לחיות עם פרשת השבוע – תסתדר בעצמך!
בחלק של היום (רביעי) בפרשה, מופיעה פרשת קרבן שלמים.
התורה מתחילה בבן הבקר (ויקרא ג', א'-ה'):
וְאִם זֶבַח שְׁלָמִים קָרְבָּנוֹ אִם מִן הַבָּקָר הוּא מַקְרִיב אִם זָכָר אִם נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ לִפְנֵי ה'. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וּשְׁחָטוֹ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לה' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה. וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן הַמִּזְבֵּחָה עַל הָעֹלָה אֲשֶׁר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה'.
לאחר מכן הכבשים (ויקרא ג', ו'-י"א):
וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ לְזֶבַח שְׁלָמִים לה' זָכָר אוֹ נְקֵבָה תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. אִם כֶּשֶׂב הוּא מַקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיב אֹתוֹ לִפְנֵי ה'. וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁ קָרְבָּנוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לה' חֶלְבּוֹ הָאַלְיָה תְמִימָה לְעֻמַּת הֶעָצֶה יְסִירֶנָּה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה. וְהִקְטִירוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לה'.
ולבסוף העיזים (ויקרא ג', י"ב-ט"ז):
וְאִם עֵז קָרְבָּנוֹ וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה'. וְסָמַךְ אֶת יָדוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְשָׁחַט אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לה' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה. וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לה'.
בכל הפרשות חוזרת התורה על חלקי החלב שצריך להקריב על המזבח. הפסוקים זהים וחוזרים על עצמם, מלבד חידוש שיש בכבש – בכבש מקריבים גם את האליה.
רש"י, בעקבות חז"ל, מדגיש שרק בכבש מקריבים את האליה. זהו דין שלא מופיע לא בבן הבקר ולא בעזים.
בספרא דורשים פרשה זו באחת מי"ג המידות שהתורה נדרשת בהן (דבורא דחובה פרק י"ח, פרשתא י"ד):
משום רבי ישמעאל אמרו: לפי שיצא לידון בדבר חדש החזירו הכתוב לכללו.
רבי ישמעאל דורש את הפסוקים במידה י"א:
כָּל דָּבָר שֶׁהָיָה בִּכְלָל וְיָצָא לִדּוֹן בַּדָּבָר הֶחָדָשׁ, אִי אַתָּה יָכוֹל לְהַחֲזִירוֹ לִכְלָלוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירֶנּוּ הַכָּתוּב לִכְלָלוֹ בְּפֵרוּשׁ.
הקרבת האליה היא דבר חדש שיש בכבש. הכתוב יצא כאן לדון בדבר חדש, ולכן הוא חוזר אחר כך ומחזירו לכללו – התורה חוזרת שוב על כל החלבים האחרים שיש להקריב, כדי שנדע שבדבר זה הכבש זהה לבקר ולעז. האליה היא תוספת על מה שמקריבים בקרבנות האחרים.
בדברים אלה עונה רבי ישמעאל על השאלה – לשם מה התורה חוזרת על כל רשימת החלבים בכל קרבן מחדש? ותשובתו: כדי להדגיש שהחידוש שיש בכבש, שמקריבים את האליה, לא בא במקום החלבים האחרים אלא כתוספת להם.
מדברי האר"י הקדוש, ובעקבותיו בתורת החסידות, אנו למדים שי"ג המידות הן י"ג הנהגות אלוקיות שהקב"ה מנהיג על ידיהן את העולם. בכל מידה אנו צריכים לשאול – מהי ההנהגה האלוקית שיש במידה זו, ומה אנו לוקחים ממנה.
לאור זאת, כאשר חז"ל דרשו פרשה מסויימת באחת מן המידות, יש לשאול מדוע נלמדה פרשיה זו במידה זו, ומה אנו לוקחים מלימוד זה להנהגתנו.
האר"י מבאר את ההנהגה של המידה שבה אנו עוסקים, שזוהי הנהגת הגלות. הגלות היא דבר חדש בעם ישראל, יציאה מן הסדר, כדברי המהר"ל. הגלות היא דבר לא טבעי ולא נורמלי. כשעם ישראל נמצא בגלות, "אי אתה יכול להחזירו" מעצמו. רק הכתוב – כח אלוקי, יכול להחזיר את עם ישראל מהגלות. עם ישראל בגלות, קבע בה את מקומו, מה יגרום לו לעזוב את הגלות ולחזור לארץ? רק ענין אלוקי יכול לעורר בעם ישראל את הרצון לחזור לארץ ישראל.
