חריפות שאנו לא מעיזים להגיד – נכתבו בתורה על האחים ועל יעקב.
על יעקב נאמר (בראשית ל”ז, ג’):

וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו.

וכבר עמדו חז”ל על כך שהעדפת אחד מהבנים גרמה לכל הצרות שהתגלגלו בהמשך.
על האחים נאמר (בראשית ל”ז, ד’):

וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם.

“שנאה” היא מילה קשה וחריפה. האחים שונאים את יוסף? איך יתכן?
ובהמשך (בראשית ל”ז, י”א):

וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו.

הקנאה היא מידה מגונה ביותר. האם האחים לקו במידה זו?
גם על יוסף נאמרו ביטויים קשים. התורה אומרת על יוסף (בראשית ל”ט, ו’):

וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה.

ומפרש רש”י:

ויהי יוסף יפה תואר – כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו, אמר הקב”ה: אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך, אני מגרה בך את הדוב, מיד ותשא אשת אדוניו וגו’.

יוסף שוכח את אביו וחושב רק על עצמו ועל יופיו? איך יתכן לחשוב כך על יוסף הצדיק?
הסיפור על יהודה ותמר אף הוא מעורר קושי גדול ביחס להתנהגותו של יהודה.

דברי הרש”ר הירש מתייחסים לענין. ברגע הראשון הם עוררו בי התנגדות, אך במחשבה שניה יש כאן עוצמה גדולה (על בראשית ל”ז, א’):

…הרי לפנינו נער שאין לו אם ואחים. כל השאר גדלו בחברת אחים, תחת כנפי אם ובהשפעת אהבתה, אך יוסף היה בודד. האם נפטרה בילדותו, והשאירה רק אותו. בנימין עדיין ילד, לא חבר לנער. אצל אחיו הבוגרים לא מצא לו מקום, ולכן נמשך אל בני השפחות – אולי – גם מתוך שמץ של יהירות…
בנפשו של יוסף היה חבוי השליט שלעתיד. הוא היה מעט גאה ומעט יהיר. באופן טבעי התחבר אל בני השפחות, שאולי נכנעו לו מעט, אולי החניפו לו מעט.
אמנם אין מקום לניגודים כאלה בבית יהודי; רגש החובה וההשתעבדות המשותפת למטרה אלהית אחת והעבודה המשותפת במילוי תפקיד זה, צריכים היו להשוות כל ניגוד. אולם האידיאל של הבית היהודי הינו רק תוצאה לחינוך התורה האלהית והגורל היהודי. העם אשר בתכונתו הוא “עז שבאומות”, ואיננו עם נכנע כל עיקר, אשר גם בתכונותיו יש מידת הנקימה והנטירה, ובראשית ימיו הנה הוא מבצע גם פשע מתוך קנאה ושנאה, הנה עם זה כה התרומם והתעלה על ידי חינוך תורתו וגורלו עד כי פשעים גסים כשפיכות דמים וגילוי עריות לא נודעו בחוגו מאות בשנים; אם הוא הפך לרחמן שבאומות, שאהבה ואחוה במשכנותיו; אם יכלה ההשגחה להעיז – כפי שראו זאת הזמנים שעברו אך זה עתה – להפקיר אותו לגזירות מלכויות, אשר במשך מאות בשנים היו עלולות לזרוע פירוד לבבות, קנאה ושנאה ממארת, אל חיק המשפחה היהודית, כאשר נאלצו בנים להמתין למות אביהם, ואחים צעירים למות הגדולים, כאשר בנים לא יכלו לבסס את מעמדם כל עוד חיו אבותיהם, ובנים צעירים כל עוד חיו הגדולים, וכך הפכו קשרי המשפחה הטבעיים למכשלה וקללה – אם למרות כל זה יצאה המשפחה היהודית מלהט נסיונותיה באהבת הורים, בנים ואחים, מזהירה כיהלום, וטהורה כפנינה, והעזות היהודית התעלתה לעמידת גבורה ואמונת אומן לעומת כל נסיונות ופתיונות – הנה אין כל זה אלא נצחון החוק האלהי שלא יצא מתוכנו אלא התגלה אלינו, שחגג את נצחונו המזהיר הראשון כאשר כבש את עצמנו.

