לחיות עם פרשת השבוע – הזבל המתוק

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

בימים אלה, כשאנו מנסים “לחיות עם פרשת השבוע”, אי אפשר להתעלם מהמילים: “כִּי אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ” המופיעות בפרשה. ובמיוחד שמילים אלו מופיעות ב”רביעי”, בחלק שאנו קוראים היום. פסוק זה מופיע אחרי שירת הים, והוא תוצאה של שירת הים במידה מרובה. נעיין בפרשיה המסתיימת במילים אלו, ובע”ה נקבל כיוון להתמודדות.

מיד לאחר שירת הים, ושירת מרים, מופיעים כמה פסוקים שבכל אחד מהם יש מקום לעיין (שמות ט”ו, כ”ב-כ”ו):

וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה. וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה. וַיִּצְעַק אֶל ה’ וַיּוֹרֵהוּ ה’ עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ. וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה’ אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה’ רֹפְאֶךָ.

הפסוקים מעוררים כמה שאלות:
א. את המילים “ויסע משה” דרשו חכמים בכמה פנים. בדרך כלל ישראל נוסעים “על פי ה'”. ואילו כאן – משה מסיע את ישראל. רש”י מפרש שהיה זה בעל כרחם, אבל במדרש יש כיוון נוסף שנראה בהמשך.
ב. “ויצאו אל מדבר שור” – המילה “ויצאו” דורשת הבנה. לכאורה היה צריך לכתוב “וילכו”.
ג. הפסוק הבא:

וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה

.
המרירות זועקת מהפסוק. יש להבין מה התפקיד של המרירות בתוך כל הסיפור של יציאת ישראל למדבר.
ד. הפסוק הבא:

וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה.

האלשיך הקדוש שואל – מה פירוש “לאמר”? בדרך כלל כוונת המילה הזו היא שהאדם שאליו פונים צריך לומר, כמו: “וידבר ה’ אל משה לאמר” – משה צריך לומר לעם את הדברים שה’ אומר לו. אך כאן מילה זו לכאורה לא מובנת.
ה. הפסוק הבא עמוס בפרטים, ובמיוחד לא מובן הקשר של חלקו השני של הפסוק: “שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ”. האם זה המשך של המתקת המים? לכאורה זה לא קשור, אלא ענין חדש – במרה נצטוו ישראל על כמה מצוות, כפי שמפרש רש”י. מדוע זה מובא בפסוק אחד (אלשיך)?

נראה, שהכותרת של הפרשה היא “איך הופכים מר למתוק”. זהו הלימוד שהפרשיה הזו באה ללמד.
בהקדמת הזוה”ק נאמר (כפי שמביא זאת הרב קוק זצ”ל), שבהיכלו של משיח יכול להיכנס מי שיודע כיצד להפוך מר למתוק וחושך לאור.
זהו כשרון מיוחד שיש לרכוש אותו, וצריך להבין כיצד עושים זאת. כפי שנבאר בהמשך, הכח באדם שהופך את המר למתוק הוא כח הרצון. כשאדם רוצה משהו ומשתוקק אליו – הוא יכול להפוך גם דברים מרים וקשים למתוקים.

נראה כיצד הדברים עולים מן הפרשה.
על המילים “ויסע משה” מובא במכילתא:

“ויסע משה”, אמר רבי יהושע: זו נסיעה לא נסעו אלא על פי משה, ושאר כל המסעות כולן נסעו על פי הגבורה, שנאמר: “על פי ה’ יחנו ועל פי ה’ יסעו”, אבל נסיעה זו לא נסעו אלא על פי משה, שנאמר: “ויסע משה את ישראל”.

ומיד אחר כך נאמר: “ויצאו אל מדבר שור”.
אמנם אין אדם דורש גזרה שוה מעצמו, אבל ניתן ללמוד גזרה שוה “לקיים תלמודו”, כדברי הירושלמי. במקום נוסף נאמר: “ויצאו”:

וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת אַבְרָם בְּנוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.

