לחיות עם פרשת השבוע – אין יותר גרוע ממחלוקת
פרשת ויקהל פותחת בכמה לשונות של אחדות בעם ישראל (שמות ל"ה, א'):
וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂת אֹתָם.
"ויקהל", "כל עדת", "בני ישראל".
השל"ה על הפסוקים שבהמשך מביא ענין חשוב:
"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", רומז לאש המחלוקת ואש הכעס, שצריך האדם ליזהר שלא לבער אותו עולמית, ומכל שכן ביום השבת קודש שאין בוער בו אש של גיהנם, והכועס בשבת או עושה מחלוקות חס ושלום, גורם להיות חמת הגהנם בוער בו בר מינן.
ביום השני לבריאה, נבראה המחלוקת – ההבדלה בין מים למים. ביום הזה נברא גם הגיהנם. יש קשר בין אש המחלוקת לאש הגיהנם.
מחלוקת כרוכה בכעס ובתגובות נוספות שדומות לתגובה של אש, ולכן היא נקראת "אש", ואסור להבעיר אותה, ובמיוחד בשבת, כפי שנראה בהמשך.
נביא כמה מדרשים בענין זה (משנת רבי אליעזר, ד'):
וכן מצינו שלא גלו אבותינו עד שהניחו השלום ותפסו המחלוקת, שנאמר: "חלק לבם עתה יאשמו". לפיכך גלינו לבין האומות שאין יודעין שלום, שנאמר: "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה". ולא עוד, אלא שאנו מדברין עמהן דברים של שלום ומשיאין אותנו לדברים אחרים, שנאמר: "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה". ולא עוד, אלא ששונאין אותנו לפי שאנו אוהבין שלום, שנאמר: "רבת שכנה לה נפשי עם שונא שלום".
מדרש מצמרר. אם חלילה תיגזר גלות על ישראל, היו לא תהיה, זה לא בגלל שחסר חיילים בסיירת, אלא בגלל המחלוקת. כשיש מחלוקת בעם ישראל – אויבינו מרויחים מזה. אנו רואים היום שהערבים מרויחים מהמחלוקת בין שני הצדדים בישראל. לצערנו, מאז ומעולם בעם ישראל, כשהיתה מחלוקת, נעזרו באומות העולם כדי לנצח, והביאו חורבן על עם ישראל. גם עכשיו המחלוקת מביאה את הערבים, שמרימים ראש ומקבלים כל מה שהם רוצים. כשאנחנו מניחים את השלום ותופסים במחלוקת – אויבינו מרויחים.
ועוד דרשו:
מנין לדרוש זה את שלום זה ולדבר זה על זה שלום, שנאמר: "אלה הדברים אשר תעשו". וכשם שחייבין אנו לדרוש זה את שלום זה, כך אנו חייבין לבקש שלום עירנו ומקדשינו, שנאמר: "ודרשו את שלום העיר". ואם אנו חושבין זה על זה שלום, ויועצין זה על זה שלום, אף הקב"ה יועץ עלינו שלום, שנאמר: "כי אנכי יודע כל המחשבות". ואם אנו חולקין זה על זה, ומרחיקין את השלום, אף הוא מתרחק ממנו, שנאמא: "נתיבותיהם עקשו להם כל דרך בה לא ידע שלום", כתוב אחריו: "על כן רחק משפט ממנו".
ועוד:
בשלשה מקומות ויתר הקב"ה על עבודה זרה ולא ויתר על המחלוקת.
ראשונה, בימי דור אנוש. הן הן התחילו לעבוד עבודה זרה, שנאמר: "אז הוחל לקרוא בשם ה'", ולפי שהיה ביניהן שלום האריך להן הקב"ה. אבל דור המבול, שהיו גוזלין וחומסין זה את זה, והיו באין לידי ריב וניצה, לא ויתר להן הקב"ה, שנאמר: "כי מלאה הארץ חמס מפניהם".
שנייה, בדור המדבר. כשבאו ישראל לידי מעשה העגל מחל להן הקב"ה, אבל כשהיו באין מחלוקת לא ויתר להן. בכל מקום שאתה מוצא "וילנו", אתה מוצא שם מכה, וגדולה מכולן מחלקתו שלקרח.
