לחיות עם פרשת השבוע – חמורים וכלבים

הרב יהושע ויצמן
ג׳ בשבט ה׳תשפ״ב
 
05/01/2022

פרשת שבוע

שלוש הפרשיות הראשונות של ספר שמות עוסקות ביציאת מצרים. הפרדה הבאה היא כבר אחרי היציאה, והיא כוללת את השירה וההודאה על היציאה ממצרים.
על פי תחילת כל פרשה אפשר להבין מה עניינה.
פרשת שמות פותחת (שמות א’, א’):

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.

היא עוסקת בעם ישראל, בירידה למצרים ובשעבוד הארוך והקשה במצרים.
פרשת וארא פותחת (שמות ו’, ב’-ג’):

וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה’. וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי ה’ לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.

פרשה זו עוסקת במשה. משה, יחד עם אהרן, הוא ה”כוכב” הגדול של הפרשה.
הפרשה שלנו פותחת (שמות י’, א’):

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ.

פרשה זו ממקדת את הטיפול בפרעה. אמנם נאמר גם קודם לכן “בא אל פרעה”, אך כאן יש משהו מיוחד: כתוב שמשה צריך לבוא אל פרעה, אך לא כתוב מה הוא צריך לעשות אצל פרעה. המטרה היא לבוא אל פרעה. בזוה”ק עומדים על כך שהקב”ה משתבח הרבה בכך שהוא התעלל במצרים ועשה אותות ומופתים כדי לשמור את כוחם.
מהי משמעות הדבר?
נראה, שהתורה מלמדת שלפעמים אנו צריכים לטפל ברע בפני עצמו. הקב”ה ברא את העולם, ונתן בעולם כוחות של רע. יש לרע אוטונומיה, כאילו הוא שולט. הרע מתחיל לחשוב שהוא עיקר הבריאה והוא שולט בה (יחזקאל כ”ט, ג’): “לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי”.
העולם כולו נברא בצורה כזו – יש חוקי טבע, ולכל תופעה יש הסבר שכלי. כביכול ניתן לחיות בעולם בלי להכיר את הקב”ה. האם אנו רואים את “טביעות האצבעות” של הקב”ה בבריאה?
יציאת מצרים באה לשבור את התפיסה הזאת, את הבחי’ של פרעה, את האוטונומיה של הרע. הקב”ה מראה שיש מי ששולט בעולם כולו, וגם הרע הוא חלק מהבריאה: “עושה שלום ובורא רע”. כך יש להבין את האותות שמשה עשה לפרעה, שבהם המטה נהפך לתנין. גם התנין, הכח של הרע, בא בעצם ממטה האלהים. גם הרע הוא חלק מהבריאה האלוקית ואין לו כח בפני עצמו.
זוהי המטרה של פרשת בא, “בא אל פרעה” ובזה תלמד את העולם, שגם פרעה נשלט על ידי הקב”ה.

ראיתי דבר מעניין בספרו של הרב דב קוק, בענין מצות “פטר חמור”, המופיעה בסיום הפרשה, כחלק מן המצוות בענין הבכורות.
החמור הוא בהמה טמאה, שאין לה אף לא סימן טהרה אחד. והנה, דוקא החמור זכה שמקיימים בו מצות פטר חמור (שמות י”ג, י”ג):

וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה.

ניתן לפדות את החמור בשה, והשה הולך לכהנים, יש בו קדושה. הדבר מלמד שיש בחמור ניצוצות של קדושה שיוצאים אל הפועל בפדיון החמור.
החמור הוא משל למצרים. “אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם” (יחזקאל כ”ג, כ’). המצוה היא לפדות את החמור בשה, שנמשל לישראל: “שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל” (ירמיהו נ’, י”ז). אם ניתן להוציא קדושה מהחמור ולבנות על ידו דברים לטובת עם ישראל – הרי שיש לחמור זכות קיום.
אמרו בגמרא (בכורות ה’ ע”ב):

אמר ר’ חנינא: שאלתי את ר’ אליעזר בבית מותבא רבא: מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים, אמר לי, גזירת הכתוב היא, ועוד שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים.

מצות פטר חמור היא “מתנה” לחמורים על כך שסייעו לישראל ביציאת מצארים. החמורים היו שותפים ליציאת מצרים, וזה מלמד שיש בהם כוחות של קדושה. ניתן לחשוף את הקדושה הזו על ידי פדיון החמור בשה.
אולם, אם לא ניתן לפדות, אם כוחו של החומר חזק ולא ניתן לקחת ממנו לקדושה – “וערפתו”. “העֹרף” אותיות
“פרעה”. אם לא מצליחים להתמודד עם החמור, צריך לדעת שהוא רע, ויש לערוף אותו.
החמור יכול להופיע בשתי צורות. אם ניתן לקחתו לקדושה – פודים אותו בשה. אך אם לא, והרע שבו שולט – יש לערפו ולהילחם בו.