דרשו על כך בזוה”ק (ח”א, לך לך ע”ז ע”ב, בתרגום):

בוא וראה, מה כתוב: “ויקח תרח וגו’ ויצאו אתם מאור כשדים”. “ויצאו אתם”, ‘ויצאו אתו’ צריך לכתוב?! כי כתוב ‘ויקח תרח’. למה כתוב “ויצאו אתם”?! אלא תרח ולוט עם אברהם ושרה יצאו, כי הם שרצו לצאת בעיקר מתוך הרשעים… ובשעה שיצאו מה כתוב בהם, “ללכת ארצה כנען”, כי רצונם היה ללכת לשם. מכאן למדנו שכל מי שבא לטהר עוזרים לו. בוא וראה שכך הוא, כי כיון שכתוב “ללכת ארצה כנען”, מיד כתוב, “ויאמר ה’ אל אברם לך לך וגו'”. ומִטרם שנתעורר מעצמו מתחילה ללכת לארץ כנען, לא כתוב לך לך…

אברהם התעורר מעצמו ללכת לארץ כנען, ורק אז התגלה לו ה’ ואמר לו: “לך לך מארצך”. מכאן למדנו, שההתעוררות מלמטה מעוררת את ההתעוררות מלמעלה.
כך גם כאן. משה מסיע את ישראל מעצמו, והם יוצאים אל המדבר, אל מקום ההפקר.
במכילתא מובא:

להודיע שבחן של ישראל, שכיון שאמר להם משה: קומו סעו, לא אמרו: היאך אנו יוצאין במדבר ואין בידינו מחיה לדרך, אלא האמינו והלכו אחר משה, ועליהם מפורש בקבלה: “הלוך וקראת באזני ירושלים וגו'”.

כאן נמצא המקור לדברי הקב”ה בפי ירמיה (ירמיה ב’, א’-ב’):

וַיְהִי דְבַר ה’ אֵלַי לֵאמֹר. הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה’ זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה.

עם ישראל הולך מעצמו, באיתערותא דלתתא, מלמטה. הקב”ה מחכה שעם ישראל יגלו את רצונם ללכת אחריו במדבר.
אז הולכים בני ישראל במדבר שלושה ימים, ולא מוצאים מים. הם צמאים ומשתוקקים למים, גם מי שתיה, וגם “אין מים אלא תורה”.
כיון שחכמים דרשו את הפסוקים על שבחן של ישראל, נמשיך זאת גם לפסוק הבא:

וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה.

בני ישראל לא התלוננו סתם, אלא “לאמר” – הם אמרו למשה: אנחנו בטוחים שיש פתרון למים, אנו מבקשים שתאמר לנו מהו הפתרון. תאמר לנו “מה נשתה”.
אנחנו במדבר, עם נחשים ושרפים, הכל מר – מה יהיה? אנו הולכים אחריך, אבל צמאים לשמוע את הפתרון שה’ יתן לנו.
כתוצאה מכך משה צועק אל ה’, ומגלה את רצונו לשמוע מה’ פתרון. “ויורהו ה’ עץ”. מתרגם אונקלוס: “וְאַלְפֵהּ יְיָ אָעָא” – ה’ הורה לו, לימד אותו עץ. מה פירוש? מה יש ללמד את משה עץ?
במכילתא מובא:

ר’ שמעון בן יוחאי אומר: דבר מן התורה הראהו, שנאמר: “ויורהו ה’ עץ”, ‘ויראהו ה’ עץ’ אינו אומר, אלא “ויורהו”, כענין שנאמר: “ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך”.

“ויורהו” – לשון תורה. ה’ לימד את משה דבר מן התורה, את סודו של העץ. מהו סוד העץ?
נבאר על פי דברי הרב אונטרמן בהסכמתו לספר “נעים זמירות ישראל”. כך נאמר בתהלים פרק א’:

אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת ה’ חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה. וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מָיִם אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ וְעָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל וְכֹל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ. לֹא כֵן הָרְשָׁעִים כִּי אִם כַּמֹּץ אֲשֶׁר תִּדְּפֶנּוּ רוּחַ. עַל כֵּן לֹא יָקֻמוּ רְשָׁעִים בַּמִּשְׁפָּט וְחַטָּאִים בַּעֲדַת צַדִּיקִים. כִּי יוֹדֵעַ ה’ דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד.

הצדיק נמשל לעץ, השתול על פלגי מים, והרשע למוץ העף הרוח. כך מבאר זאת הרב אונטרמן:

…בפרק הראשון שבתהלים… הכתוב מדמה כאן את הצדיק ל”עץ שתול על פלגי מים” ולעומת זה מצייר את הרשע “כמוץ אשר תדפנו רוח”, יש בדברים האלה עומק של הסתכלות, בהבדל היסודי שבין הנפש הצדיק ונפש הרשע.
הצדיק אשר “בתורת ה’ חפצו וגו'”, נראה לכאורה כאילו הוא תמיד משועבד בחייו לעקרונים וצווים ומוגבל מאוד בחופש הפעולה שלו… אולם לאמתו של דבר המצב מהופך מן הקצה אל הקצה. הצדיק הוא “כעץ השתול על פלגי מים” וכמו שאין השרשים התחובים בעומק הקרקע מגרעים את כחו של האילן אלא להפך, נותנים לו חיות וליח לגדל פרותיו ולשלוח פארותיו לכל צד ולעמוד איתן נגד כל רוח סערה, כן גם הצדיק המשורש בתורתו. שרשיו אינם מכבידים עליו ואדרבא הם המעניקים לו את כל הדרוש לגידולו והפראתו…
ולאידך גיסא הסתכל ברשע ותראה בעליל כי משולל הוא את העצמיות ואת החרות האמיתית, כי נדחף הוא מצד לצד על ידי הרוחות השונים המשתנים חליפות. איש כזה הריהו “כמוץ אשר תדפנו רוח”, אשר גם הוא מלא תנועה תמיד, אבל לא תנועה עצמית אלא הכרחית בדחיפה הזורקת אותו כבכף הקלע. בזמננו אנו שומעים דברי לעג ליראי ה’ באותו הכוון שהם מוגבלים בחופש. כדאי לשנן ולהסביר לצבור את שני הציורים של העץ הפורח ושל המוץ הנדחף ברוח, לא מעט אנו רואים מאלה שהחליפו את האידיאלים מזמן לזמן, מקודם ציוניות, אחר כך סוציאליזם ושוב בין לאומיות ומגיעים עד לסף ההתבוללות המוחלטת, אין לך ציור יותר מתאים ממוץ הנדחף ברוח, כי אל כל אשר יהיה הרוח ללכת הם נדחפים ונסחפים לשם. לעומת זה נפשנו תגיל לראות בקרבנו דמותם של אנשים אשר בתורת ה’ חפצם, העומדים משורשים ומעורים היטב בקרקע הפוריה על פלגי מים, הם מוציאים פרים בעתם ועליהם לא יבול. והם בני חורין אמיתיים, המחזיקים בדעותיהם ואמונתם למרות כל מיני לחץ ועל אף כל הזרמים השליליים שבחיים.
והנה שוב אותה ההרגשה כי הדברים כאילו נאמרו בזמננו ומכוונים לבני דורנו כי קיימים הם לעד ולנצח נצחים.

המוץ הוא הקליפה הדקה של גרעיני התבואה, שכאשר זורים את התבואה, הוא עף ברוח ואילו הגרעינים הכבדים נופלים לאדמה.
המוץ עף בעולם, “רואה עולם” – נופים, קניונים, הרים וגבעות. העץ, לעומתו, תקוע במקום אחד ולא יכול לזוז.
אמנם המוץ רואה הכל, אבל אף מילימטר הוא לא זז מעצמו. הרוח לוקחת אותו, והוא לא מחליט לאן ללכת. אין לו עצמיות בכלל.
העץ, לעומתו, הוא בעל תכונה מדהימה של עצמיות. העץ אוסף ממה שמסביבו, והופך את זה לפירות מתוקים. העץ נטוע באדמה, והוא אוסף חומרים ודברים מהאדמה. מי שטעם פעם, יודע שאדמה לא טעימה ולא מתוקה. כשמזבלים את העץ, הוא קולט חומרים מהזבל, וגם הזבל לא מתוק במיוחד. בכל זאת, העץ הפוך את החומרים מהאדמה ומהזבל לפירות מתוקים. כוחו של העץ הוא הכח להפוך מר למתוק.

תכונתו המיוחדת של העץ, שקולט אליו את מה שסביבו, מתבטאת באדם בכח הרצון. הרצון הוא ההופך את האדם לכלי, ואז הוא קולט מה שסביבו והופך זאת לחלק מעצמיותו. המרירות שבמציאות יוצרת באדם רצון לשנות, ואז האדם הופך לכלי. כך מבאר הרב את דברי הגמרא במסכת שבת (י”ג ע”א):

תני דבי אליהו, מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, ומת בחצי ימיו, והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם: כתיב בתורה: “כי הוא חייך ואורך ימיך”, בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה, מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם מחזירה דבר.

רק לאחר זמן רב שלא היתה תשובה לשאלתה – פגש בה אליהו וענה לה. מסביר הרב קוק זצ”ל (עין אי”ה שם):

לא היה אדם מחזירה דבר. הפליאות המזדמנות על חקי ההשגחה ויתר הלימודים הטובים שהם אורו של עולם, הם מוכנים בהשגחה נפלאה ע”פ סדרי החכמה האלהית, שעל ידם יתרומם האדם לבינה יותר גבוהה מההבנה השטחיית. מובן הדבר שהבינה העמוקה תביא לעולם [את] הטובה האמתית בארחות החיים והמוסר הטוב, מה שאין ההבנה השטחיית יכולה להביא זאת. אמנם כדי שתעורר הפליאה את כח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבא אחר הפליאה, כדוגמת “מים קרים על נפש עיפה”, שהצמאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית. ע”כ צריך שתהי’ הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות. וכשתפעול בכל תוקף לזעזע את המון כחות הנפש, אז, רק אז, תתקבל בכל כח האמת הברורה כשתבא לפתור את השאלה המסובכה. וזה הדין נוהג בכל השאלות הגדולות שלפי ערך גדלן, ולפי הערך של גדולת הפעולה הצריכה לבא ע”י הפתרון האמיתי כשיתגלה בעולם, כן צריך שיגדל כח הזעזוע של חסרון הידיעה, של המבוכה הנוראה לפני התגלות מאור האמת. וכן הדבר נוהג בשאלות הכלליות הנוגעות לכלל המין האנושי ומוסריותו, דיעותיו והגיוניו, הנוגעות בארחות חייו הגשמיים והרוחניים. וכן הדבר נהוג ג”כ במקרה פרטי, שג”כ אינו יוצא מהסדר הכללי מפני שהוא נוטל בו את מקומו הראוי לו. ע”כ שאלה זו, שהיתה צריכה לפעול פעולה חזקה ונמשכת בתשובתה, היתה ההנהגה המזדמנת שעשתה רושם גדול בפליאתה. כי העני’ הסוערה היתה בטענותיה מרעשת את הלבבות, ומי שישקיט רוחה ורוח כל משתומם על כלל מציאות המאורע לא נזדמן לה. כה היה הרושם הולך הלך וחזק מפני שלא הי’ אדם מחזירה דבר.

רק כשיש צמאון גדול, ששורט שריטה עמוקה בנפשות – מגיעה התשובה, ואז היא כמים קרים על נפש עיפה. כדי שהעולם יוכל לקלוט את תשובתו של אליהו, הוא צריך להיות כלי, והכלי נוצר על ידי ההשתוקקות. הרצון העז לתשובה הוא היוצר את היכולת לקבל אותה.

מרגשת במיוחד לשון המשנה בשביעית (פ”ג מ”א):

מֵאֵימָתַי מוֹצִיאִין זְבָלִים לְאַשְׁפַּתּוֹת, מִשֶּׁיִּפְסְקוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּבַשׁ הַמָּתוֹק. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּקְשֹׁר.

מהו “משיבש המתוק? מפרש ברטנורא:

מִשֶּׁיִּיבַשׁ הַמָּתוֹק. מִשֶּׁיִּהְיֶה יָבֵשׁ הַזֶּבֶל שֶׁנּוֹתֵן מְתִיקָה לַפֵּרוֹת.

הזבל נקרא מתוק, כי הוא נותן מתיקות לפירות.

זו כוונת הכתוב: “ויורהו ה’ עץ”. העץ יודע להפוך את הזבל למתיקות. ה’ מראה למשה עץ, ומלמד אותו איך הופכים מרירות למתיקות.
כשמשה משליך את העץ למים, המים מתמתקים.
במכילתא נחלקו התנאים איזה עץ היה זה. יש מהתנאים שאומרים שהיה זה עץ מר, זית או הרדוף, שכן ה’ מרפא מר במר. העץ המר אוסף את המרירות של המים, ואז המים נשארים מתוקים.

ההמשך הוא: “שם שם לו חוק ומשפט ושם ניסהו”. זה לא ענין חדש אלא המשך ישיר. הדרך להפוך מר למתוק היא על ידי התורה והמצוות.
חז”ל אומרים שבמרה הצטוו על הדינים. יש מריבה בין שני אנשים, והיא יוצרת מרירות. הם הולכים לבית הדין והוא מיישב את המחלוקת, ויוצאת מזה תורה מתוקה, שאחר כך נלמדת בישיבות. אם מצליחים גם לעשות שלום ביניהם – אז גם זו מתיקות.
יש אומרים שנצטוו במרה על פרה אדומה, שיש בה הכח להפוך טומאה לטהרה.

התורה מלמדת את העומק של המציאות, את הרצון האלוקי, וזה נותן מתיקות לחיים.
בספר “מעגלי צדק” אומר, שהפסוק רומז לתורה. פשט התורה הוא מר. יש כאלה שאומרים “אני לא מתחבר לזה”. העץ הוא סודות התורה. כשמשליכים למים את הסודות, הכל הופך למתוק. כל קושיא הופכת למתיקות של הבנה עמוקה.
כך גם בהתבוננות על המציאות כשאנו מצליחים לחדור אל תוככי המציאות ומבינים את רצונו ית’, כל מרירות הופכת למתיקות.
זהו ההמשך של הפסוקים. אם נשמע בקול ה’ ונלך בדרכי התורה – “אני ה’ רופאך”. הריפוי הוא על ידי הפיכת המר למוק.
כשיודעים איך להתייחס למציאות, כשיודעים להודות על כל דבר, גם על הדברים המרים, כשיודעים לראות הכל בהבנה פנימית – המרירות של המציאות הופכת למתיקות.

זהו הסוד של ימות המשיח. בימות המשיח יש קשיים גדולים. אנו רואים הרבה זבל מסביבנו. אבל אנו יודעים שהזבל הזה הוא ההופך את המציאות למתוקה. את כל הבעיות אנו צריכים לראות כזבל, שהוא מר ולא נעים, אבל הוא הנותן מתיקות לפירות.

אנו צריכים להתייחס לתקופה שלנו, לכל הקשיים, בהבנה שהם זבל שיהפוך למתיקות. הדרך להפוך את המר למתוק היא על ידי התבוננות עמוקה במציאות ולימוד התורה וסודותיה.

ובע”ה נזכה לטעום את המתיקות של התקופה שלנו, גם של הקורונה, בבריאות ובשמחה לאורך ימים ושנים טובות.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.