המידות הטובות של המשפחה היהודית אינן נמצאות בנו באופן טבעי. בראשית היווצרות האומה היו בעם ישראל מידות רעות של שנאה וקנאה, יהירות ותחרות. החינוך של התורה הוא שהפך את עם ישראל, ה”עז שבאומות”, ל”ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים”.
דוגמא לדבר בדורנו אפשר לראות בספר “שיח לוחמים”, שיש בו שיחות עם קצינים וחיילים בני קיבוצים לאחר מלחמת ששת הימים. מידת הרחמנות שמופיעה שם – גם על האויב – קיצונית ומוגזמת. אחד הלוחמים סיפר שחייל מצרי ירה לעברם, והרג את חברו. החייל כיון את הנשק אל המצרי, ירה והחטיא. והוא אומר: “אבן נגולה מעל לבי. לא הייתי יכול לחזור הביתה אם הייתי פוגע בו”. אין עוד עם כזה.
איך מעם עז, עם קנאה ושנאה, יצא עם כל כך רחמן?
זה החינוך של התורה. בטבע אנו “עזים שבאומות”. הנשמה האלוקית שבקרבנו מעוררת אותנו לחיפוש האמת ולמלחמה על האמת, וזה יוצר תכונה של עזות. התורה הופכת אותנו לרחמנים בני רחמנים.

הדבר מזכיר את האגדה על משה רבינו (מובא בתפארת ישראל על המשניות, קידושין פ”ד, יכין אות ע”ז):

על פי מה שמצאתי כתוב דבר נחמד, שכשהוציא משה רבינו ע”ה את ישראל ממצרים, “שמעו עמים ירגזון וגו'”, ויתמהו מאד על זה האיש משה, כי על ידו נעשו כל הגבורות והנפלאות האלו, ולכן התעורר מלך ערביי אחד, וישלח צייר מובחר לצייר תמונת המנהיג הגדול הזה ולהביאו אליו, וילך הצייר ויצייר תמונתו ויביאהו לפני המלך. וישלח שוב המלך ויביא ויאסף יחדיו כל חכמי חרשים אשר לו, וישאל להם לפשוט על פי פרצוף פניו של משה כפי המצוייר, לדעת תכונת טבעו ומדותיו, ובמה כחו גדול. וישיבו כל החכמים יחדו אל המלך ויאמרו, אם נשפט על פי ציור קלסתר פניו של האיש הזה המפורסם לגדול, נאמר לאדונינו כי הוא רע מעללים, בגאות וחמדת הממון ובשרירות הלב, ובכל חסרונות שבעולם שיגנו נפש אדם המעלה. ויקצוף המלך מאד ויאמר: מה זה, הכי תתעללו בי, הלא בכל אלה שמעתי מכל עבר ופינה בהפך מזה האיש הגדול, ויחרדו האנשים מאד, וישיבו את המלך בשפל קול התחנה, ויתנצלו את עצמם הצייר והחכמים, כל אחד בחסרון ידיעת חבירו, הצייר אמר, אני ציירתיו כהוגן, והחכמים שגו בידיעתם, והחכמים גללו כל החסרון על הצייר שלא צייר תמונת משה כהוגן, והמלך אשר נכסף לדעת מי משניהן יצדק, נסע ברכבו ובפרשיו ויבוא אל תוך מחנה ישראל, ובבואו וישא עיניו וירא את משה איש אלהים מרחוק וימהר ויקח את הציור מתוך חצנו, ויבט והנהו כתמונתו וכצלמו כאשר ציירו הצייר, קולע אל השערה ולא יחטא, ויפג לבו ויפלא ויתמה עד מאוד, וילך ויבוא בעצמו אל אהל איש האלהים ויכרע וישתחוה לאפיו, ויספר למשה כל הדברים האלה אשר נעשו, ויאמר עוד, בי אדוני איש האלהים, הנני קודם ראותי פניך פני אלהים אמרתי אך אולי הצייר שגה במלאכתו, לבעבור חכמי מפורסמים לבקיאים מאד בחכמת הפיזיאנאמי ואין דוגמתם, אך עתה אחרי ראותי כי תמונתך מכוונת אל הציור אשר הביא הצייר, לא נותר בי אשמה רק לומר כי חכמי בגדו בי, וכי חכמי אליל הם וחכמת מה להם, והם אוכלי שולחני, ויתעוני מאז בהבליהם, ויען משה איש אלהים ויאמר, לא כן, גם הצייר, גם חכמיך, נפלאים הם בידיעתם וחכמתם, אולם דע לך, כי לולי הייתי בטבע באמת כפי ששמעת ממדותי, לא טוב אנוכי מבול עץ יבש, כי גם ממנו נמנעו ונחשכו כל חסרונות האדם, ואם כן, הכי בעבור זה אהיה יקר בעיני אלהים ואדם, אמנם כן ידידי, לא אבוש לומר לך, כי כל החסרונות אשר שפטו עלי חכמיך, כולם קשורים בי בטבע, ואפשר עוד יותר מאשר שפטו חכמיך, ואני בכח אמיץ הנה התחזקתי ורדיתי וכבשתי אותם, עד אשר קניתי לי הפוכם לטבע שני, ולכן ובעבור זה יקרתי והתכבדתי בשמים ממעל ובארץ מתחת.