השלישית, משנחלקו עשרת השבטים על שבט יהודה, ולא היה ביניהן שלום, נעשו אלו פורענות לאלו ואלו פורענות לאלו. כשהיו אלו חוטאין, היה הקב"ה מביא אלו ופורעין מהן, וכשהיו אלו חוטאין, היה הקב"ה מביא אלו ופורעין מהן. כשחטאו עשרת השבטים, באו שבט יהודה ובנימין ונפרעו מהן, שנאמר: "וירדף אחרי ירבעם", וכשחטאו שבט יהודה ובנימין, באו עליהן עשרת השבטים ונפרעו מהן, שנאמר: "ויהרג פקח בן רמליה ביהודה מאה ועשרים אלף".
הקב"ה מוכן לוותר על הכל, אפילו על עבודה זרה. רק על מחלוקת הוא לא מוכן לוותר. המחלוקת סותרת את כל רצון ה' בבריאה. ה' מוכן למחות את שמו כדי לעשות שלום בין איש לאשתו. אין לנו משהו גדול יותר מן השלום – בכל מחיר, ואין משהו גרוע יותר מן המחלוקת – בכל מחיר. שווה לוותר על הכל, ובלבד שלא תהיה מחלוקת.
בחוברת "באר הפרשה" של הרב בידרמן שליט"א מביא סיפור בענין זה (גליון כי תשא תשפ"ב):
מעשה נורא הובא בפתיחה לספר 'עין הבדולח' (מהגאון רבי ישראל יונה לנדוי אבד"ק קעמפן), אשר 'בא לעירו איש אחד ושמעון שמו, והיה מנגן נפלא ושר בשירים, והמשיך אחריו את השומעים קולו הנעים, עד שבני העיר רצו לקבלו כש"ץ', אולם המרא דאתרא מיאן להסכים לכך 'לאשר האיש הזה היה בעל עבירה מפורסם וקל שבקלים', אלא שבני העיר דבקו בעוז, והבין הרב שעומד לפרוץ שם מחלוקת גדולה, ולא ידע להשית עצות בנפשו, והריץ שאלתו לפני הגה"ק רבי יוסף מפוזנא (חתנו של הנודע ביהודה המכנהו בשם 'רבי יוסף הצדיק') בזה הלשון: 'שמעון זה דורש את כל האתין שבתורה, 'את החזיר' ו'את הטריפה' ו'את הנבילה' וכדומה, כיון שהגיע ל'את ה' אלוקיך תירא' פירש (והוא מליצה מלשון הגמ' בפסחים כב: לגבי שמעון העמסוני, וכוונתו היתה שאותו 'חזן' דורש 'את לרבות' כל איסורים שבתורה שמתיר לעצמו ופורש מיראת שמים) ולזאת יגיד לו דעתו הקדושה מה לעשות', השיב לו רבי יוסף, מוטב להעמיד צלם בהיכל ואל ירבה מחלוקת בישראל, לכן יחדול מלצאת בריב נגדם אם אינם שומעים קולו בטוב.
ביטוי חריף ביותר של "רבי יוסף הצדיק": "מוטב להעמיד צלם בהיכל ואל ירבה מחלוקת בישראל". כך אמרו חכמים במדרש: ויתר הקב"ה על עבודה זרה ולא ויתר על מחלוקת.
עוד דרשו חכמים:
ר' מאיר אומר: קשה היא המחלוקת, אפילו מחלוקת שהיא לישובו של עולם, שנאמר: "ויעש אלהים את הרקיע ויבדל בין המים וגו'", ולפי שכתוב: "ויבדל בין מים למים", לפיכך אין כתוב בו "טוב". והרי דברים קל וחומר, ומה אם מחלוקת שהיא לישובו של עולם לא נאמר בו "כי טוב", מחלוקת שהיא לחרבנו של עולם על אחת כמה וכמה.
מהי הנקודה העמוקה בענין זה?
המחלוקת סותרת את רצונו יתברך בבריאת העולם. הקב"ה ברא עולם שהדברים בו מורכבים. בעקבות "שבירת הכלים" והתפזרות השברים, יש בעולם כוחות שונים. לכל אדם יש אישיות משלו, נקודת מבט משלו וזוית הסתכלות משלו. כך לכל אדם, לכל תנועה, לכל ציבור ולכל אומה. המטרה של הבריאה היא לאסוף הכל ולאחד את כל הדברים יחד. לעשות מכל המציאות המורכבת ומפוזרת – דבר אחד. על זה נברא העולם, לאסוף את שברי הכלים המפוזרים ולעשות מהם מציאות אחת.
