לחיות עם פרשת השבוע – ידים למעלה, מעל לראש

הרב יהושע ויצמן
י״א בטבת ה׳תשפ״ב
 
15/12/2021

פרשת שבוע

בפרשה מופיע הסיפור של מנשה ואפרים, וליתר דיוק אפרים ומנשה. ננסה להתבונן בו לאור דברי המפרשים וכתבי החסידות.

אנו פוגשים בבניו של יוסף לראשונה בפרשת מקץ (בראשית מ”א, נ’-נ”ב):

וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אוֹן. וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי. וְאֵת שֵׁם הַשֵּׁנִי קָרָא אֶפְרָיִם כִּי הִפְרַנִי אֱלֹהִים בְּאֶרֶץ עָנְיִי.

לאור השמות שקרא להם יוסף, אפשר להבין מה הענין המיוחד בכל בן.

שמו של מנשה הוא בפשטות מלשון שכחה. “נשני” – מלשון נשיה ושכחה. אלא שזה קשה, כפי שמעיר הרש”ר הירש:

נשני – מבארים כרגיל: אלהים השכיחני את כל עמלי ואת כל בית אבי! לב מי לא יזדעזע למקרא משפט זה? יוסף קורא שם לבכורו על שם שהאלהים השכיחו את אביו הזקן ואת כל משפחת בית אביו! על פי זה תתבאר אמנם העובדה שיוסף לא התעניין בגורל אביו זמן כה ממושך, ונמצאנו למדים שיוסף היה בפשטות – אדם חסר לב!

האם יוסף שוכח ממשפחתו ואיננו חפץ כלל להיזכר בה ולחזור אליה?
על כן מסביר הרש”ר הירש:

אך לאושרנו “שכח” איננו הוראה יחידה ל”נשה”. “נשה” פירושו גם כן: היות בעל חוב, היות נושה, ויהיה אפוא פירוש “נשני”: את אסוני ואת משפחתי עשה לי אלהים לנושים. מה שעד כה נראה לי כאסון וכהתעללות, אלהים עשאו כלי שרת לעצב את אושרי: חוב גדול אני חייב לאסוני ולמשפחתי.

“נשני” הוא גם מלשון חוב ומחוייבות. יוסף רואה את עצמו מחוייב לתיקון. לא רק הגלות והשכחה של ארץ ישראל. השכחה של הגלות זו שכחה על מנת לזכור. יש לנו חוב לחזור לעצמנו, למציאות המקורית שלנו.
מנשה הוא בחינת גלות וגאולה. לא רק הגלות, שכחת ההורים, אלא גם הגאולה, המחוייבות לתקן.
גאולה בתורה היא חזרה לעצמנו, למצב המקורי. כך בגאולת קרקעות ועבדים בפרשת בהר. בשנת היובל חוזרות הקרקעות לבעליהן וחוזרים העבדים למשפחותיהם. כל דבר חוזר למקומו המקורי, וזוהי גאולה.

אפרים הוא לשון פרי, הוא לא מסתפק בחזרה לעצמנו, אלא מוסיף את השאיפה להתקדם. להיות מוסיף והולך, בשאיפות גדולות, אינסופיות.
ה”שפת אמת” מסביר שמנשה הוא בחי’ “סור מרע”, ואפרים הוא בחי’ “עשה טוב”.

נראה, וכך כתבו כמה מהמפרשים, שהדברים קשורים למדרש המופיע בפרשה (בראשית רבה פרשה צ”ז, ג’):

“המלאך הגואל אותי מכל רע וגו'”, אמר ר’ יוסי בר חלפתא: קשה הוא הפרנסה כפלים כלידה, בלידה כתיב (בראשית ג’): “בעצב תלדי בנים”, בפרנסה כתיב (בראשית ג’): “בעצבון תאכלנה כל ימי חייך”. רבי אלעזר ורבי שמואל בר נחמן, רבי אלעזר אמר: הקיש גאולה לפרנסה, ופרנסה לגאולה, מה גאולה כפלים אף פרנסה כפלים, מה פרנסה בכל יום אף גאולה בכל יום. ורבי שמואל בר נחמן אמר: וגדולה מן הגאולה, שהגאולה על ידי מלאך ופרנסה על ידו של הקב”ה, גאולה על ידי מלאך, “המלאך הגואל אותי”, ופרנסה על ידי הקב”ה (תהלים קמ”ה): “פותח את ידך ומשביע לכל חי”.

חכמים דנים במדרש מה קודם, מה גדול ממה, הפרנסה או הגאולה, ואומרים, שהפרנסה גדולה מן הגאולה.
ה”שפת אמת” אומר שמנשה הוא בחי’ גאולה, ואפרים בחי’ פרנסה, ולכן הוא גדול יותר.
מנשה הוא הגאולה – היציאה מהגלות והחזרה לעצמנו.
אפרים הוא בחי’ פרנסה, שהיא מעבר לחזרה לעצמנו. הקב”ה ברא את האדם כך שהוא זקוק לפרנסה – לאוכל, ללבוש, לבית. כך האדם הולך ומוסיף כל הזמן, ומשכלל את העולם. לולא השאיפה לפרנסה, לא היינו יושבים עכשיו באולם מואר וממוזג, אלא באיזו מערה, וודאי שאי אפשר היה לצלם את השיעור… הפרנסה מובילה לשכלול של העולם, לשאיפות קדימה.
כמובן, הכל צריך להיות בצורה חיובית ומאוזנת, ובתוך גבולות סבירים. אך עצם השאיפות שייכות לפרנסה, לרצון להוסיף עוד.