בטבעו היה משה בעל מידות מגונות, אלא שעמל לתקנן עד שהגיע למידת הרחמים שלו על הצאן, ולמסירות נפשו על עם ישראל, עד שהגיע לומר (שמות ל”ב, ל”ב): “וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ”. משה הסכים למסור עצמו בעולם הזה ובעולם הבא למען עם ישראל. לא היה זה טבעו המולד של משה, אלא תכונות שהגיע אליהן בעבודתו.
הרש”ר הירש אומר כך על עם ישראל כולו. בראשית הדרך היו בעם ישראל קנאה, שנאה, תחרות וגאוה. ומתוך המציאות הזאת הגיע עם ישראל למידותיו המתוקנות, על ידי התורה.
כבר האחים התחילו את תיקון המידות. כשהגיעו למצרים היו כאיש אחד בלב אחד, ולא נתנו ליוסף לפגוע בבנימין. הערבות ההדדית נולדה כבר אז, ובמשך הדורות קנה עם ישראל את תכונת הרחמנות הגדולה, את האחדות, את הערבות ההדדית. יהודי בקצה העולם שסובל – ומיד מתגייסים כולם לעזור לו. אין לזה אח ורע באומות אחרות. מה הקשר בין יהודי מישראל ליהודי בקצה אחר של העולם?
זהו החינוך של התורה במשך הדורות. על זה ברא הקב”ה את העולם. לא נבראנו טובים, אלא אנו צריכים להיטיב את עצמנו, לעמול ולהתייגע כדי להיות אנשים טובים.

הרב קוק כתב (על פי הזוה”ק):

סטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא (=מתחיל בפירוד ומסיים בחיבור).

ההתחלה היא בפירוד, המוליד בירור נוקב ועמוק של כל אחד מהצדדים. כל אחד מברר את דרכו, את אישיותו ואת התכונה המיוחדת לו. לא מטשטשים את ההבדלים כדי להתחבר, אלא מבררים את כל ההבדלים, בצורה נוקבת. אחר שכל צד מבורר – ניתן להתחבר. החיבור לא פוגע ביחודו של כל אחד, אלא מביא את כל הצדדים בצורה מלאה. החיבור נעשה בעוצמה גדולה, כי הוא לא על חשבון הפרטים.

כך עולה מדברי המדרש על הפרשה, על הפסוק העוסק בירידת יהודה מאחיו (בראשית רבה פרשה פ”ה, א’):

“ויהי בעת ההיא”, רבי שמואל בר נחמן פתח (ירמיה כ”ט): “כי אנכי ידעתי את המחשבות”, שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ויוסף היה עסוק בשקו ובתעניתו, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויעקב היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה היה עסוק ליקח לו אשה, והקב”ה היה עוסק בורא אורו של מלך המשיח.