המחלוקת סותרת את מטרת הבריאה. כשעושים מחלוקת כאילו אומרים: שני מבטים שונים לא יכולים להסתדר ביניהם. אי אפשר לחבר. אך הקב"ה ברא את העולם כדי שנצליח לחבר, כדי ששני דברים שונים יצליחו להסתדר ביניהם. גם אם חושבים אחרת ומתנהגים אחרת – אפשר לקחת את המציאות המורכבת ואת הדברים השונים, ולהפוך אותם למציאות אחת.
גם מחלוקת שהיא לישובו של עולם – סותרת את רצון הבורא ואת מטרת הבריאה ולכן היא דבר שלילי.
אפילו עבודה זרה הקב"ה מוכן "להכיל" – אם האנשים מסוגלים להכיל זה את זה. הבעיה של מחלוקת יותר חמורה מהבעיה של עבודה זרה. הרי בסופו של דבר מתוך הבירור של הדעות השונות – יגיעו בני אדם אל האמת ויעזבו את העבודה הזרה. לכן השלום חשוב יותר.
כמובן, אין זה סותר את בירור הדרך ואת בירור הדעות השונות – אך לא בצורה של מחלוקת, אלא בשלום ובאחדות.
אנו צריכים להניף את דגל השלום. כל אחד בבנין אישיותו, בבנין ביתו בע"ה, בקהילה ובחברה שבה הוא חי – יתאמץ בלי גבולות שלא תהיה מחלוקת ושיהיה שלום. אנו צריכים לעשות פעולות של אהבה ואחוה ושלום ורעות.
מחלקות רבות הן על "ישובו של עולם", על דברים חיוביים – כמו בית ספר תורני יותר וכדומה. על הדברים האלו יש מריבות ופגיעות. לכן חשוב לזכור: גם אם המטרה קדושה וראויה ולשם שמים – לא עושים על כך מחלוקת.
אין מדובר כאן, כמובן, על מחלוקת בהבנת התוספות. גם מחלוקת כזו צריך לעשות כתלמידי חכמים שבארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה. אבל בדרך כלל זו מחלוקת ללא משקעים אישיים, אלא דיון תיאורטי. מותר להתווכח ולחלוק על כך. אך כשמגיעים לפעול בצורה מעשית – פועלים ביחד, גם אם חושבים אחרת זה מזה.
אנו צריכים לדבוק בזה ולזכור זאת עד 120: אין דבר בעולם ששווה לעשות עליו מחלוקת. שהרי אין לנו דבר חמור יותר מעבודה זרה, ובכל זאת אמרו חכמים שמחלוקת גרועה יותר.
השל"ה מזכיר את ענין המחלוקת בעיקר בשבת, משום שבשבת מתעוררות פעמים רבות מחלוקות. אנשים באים לבית הכנסת, איש אינו ממהר, ומתחילים לריב – מי יעלה לתורה "שלישי" ומי "שישי", מי יהיה חזן בשחרית ומי במוסף, מי ישב מלפנים ומי מאחור.
היתה קהילה בחוץ לארץ, שהיתה בה מחלוקת על נוסח התפילה. האם להתחיל תפילת שחרית מ"הודו", כנוסח ספרד, או מ"מזמור שיר" כנוסח אשכנז. המחלוקת התלהטה, הגיעו למכות והגיעה משטרה. הובאו שני הניצים לפני השופט הגוי. והנה הם ממשיכים. האחד מנסה לשכנע את השופט שראוי להתחיל את התפילה מ"הודו", והשני מוכיח לשופט שהתפילה צריכה להתחיל מ"מזמור שיר". הבזיון הזה הוא תוצאה של מחלוקת על דברים חשובים וקדושים.
אנו צריכים להימנע ממחלוקת גם בשבת וגם בשאר ימות השבוע והשנה.
בהקשר לכך, חשוב לציין: בע"ה בכ' אדר ב' נקיים בישיבה זו השנה השלישית את סיום הש"ס. זהו אחד השיאים של אחדות הציבור במעלות. כל גווני הציבור באים, כל הכוללים, תלמודי התורה ובתי הספר, וכמובן הציבור הרחב. גם בוגרי הישיבה מוזמנים השנה באופן מיוחד. כולם מתאחדים סביב לימוד תורה. כולנו שותפים יחד לתיקון העולם.
נזכה בע"ה לשלום ולאחדות לאורך ימים ושנים טובות בבריאות ובשמחה.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.