יש בכך לימוד גדול לעבודת ה’.
אפשר להפוך את כוחות הרע לטוב. אפילו מפרעה ניתן להוציא דברים טובים. בזכות פרעה, שניסה להרע לעם ישראל, זכינו ליציאת מצרים, ולכל החגים שהם “זכר ליציאת מצרים”. הרבה מצוות ודברים חשובים זכינו ביציאת מצרים, כמו מצות “והגדת לבנך”.
אחר הזהירות, ניתן לקחת מן החומר והרע, ולהשתמש בכוחות הללו לקדושה.
אך צריך לדעת, שזה לא נכון בכל מצב ולכל אדם. לפעמים צריך לשבור ולערוף את הרע. לא תמיד אפשר להפוך את הרע לטוב. זוהי הדרך לכתחילה, אבל לא תמיד זה מצליח, ולא תמיד יש לאדם כוחות לעשות זאת. לפעמים צריך לדעת לשבור ולמגר את הרע שבקרבנו. אין זו דרך החיים, אבל לפעמים צריך להשתמש גם בזה.
מצות פטר חמור היא הסיכום והמסקנה של פרשת בא, פרשת הטיפול בפרעה. כל אחד מאיתנו צריך “לטפל” בפרעה שבקרבו. לדעת לקחת את כוחותיו לטוב, ואם אי אפשר – לדעת לשבור את הרע.

כיון שעסקנו בחיה טמאה המופיעה בפרשה, נעמוד על עניינה של חיה נוספת (שמות י”א, ז’):

וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה ה’ בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל.

אמרו במדרש (שמות רבה פרשה ל”א, ט’):

שנאמר: “ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו”, למה לכלב, אמר הקב”ה: חייבים אתם לכלבים, שבשעה שהרגתי בכורי מצרים והיו המצריים יושבין כל הלילה וקוברין מתיהם, והכלבים נובחין להם ולישראל אינן נובחין, שנאמר: “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”, לפיכך אתם חייבים לכלבים שנאמר: “לכלב תשליכון אותו”.

במכת בכורות היתה צעקה גדולה במצרים, וגם הכלבים הצטרפו ל”חגיגה”. אצל מצרים היו צעקות ונביחות – ואצל ישראל שקט ושלוה. למרות שבדרך כלל כלב השומע את חברו נובח – מצטרף אליו, כאן הכלבים שתקו. אצל המצרים רעש ומהומה, ואצל ישראל – שקט ושלוה.
בזכות שתיקתם, זכו הכלבים לשכר (שמות כ”ב, ל’):

וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ.

לכאורה, המילים “לכלב תשליכון אותו” מיותרות. התורה אומרת לא לאכול טרפה. מה לעשות עם בהמה שנטרפה – כל אחד ימצא מה לעשות בה. אמנם, יתכן שהכתוב בא להתיר את הטרפה בהנאה, אבל חז”ל ראו כאן ענין נוסף. התורה רוצה שנשליך את הטרפה לכלב, כשכר על שתיקתם של הכלבים במצרים.
מה זה אומר לנו?
זה אומר שיש לנו יחס אמפתי לכלבים. מדוע? הראב”ע מסביר:

וטעם לכלב. נפתח הלמ”ד. שהוא שומר שורך וצאנך. ואין ראוי לאכלו כי אם הכלב.

הכלב שומר על הצאן, ומלוה את הרועה. לכן יש לרועה הכרת הטוב לכלב, וכשיש לו בהמה שנטרפה – ראוי לו לתת אותה לכלב.
אך נראה שיש כאן אמירה כללית יותר ביחס לכלבים. המהר”ל מסביר (גור אריה שמות כ”ב, ל’):

ולמדך שאין הקב”ה מקפח כו’. דע, כי טעם הדבר כי הכלב כמו שאמרתי למעלה הוא מצורת העולם גם כן, ובשביל שהוא מצורת העולם, לכך היו מצטרפים אל המציאות. לכך “לא יחרץ כלב לשונו” (לעיל יא, ז), כי כשיצאו ממצרים יצאו במעלה שכל הנמצאים נמשכים לה, אז יצאו בהסכמת כל המציאות, להורות כי יציאת מצרים שלימות מציאות צורת העולם בכללו, עד שאף הכלבים הרחוקים ממציאות העולם, שאינם נחשבים ממציאות העולם, מכל מקום מפני שהיה יציאת מצרים משלים הכל, לכך אף הכלבים לא יחרץ. ובשביל זה אמרה התורה “לכלב תשליכון אותו”, שאם לא היה הכלב ממציאות העולם לא היתה אומרת התורה “לכלב תשליכון אותו”. אמנם לפי שהוא גם כן מכלל מציאות העולם, לפיכך אמרה “לכלב תשליכון אותו”, וזה נכון.