כל אחד היה עסוק בענייניו, בצערו ובחייו. בתוך כל הסיבוכים הללו – הקב”ה בורא אורו של מלך המשיח. מהסיפור הזה יצא פרץ, אבי מלכות בית דוד.
ניתן לשער, שבזמן שהתרחשו האירועים, היה כל אחד בטוח שהוא במצב קשה ונורא. יעקב רחוק מבנו האהוב, יוסף רחוק ממשפחתו, בודד במצרים, האחים מצטערים על המכירה, יהודה מנסה לבנות את משפחתו בקשיים גדולים. ובתוך כל הקושי הזה – נברא אורו של מלך המשיח.
פעמים רבות אנו רואים מול העיניים דברים קשים. מאבקים תרבותיים, פירודים ומחלוקות. נראה לנו שהמצב קשה וחסר סיכוי. אך גם היום אנו יכולים לומר: “הקב”ה עוסק בורא אורו של מלך המשיח”.

יש לנו מה לעשות בענין. ננסה לבאר את הדברים על פי תורה מפורסמת של רבי נחמן, שקשורה גם לפרשת השבוע (ליקוטי מוהר”ן תניינא תורה ס”ג):

דע, כי יעקב אבינו כששלח את בניו עשרת השבטים ליוסף, שלח עמהם ניגון של ארץ ישראל. וזה סוד, “קחו מזמרת הארץ בכליכם וכו'” (בראשית מג). בחי’ זמר וניגון, ששלח על ידם ליוסף, וכמו שפירש”י מזמרת, לשון זמר וכו’. כי דע, כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם. כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד, שהיא צריכה לאוכלו. גם, אינו רועה תמיד במקום אחד. ולפי העשבים והמקום שרועה שם, כן יש לו ניגון. כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר, שזה בחי’ פרק שירה. ומשירת העשבים, נעשה ניגון של הרועה. וזה סוד, מה שכתוב (בראשית ד): “ותלד עדה את יבל הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה, ושם אחיו יובל הוא היה אבי כל תופס כינור ועוגב”. כי תיכף כשהיה בעולם רועה מקנה, היה תיכף כלי זמר כנ”ל. ועל כן דוד המלך ע”ה שהיה “יודע נגן” (שמואל א טז), על כן היה רועה (שם). כנ”ל (גם מצינו באבות העולם כולם, שהיו רועי מקנה). וזה בחי’ (ישעיה כד): “מכנף הארץ זמירות שמענו”, היינו שזמירות וניגונים יוצאים מכנף הארץ. כי על ידי העשבים הגדילים בארץ, נעשה ניגון כנ”ל. ועל ידי שהרועה יודע הניגון, על ידי זה הוא נותן כח בהעשבים, ואזי יש להבהמות לאכול. וזה בחי’ (ש”ה ב) “הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע”. היינו, שהנצנים גדילים בארץ, על ידי הזמר והניגון השייך להם כנ”ל. נמצא, שעל ידי הזמר והניגון שהרועה יודע, הוא נותן כח בעשבים, ויש מרעה לבהמות. גם, הניגון הוא טובה להרועה בעצמו. כי מחמת שהרועה הוא תמיד בין בהמות, היה אפשר שימשיכו ויורידו את הרועה מבחי’ רוח האדם, לרוח הבהמיות, עד שירעה הרועה את עצמו. בבחי’ (בראשית לז) “וילכו לרעות את צאן אביהם וכו'”, ופירוש רש”י שהלכו לרעות את עצמן. ועל ידי הניגון, ניצול מזה. כי הניגון הוא התבררות הרוח, שמבררין רוח האדם מן רוח הבהמה, בבחי’ (קהלת ג) “מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה”. כי זהו עיקר הניגון, ללקט ולברר הרוח טובה, כמבואר במקום אחר. ועל כן, על ידי הניגון, ניצול מרוח הבהמיות. כי נתברר רוח האדם מרוח הבהמה, על ידי הניגון כנ”ל.