כאשר יעקב משכל את ידיו, יוסף נבהל (בראשית מ”ח, י”ז):

וַיַּרְא יוֹסֵף כִּי יָשִׁית אָבִיו יַד יְמִינוֹ עַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם וַיֵּרַע בְּעֵינָיו וַיִּתְמֹךְ יַד אָבִיו לְהָסִיר אֹתָהּ מֵעַל רֹאשׁ אֶפְרַיִם עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה.

בצורה פשוטה, יעקב הציף אצל יוסף את הסיפור הקשה שלו עם אחיו. הרי מדוע התגלגל הדבר וירדו האחים למצרים? בגלל שיעקב העדיף את יוסף על שאר האחים. על כך אמרו חכמים (שבת י’ ע”ב):

ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

יוסף למד שאסור להעדיף בן אחד על האחר, וכשיעקב עושה זאת – הכל צף ומתעורר מחדש, והוא נבהל. האם לא די לנו בפעם אחת שזה קרה, ובכל הצרות שהתרחשו בעקבות הפעם הזאת?
אך יעקב נשאר יציב בדעתו ולא מוכן לחזור בו (בראשית מ”ח, י”ט):

וַיְמָאֵן אָבִיו וַיֹּאמֶר יָדַעְתִּי בְנִי יָדַעְתִּי גַּם הוּא יִהְיֶה לְּעָם וְגַם הוּא יִגְדָּל וְאוּלָם אָחִיו הַקָּטֹן יִגְדַּל מִמֶּנּוּ וְזַרְעוֹ יִהְיֶה מְלֹא הַגּוֹיִם.

אמנם גם מנשה יהיה גדול, אבל אפרים הוא הדרך להתקדם. אתה, יוסף, קראת להם בשמות, ובכך הגדרת את עניינו של כל אחד. אני פועל על פי ההגדרות שלך, ולכן אני מקדים את אפרים. אמנם מנשה הוא הכרחי – הערך של המחוייבות ליציאה מהגלות הוא חשוב ואי אפשר בלעדיו. גם יד שמאל היא יד חשובה, ולא דוחים אותה לגמרי. אך הדרך לתיקון היא דרכו של אפרים – עשיית הטוב והשאיפה אל הטוב. ובכלל מאתיים מנה – התיקון של אפרים כולל את התיקון של מנשה. כשאדם שואף לטוב, רוצה את הטוב ועושה טוב – הוא גם סר מהרע.

הדרך הנכונה היא לעשות טוב. לא לשקוע בעבר, מה היה ומה היה יכול להיות, מה עשיתי ומה יכול הייתי לעשות. אין לשקוע בעבר. צריך להיות עם הפנים קדימה, לבנות עתיד טוב יותר, ליצור מציאות חיובית.
צורת המאבק איננה בהפגנות ובזעקה על הרע, אלא בעשיה של טוב. כך נאבקים בצורה הטובה ביותר בכל הדברים השליליים. לא רק את החושך איננו מגרשים במקלות. כל ערך שלילי שיש – הדרך להילחם בו היא על ידי הוספת אור, על ידי שנהיה טובים יותר. זה עצמו מתקן את המציאות השלילית.

“לחיות עם פרשת השבוע” – יעקב מלמד אותנו הדרכה לדורות. אנו צריכים לפעול בדרכו של אפרים – שאיפות טובות ועשיית טוב.
ה”שפת אמת” (ויחי תרמ”ט), קושר לכך את הפסוק (תהלים קל”ד, ב’):

שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרֲכוּ אֶת ה’.

הראש הוא האיבר הגבוה ביותר בגוף. אבל ניתן לשאת את הידים ולהרימם למעלה מן הראש.
הראש נותן עצות ומדריך כיצד לחיות, אבל הידים הפועלות, הן כח החיים, והן למעלה מן הראש. החיים כוללים גם את הראש והם עליונים ממנו. הרב קוק אומר (אורות הקודש ח”ג עמ’ קל”ח):

לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם.

התורה שייכת לראש, אך לעתיד לבוא, החיים עצמם יהיו תורה, והידים יעלו מעל לראש. הצד המעשי הוא הצד העליון יותר. אפרים המבטא את הצד המעשי, קודם למנשה.

היחס בין הראש והידים בא לידי ביטוי ביחס שבין המוח והלב. הידים הם כנגד הלב.
משל למה הדבר דומה, לעגלון המוביל מרכבה עם סוסים. מי מוביל את המרכבה? ודאי שהסוסים. אך אילולא העגלון האוחז במושכות, עלולה המרכבה להתהפך לתהום, ולא תגיע אל יעדה.
המושכות הן בחי’ השכל, הוא מכוון את האדם לדרך הנכונה. אך מי שהולך, חי את החיים – אלו הסוסים, בחי’ הרגש. המוח יועץ ומפקח, אבל הלב מזרים את כוחות החיים.
אמנם אפרים קודם למנשה, והידים עולות מעל לראש, אבל אי אפשר בלי הראש.

יש בדברים אלו לימוד גדול עבורנו. אנו נמצאים בתקופה של מאבק על הזהות היהודית של המדינה, מאבק על ערכים חשובים ויסודיים – ארץ ישראל, המשפחה, התורה.
הדרך להיאבק היא בהוספת טוב, ולא בהפגנות וצעקות. אפרים קודם למנשה.
אנו צריכים להוסיף בתורה, בשיעורי תורה לכלל הציבור. אנו צריכים להוסיף רוח בנשמת האומה, וכך נתגבר על המכשולים ונגיע אל היעד הגדול, נחזור לעצמנו וגם נוסיף עוד שפע ואור בעולם, לאורך ימים ושנים טובות.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.