האר"י מדגיש שהחזרה מהגלות תהיה בהכרזה, לא בחשאי. מעין זה זכינו לראות ב"הכרזת מדינת ישראל". היתה הכרזה לכל העולם שעם ישראל חזר לארצו ויצא מהגלות.
כיצד קשורה מידה זו לענין המיוחד של הקרבת האליה מן הכבש?
ננסה לעמוד על עניינה של האליה. הרש"ר הירש כותב, שלא נתברר לנו מהו עניינה הפסיכולוגי של האליה. לכן אין אנו יכולים לעמוד על משמעות הקרבתה.
הראב"ע כותב:
כי הכבשים שהן בארץ ישראל יש להם אליה גדולה וזה דבר ידוע.
נראה, שהאליה היא דבר מיוחד לכבשים, המבטא את הנהגת הגלות.
הכבשים חיות בעדר. הכבש הוא חיה נרדפת וחלשה, ולכן היא חיה יחד, בעדר, והיא זקוקה לרועה.
חז"ל עמדו על ענין זה בכמה מדרשים.
כך דרשו (אסתר רבה םרשה י', י"א):
אַנְדְּרִיָּאנוֹס קֵיסָר אָמַר לוֹ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: גְּדוֹלָה הִיא הַכִּבְשָׂה שֶׁעוֹמֶדֶת בֵּין שִׁבְעִים זְאֵבִים. אָמַר לוֹ: גָּדוֹל הוּא הָרוֹעֶה שֶׁמַּצִּילָהּ וְשׁוֹבְרָן לִפְנֵיהֶם.
אדריאנוס תמה על היכולת של עם ישראל להחזיק מעמד בין שבעים האומות המנסות לכלותו. אמר לו רבי יהושע: הרועה שומר עליהם, לולא הקב"ה עם ישראל לא היה מצליח לעמוד.
ועוד דרשו (מדרש תהלים, ע'):
למה היה דומה, למלך שהיה לו צאן וכעס עליהם, גירש את הצאן והתיר את הדיר והעביר את הרועה. אחר זמן כנס הצאן ובנה את הדיר, ולרועה לא הזכיר. אמר הרועה: הרי הצאן מכונסות והדיר בנוי ואני איני נזכר. כך אמר דוד: למעלה מן המזמור (תהלים סט לו): "כי אלקים יושיע ציון ויבנה ערי יהודה", הרי הדיר בנוי. "וישבו שם וירשוה וזרע עבדיו ינחלוה ואהבי שמו ישכנו בה", הרי הצאן מכונסות, ואני איני נזכר לכך "למנצח לדוד להזכיר".
כאשר המלך מכנס את הצאן, הוא זקוק לרועה, למלך המשיח שינהיג אותם.
מה קורה לכבשה שמאבדת, חלילה, את העדר?
לשם כך יש לכבשה אליה – מחסן של חלב ושומן. כשהכבשה אוכלת, האליה מתמלאת שומן, וכך יש לכבשה "רזרבות", שמשמשות אותה כשהיא בגלות. בגלל שהכבשה זקוקה לעדר ולרועה, היא זקוקה ליכולת להתנהל גם כשהעדר מתפזר. זוהי האליה – "תכנית החסכון" של הכבש לזמנים קשים.
דוגמא להנהגה זו בעם ישראל אנו רואים בדברי הרב קוק (אורות המלחמה ג'):
עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקוים. מובן הדבר, שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכחותינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלהית הברורה. "יעקב שלח לעשו את הפורפירא": "יעבר נא אדוני לפני עבדו", אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגוים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר עת הזמיר הגיע וקול התור ישמע בארצנו.
עם ישראל לא רוצה להנהיג ממלכה כשנדרשים לשם כך כוחות של רשעה וברבריות. קיבלנו את הממלכה לזמן קצר, כדי לאגור כוחות של ממלכתיות. בכוחות הללו משתמש עם ישראל בשנות הגלות הארוכות, עד שיגיע הזמן שבו נוכל לשוב ולהנהיג ממלכה בדרך של צדק ויושר.
בכוזרי כותב בצורה דומה על הקרבנות (מאמר שני, כ"ה והלאה). הקרבנות הן מזון רוחני לאומה. בזמן הגלות אנו חיים מה"רזרבות" שאגרנו בעת הקרבת הקרבנות במקדש.
אנו מקריבים את האליה על המזבח, ובכך מודים לה' על כך שהוא נותן לנו יכולת לשרוד גם בתקופות של גלות.
הקרבת האליה נלמדת במידה "דבר שיצא לידון בדבר חדש", שהיא מידה השייכת להנהגת הגלות. גם האליה מתאימה להנהגת הגלות – האליה משמשת את הצאן בעת שהוא בגלות, ללא העדר וללא הרועה.
אנו צריכים לזכור לימוד זה גם בזמן ששבנו לארץ ישראל. גם החיים בארץ ישראל תובעים מאיתנו לאגור כוחות לזמנים קשים. דבר זה נכון מבחינה רוחנית, וגם מבחינה כלכלית ובטחונית.
ענין נוסף הנלמד בהנהגה זו הוא הלימוד שאסור לעם ישראל להיות תלוי בדעת אחרים. כשאנו חוזרים מהגלות לארץ ישראל, אנו צריכים לבנות עצמאות, כך שנוכל להתקיים בלי עזרתם של עמים אחרים. לא תמיד מדינת ישראל נוהגת כך.
לפני שנים היה פולמוס על מטוס הלביא – האם מדינת ישראל צריכה לייצר לעצמה מטוס קרב, או לסמוך על רכש ממדינות אחרות? בתחילת דרכה הסתמכה מדינת ישראל על צרפת, אך לאחר שהיא הטילה אמברגו על מדינת ישראל, עברנו לרכוש מארצות הברית.
מפרשת האליה אנו יכולים ללמוד כיוון כיצד לנהוג. אנו צריכים "אליה". צריכים לבנות לעצמנו יכולת לשרוד לבד, בלי עזרתם של אחרים.
נראה, שזה הלימוד החשוב ביותר מן המלחמה המתנהלת עכשיו בין רוסיה לאוקראינה.
אוקראינה היתה אחת המדינות הראשונות בעולם שהיה לה נשק גרעיני. כל אחד מבין, שאם היה לאוקראינה עכשיו נשק גרעיני, לא היתה פורצת המלחמה. מה קרה לנשק הגרעיני של אוקראינה?
היא מסרה אותו לרוסיה, וזו חתמה על התחייבות שלא תתקוף אותה לעולם. מסרו את הנשק תמורת פיסת נייר המבטיחה בטחון.
קשה לקלוט את עוצמת הרשע של רוסיה. על כך אמר הכתוב (משלי י"ז, י"ג): "מֵשִׁיב רָעָה תַּחַת טוֹבָה לֹא תָמוּשׁ רָעָה מִבֵּיתוֹ".
אנו צריכים ללמוד מזה עד כמה אסור לנו לסמוך על מדינות אחרות ועל הבטחותיהן. "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים". ואבינו שבשמים מנהיג אותנו בדרך של "אליה" – עלינו לבנות לעצמנו את היכולת להיות עצמאים. אנו צריכים לדעת שיש לנו כל הכוחות שאנו זקוקים להם, גם בזמנים קשים.
"לידון בדבר חדש" – דבר חדש הוא לפעמים בא במידת הדין. יש גם תקופות קשות, ואנו צריכים ללמוד כיצד מתנהלים בתקופות קשות.
ענין זה קשור גם לפרשת "זכור" שאנו קוראים השבת.
"ראשית גויים עמלק". הראשית מלמדת על כל הגויים. שנאת ישראל נמצאת בעולם, וכשעם ישראל בצרה – אין האומות באות לסייע לנו. ראינו זאת בשואה, כאשר מדינות סירבו לקלוט פליטים יהודים, ואנו רואים זאת גם בהמשך.
"זכור את אשר עשה לך עמלק", ולכן אל לך לסמוך על עמים אחרים. כל הגויים הם המשך של "ראשית גויים עמלק".
מפרשת הקרבנות, יחד עם פרשת המלחמה המתנהלת בימים אלה, נלמד כיצד אנו צריכים להתנהל, ולהכין לעצמנו מאגרים של כח ועוצמה, רוחנית וגשמית, לזמנים קשים.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.