שתיקתם של הכלבים ביציאת מצרים מלמדת שהם היו חלק מהמציאות של יציאת מצרים. כל הבריאה היתה שותפה למהלך הגדול של יציאת מצרים. אפילו הכלבים הרגישו בגודל המאורע, ושתקו.
יש בכך לימוד גדול. יציאת מצרים לא היתה אירוע חולף, שמשמעותו זמנית. זהו מאורע מכונן, שמכוון את הבריאה ומביא אותה למגמה שלשמה נבראה. לכן כל הבריאה היתה שותפה למשימה הגדולה של היציאה לחירות. עם ישראל יוצא ממצרים והולך לעשות את תפקידו בעולם, וזה דבר גדול שכל הבריאה שותפה לו.
הכלבים היו שותפים לרגע הגדול הזה, ולכן אנו צריכים להתייחס אליהם בצורה חיובית.

בהמשך המדרש מובא (שמות רבה פרשה ל”א, ט’):

מה הכלבים אחד נובח וכולם מתקבצים ונובחים על חנם, אבל אתם לא תהיו כן, מפני שאתם “אנשי קדש”, שנאמר: “ואנשי קודש תהיון לי”.

פשט הכתוב: “ואנשי קדש תהיון לי”, ולכן אל תאכלו טריפות. אך חז”ל דורשים שיש דרך נוספת לקרוא את הפסוק. “ואנשי קדש תהיון לי”, ולכן: “לכלב תשליכון אותו”.
דרכם של כלבים שכשאחד נובח – כולם מצטרפים אליו. הם לא יודעים על מה ולמה הוא נובח – אבל הם נובחים.
האדם נדרש לא להיות כמו הכלבים. כאן מחברים חכמים את הפסוק הזה לפסוק הבא אחריו (שמות כ”ג, א’):

לֹא תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס.

הפסוק הזה עוסק בלשון הרע. חכמים דורשים: כל המדבר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, שנאמר: “לכלב תשליכון אותו”, וסמוך לו: “אל תשא שמע שוא”.
הכלבים נובחים במקהלה, אך האדם נדרש להתגבר. כשיש מישהו המדבר לשון הרע – אל תצטרף למקהלה. תשתוק.
חז”ל מגדירים כאן את התקשורת והרשתות החברתיות כמקהלה של כלבים. אחד כותב משהו – וכולם נובחים אחריו, בלי לבדוק מה היה.

לפני כמה שנים חווינו בישיבה “פיגוע אינטרנטי”. מישהו פרסם משהו על הישיבה, שלא היה נכון, ומיד הופיעו תגובות ושיתופים, וכמובן כולם נגד הישיבה. ניסינו לדבר, וראינו שאין עם מי לדבר, הדבר יצא משליטה, וכולם כבר “נובחים”.
הכלבים ידעו לשתוק ביציאת מצרים, התקשורת – לא יודעת לשתוק. תמיד מדברים ומדווחים ומשתפים, בלי לבדוק על מה ולמה.

ניתן ללמוד מדברים אלו ענין נוסף ביחס לתקשורת. האם ניתן להשתמש בכח הזה של התקשורת לדברים טובים?
כשהתחלנו לפעול עם בני המנשה, היה אדם מסויים שקלקל והפריע מאוד לפעילות. רבים אמרו לנו – תוציאו את זה לתקשורת. זו הדרך היחידה לפתור את הבעיה.
אך לא הסכמנו לעשות זאת. לא נשתמש בכח של התקשורת, גם לא לדברים טובים. אנו לא חלק מהמקהלה.

הפסוק אומר: “ואנשי קדש תהיון לי… לכלב תשליכון אותו”. אם אתה בא ממקום של קדושה וטהרה, אתה יכול להשליך לכלב. אפשר להשתמש בזהירות בכח של התקשורת. אבל צריך לזה זהירות מרובה. יש מצבים שבהם ניתן להשתמש בכח הזה לדברים טובים, אבל צריך להיזהר בכך מאוד. אתה אומר משהו – וזה מתפרסם ויוצא משליטה, ויכול לגרום נזק גדול מאוד. צריך זהירות, אפילו כשמשתמשים בזה לדברים שבקדושה.

הכלבים הם בריאה שברא הקב”ה, ואנו מצווים בדרך כלל להתרחק ממנה. אסור לאדם לגדל כלב רע בתוך ביתו. בכל זאת, יש גם יחס חיובי לכלבים. הם ידעו לשתוק ביציאת מצרים, ולכן הם זוכים לקבל את הטרפות.
אך הכתוב מיד מסייג: “לא תשא שמע שוא, אל תשת ידך עם רשע”. אל תדבר לשון הרע, אל תקבל לשון הרע, ואל תשתמש ביד שלך לחזק רשעים. חז”ל ידעו שיגיע זמן שבו יספרו לשון הרע עם היד – עם המקלדת. גם בזה צריך להיזהר.

בע”ה נלמד להשתמש בכל הכוחות לדברים טובים, ללימוד תורה ולקדושה.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.