הניגון מרומם את המציאות כולה, וגם את הרועה. הרועה נמצא כל הזמן בין הבהמות, והניגון שומר עליו שלא יהפוך להיות בהמי.
מהו עומק הניגון?
בפנימיות התורה מבארים את עניינם של הטעמים, שהם הניגון של פסוקי התורה.
בספר התורה יש אותיות, ולאותיות יש תגים, שמחוברים להן. יש גם ניקוד, שמורה כיצד לקרוא את האותיות, וטעמים, שמלמדים את המנגינה. הניקוד והטעמים אינם כתובים בספר התורה, אלא מופיעים על ידי הקורא.
היה ניתן לחשוב שהאותיות – הן העיקר, והכל סובב סביבן. אך מבואר, שהדבר העליון ביותר הוא הטעמים. האותיות עצמן הן דבר מת. הניקוד מכניס רוח באותיות, ומלמד כיצד לקרוא, אָ אֶ או אִ. אך עדיין חסרה המשמעות של המשפטים. האם זה משפט שאלה או אמירה נחרצת? מהי המשמעות? זה בא על ידי הניגון.
כשקוראים את הפסוק “שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד” בסימן שאלה, זו משמעות הפוכה למשמעות של הפסוק. הניגון קובע את האוירה של הפסוק. הוא יוצר את המציאות של הפסוק.

מה שקובע אם הרועה רועה את עצמו כאחת הבהמות, או שהוא מוביל את הבהמות אחריו – זה הניגון. הניגון מרומם את הרועה, ויוצר את האוירה שהוא נמצא בה. הניגון מעורר את השאיפות הרוחניות, ומבדיל את הרועה מן הבהמה.
גם העשבים – על ידי הניגון שיש בהם, החיות הפנימית, הם מחיים את הבהמה שאוכלת אותם, ואת האדם האוכל אותם.
מן הסתם המחקר יגלה שכאשר מנגנים לעשבים – הם גדלים בצורה טובה יותר ומזינה יותר. כשאדם שמח, הוא מפריש חומרים שמוסיפים לו בריאות. מן הסתם גם הצמחים כך.

הניגון הוא ניגון של הנשמה. כמו תקיעת השופר, שאיננה כוללת מילים אלא רוח בלבד שיוצאת מן השופר. כך גם הניגון. מקורו הוא עמוק ופנימי, הוא יוצא מהנשמה וכך מרומם את המציאות.

אנו יכולים ללמוד מרבי נחמן כיצד לפעול במציאות שאנו חיים בה. אנו נמצאים בתקופה של פירודים, של שנאה ומחלוקות. מה יכול לאחד את כל המציאות?
הנשמה. אנו צריכים לחזק את מושג הנשמה. נשמת האומה, המגלה את האחדות של כל פרטי האומה, ונשמת התורה. הנשמה שבתורה היא הניגון של הסוגיא. אין די בלימוד מה כתוב בסוגיא, צריך לקלוט גם את הניגון שעולה ממנה – אלו ערכים יוצאים ממנה, מהם החיים שצומחים מתוך הסוגיא.
על ידי הנשמה אפשר להגיע ל”סיים בחיבורא”.
בפרשת השבוע אנו נמצאים בתחילת ההופעה של עם ישראל, של משפחת יעקב. ההתחלה היא בפירוד גדול שגורם לקשיים גדולים מאוד. כל אחד מהצדדים חושב על עצמו. כיצד אפשר לגרום להם לצאת מעצמם, לא לרעות רק את עצמם אלא להוביל את העולם אחריהם? על ידי הניגון, ההופעה של הנשמה. הנשמה תביא אותנו לשלוט במציאות, ולא ניתן למציאות לשלוט עלינו.

מתוך הקשיים שבפרשה, צמח עם של רחמנים וגומלי חסדים. זה מתחיל כאן. בנשמה שמובילה את המציאות, וגורמת לנו לא לרעות את עצמנו אלא לראות גם את חברינו. כך נוכל לרומם את המציאות, ולהביא לגילוי אורו של מלך המשיח.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *