לחיות עם פרשת השבוע – הר סיני או הרסני?
בפרשת השבוע אנחנו קוראים על מתן תורה, אירוע גדול וחשוב לעולם כולו. ננסה לגעת בכמה נקודות בענין זה.
הגמרא אומרת (סנהדרין צ"ז ע"א):
תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח, ובעונותינו שרבו יצאו מהם מה שיצאו.
אלפיים שנות תורה התחילו, כידוע, כשאברהם היה בן 52 שנים. ב"סדר עולם" מובא שבגיל זה הכיר אברהם את בוראו. זוהי תחילת הקשר של העולם עם הקב"ה. אחרי שאברהם הכיר את בוראו, מתחיל התהליך ששיאו הוא במתן תורה.
אלפיים השנים הראשונות הן שנים של בנין המציאות החומרית, של הארץ. העולם חי כאילו אין אלקים. התוצאה היתה השחתה גדולה, שהובילה לחטאי דור המבול ודור הפלגה. המבול הוא השיא של התוהו, כאשר התהום עולה ומשחית את הארץ.
לאחר אלפיים שנים הארץ מיצתה את התהליך של הבנין, שנועד לבנות כלי לאורות הגדולים שעתיד ה' לתת לעולם לאחר מכן.
החידוש של אלפיים שנות תורה הוא שהקב"ה יורד אל הארץ, והארץ עולה אל ה'. כך נאמר במתן תורה (שמות י"ט, כ'):
וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה.
זוהי ההתחלה של החיבור בין שמים לארץ. התוהו היה בניתוק של הארץ מן השמים. אברהם הכיר את בוראו, והתחיל את הקשר עם השמים, התחיל את חיי האמונה. השיא הוא במתן תורה. ה' יורד על הר סיני, ומשה עולה. השמים יורדים אל הארץ, והארץ עולה אל השמים.
אמרו חכמים (תענית פ"ד מ"ח):
וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "צְאֶינָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ" (שיר השירים ג'), "בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ", זֶה מַתַּן תּוֹרָה, "וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ", זֶה בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁיִּבָּנֶה בִמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, אָמֵן.
השמים והארץ מתחתנים ומתחברים זה לזה.
מכאן ניתן ללמוד מהו החזון והמהות של התורה – חיבור שמים וארץ. לשם כך באה התורה לעולם. באלפיים שנות תורה אנו למדים כיצד מחברים את השמים והארץ על ידי לימוד תורה, קיום המצוות ומעשים טובים.
אלפיים שנות משיח הן המימוש של החזון שהוצב באלפיים שנות תורה.
באלפיים שנות משיח מתקיימים דברי המדרש, כפי שניסח זאת הרב קוק זצ"ל (אורות הקדש ח"ג עמ' קל"ח):
לשעבר תורה נתתי בכם, לעתיד חיים אני נותן לכם.
"תורה נתתי לכם" – באלפיים שנות תורה. "חיים אני נותן לכם" – באלפיים שנות משיח.
לאחר שהעולם למד את הדברים והבין אותם בשכלו – מגיע השלב שבו חיים את החיבור. החיים הופכים להיות תורה.
זוהי מציאות החיים של עם ישראל בארץ ישראל, שבה החיים הפשוטים עצמם הם קיום של מצות ישוב הארץ.
הקדושה מרוממת את כל המעשים, וזהו החידוש של מעמד הר סיני (שמות י"ט, ו'):
וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
עם ישראל מקבל תורה כדי להיות גוי קדוש. והקדושה היא החיבור של החול אל הקודש. המטרה של מעמד הר סיני הוא הלימוד כיצד מחברים קודש וחול, שמים וארץ. בשנות המשיח אנו הופכים זאת למציאות של חיים.
עוד אמר ה' למשה לפני מעמד הר סיני (שמות י"ט, ה'):
וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים.
הסגולה של עם ישראל היא הנשמה הפנימית שבקרבו. החיבור בין שמים וארץ נעשה כאשר מתגלה הנשמה הפנימית. כאשר מגלים את הנשמה האלוקית – ניתן לחבר את השמים אל הארץ.
אנו נמצאים בשנת השמיטה, ולכן ננסה "לחיות עם הזמן" ולקשור את הדברים אל השמיטה.
מדרש ידוע עוסק בפסוק הפותח את פרשת "בהר" (ויקרא כ"ה, א'-ב'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'.
רש"י מביא את דברי חז"ל:
בהר סיני – מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני, אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני…
ועדיין יש לשאול, מדוע דווקא במצוה זו לימדה התורה שכל הדקדוקים ניתנו מסיני? "מה ענין שמיטה להר סיני"?
ענין השמיטה והיובל הוא החרות, ובהר סיני ירדה החרות לעולם. אמרו חכמים (משנה אבות פ"ו מ"ב):
וְאוֹמֵר (שמות ל"ב): "וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת", אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת, שֶׁאֵין לְךָ בֶן חוֹרִין אֶלָּא מִי שֶׁעוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה.
יש שטועים וחושבים, שהתורה היא סוג של כלא. אנו כבר לא יכולים לעשות מה שאנו רוצים. עד מתן תורה, יכלו כל בני העולם לעשות כל מה שרוצים, והתורה נותנת מסגרת לחיים, ומונעת את החופש.
אין זה כך. התורה הורידה לעולם את החרות האמיתית. על ידי התורה אדם לומד כיצד לממש את כוחותיו בצורה נכונה, שמתאימה לנשמה – לנקודה האינסופית שבקרבו. התורה מלמדת מהם המחשבות והמעשים שממצים את הכוחות של האדם ומוציאים אל הפועל את החרות הפנימית ביותר שלו.
שנת השמיטה באה לעולם פעם בשבע שנים. המספר 6 מציין את העולם החומרי, שיש בו 6 כיוונים – ארבע רוחות השמים, מעלה ומטה, כמו קוביה שיש לה 6 פאות. המספר 7 מבטא את הנקודה הפנימית הרוחנית שיש בתוך המציאות שלנו.
היובל מגיע אחרי 7 שמיטות. זהו העולם שמעל לעולם שלנו. 7 זוהי הנקודה הפנימית. 50 זה מבט שמעל למציאות.
היובל הוא שיא החרות (שמות כ"ה, י'):
וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ.
בשנת היובל חוזרות האדמות לבעליהן והעבדים משתחררים לבתיהם – חרות באה לעולם.
עם ישראל מגיע להר סיני לאחר ארבעים ותשעה ימים של ספירה מיציאת מצרים. ארבעים ותשעה ימים צריך לעבור כדי להגיע אל נקודת החמישים, הנקודה שמעל לטבע. זוהי הנקודה שבה "וירד ה'" מצד אחד, "ומשה עלה" מצד שני.
לפני מתן תורה אנחנו עדיין בכלא של המציאות החומרית. רק כשאנו מתחברים לנקודת החמישים שמעל לטבע, אנו יוצאים "מחוץ לקופסא", מחוץ למציאות החומרית. על ידי התורה אנו מתבוננים על העולם מלמעלה. זוהי החרות הגדולה.
לאברהם אבינו נאמר: "צא מאצטגנינות שלך" (רש"י בראשית ט"ו, ה'). אתה למעלה מהכוכבים, אתה רואה אל העולם במבט של מעל הכוכבים.
אנו שואפים לשנות משיח. על המשיח נאמר (בראשית רבה פרשה ב', ד'):
"ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – זו רוחו של משיח.
רוחו של המשיח מרחפת על העולם "מעל המים". מתבוננת על העולם מלמעלה, בחרות גמורה מכל כבלי המציאות החומרית.
בדור שלנו, העולם קולט את נקודת החרות שמרחפת בעולם, אבל היא מופיעה בצורה לא נכונה. מעמד הר סיני מלמד כיצד מביטים על העולם בצורה נכונה, איך עולים אל מעל למציאות.
ניתן לומר זאת במעין פתגם: או שאתה הר סיני, או שאתה הרסני. כך נאמר בתורה (שמות י"ט, כ'-כ"א):
וַיֵּרֶד ה' עַל הַר סִינַי אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא ה' לְמֹשֶׁה אֶל רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל ה' לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב.
הר סיני, החרות שיורדת לעולם, יכולה לגרום גם להריסה.
החרות יכולה להוביל לשמיטה ויובל, לחרות אמיתית, ויכולה גם להוביל להריסה.
דבר מעניין בהקשר של יציאת העולם מן התהו.
חשבתי לעצמי, מהו המקום הראשון בו מוזכרת המילה תורה? כידוע, ר' צדוק הכהן מלובלין אומר, שהמקום הראשון שבו מופיע ביטוי בתורה, מלמד על מהותו. מהי ההופעה הראשונה של המילה "תורה" בתורה (שמות י"ב, מ'-מ"ט)?
וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כָּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ. תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ. בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יַעֲשׂוּ אֹתוֹ. וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לה' הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשֹׂתוֹ וְהָיָה כְּאֶזְרַח הָאָרֶץ וְכָל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ. תּוֹרָה אַחַת יִהְיֶה לָאֶזְרָח וְלַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:
לאחר 430 שנה יצאו בני ישראל ממצרים, ואז נאמרה להם "תורה" ראשונה.
והנה, הפלא ופלא. "תֹהו ובֹהו" שווה בדיוק 430!
לאחר שיוצאים מ"תהו ובהו", מגיעים ל"תורה אחת".
יציאת מצרים היא נקודת המעבר מן התוהו אל התיקון – אל התורה. עם ישראל חי במצרים בתוך עולם של תהו ובהו, ומתוך התהו יצאו לקבל תורה.
התורה היא הדרך לצאת ממצרים – מן המיצרים של המציאות החומרית, מהבלבול של העולם. בהר סיני קיבל העולם את החרות ואת המשמעות, וממנה שואב כל אחד ואחד את המשמעות לחייו.
לשם מה באת לעולם? מה החזון שלך? התורה נותנת לאדם את החזון שלו. החזון של התורה הוא חיבור שמים וארץ.
מחשבה נוספת הקשורה לענין, מתוך תחילת הפרשה.
הפרשה של יתרו המגיע למחנה ישראל, מופיעה בתורה כהכנה לפרשת מתן תורה.
יתרו מציע למשה (שמות י"ח, כ"א):
וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.
משה מבצע כך (שמות י"ח, כ"ה):
וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.
ידוע ש"העם" כולל גם את הערב רב. "העם" הוא לשון גחלים עוממות, דבר כבוי, שאורו עמום וחסר. אך משה בוחר מישראל – מהמיוחדים שבישראל ולא מהערב רב.
לאור דברי הנצי"ב אפשר לומר, שיתרו רואה את עם ישראל ואת התורה מבחוץ. התורה נראית ליתרו כדרך לסדר את החיים. איך אנחנו יכולים לדאוג שאנשים לא יריבו ביניהם, ואם רבו ביניהם – נעשה ביניהם שלום. לכן אפשר לבחור גם אנשים "מכל העם", לא רק תלמידי חכמים. הם ידונו על פי שכלם, ויעשו סדר ושלום במחנה ישראל.
אך משה מבין, שהתורה לא באה רק בשביל שאנשים לא יבלעו איש את רעהו. התורה היא דבר ה' שיורד לעולם. לכן השפיטה איננה על פי השכל של האנשים, מלמטה, אלא על פי התורה, מלמעלה. משה הוא שאומר: "יקוב הדין את ההר" (סנהדרין ו' ע"ב). כאשר אנשים רבים ביניהם – יש כאן הזדמנות להוריד לעולם את דבר ה'. ממקור התורה אנו פותרים את הבעיה שבין האנשים. התורה מתחברת אל המציאות ומאירה אותה.
"לחיות עם פרשת השבוע" – אנו בשנות המשיח, ואנו צריכים לממש את החזון הגדול של התורה, של חיבור שמים וארץ. זה דבר שקל לאמרו, אבל הוא מורכב. יש להיזהר שלא ניסחף אל הארץ. אנו צריכים לחבר את השמים העליונים עם הארץ, כך שכל אחד יעשה את תפקידו בשלמות.
בע"ה מתוך גילוי נשמת התורה ונשמת האדם, נחבר את השמים עם הארץ בצורה נכונה ומלאה, לאורך ימים ושנים טובות.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.