לחיות עם פרשת השבוע – לעלות אל השמים
כדי להבין לעומק את חטא המרגלים, ננסה להתבונן בתגובה של התורה לחטא המרגלים.
חטא המרגלים, והמעפילים שבא בעקבותיו, מסתיימים בפסוק כואב (במדבר י"ד, מ"ה):
וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה.
מיד אחר כך מופיעות כמה פרשיות של מצוות שונות. ההתחלה היא בפרשת המנחות והנסכים שבאים יחד עם הקרבנות מן הבהמה (במדבר ט"ו, א'-ה'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם. וַעֲשִׂיתֶם אִשֶּׁה לה' עֹלָה אוֹ זֶבַח לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה אוֹ בְּמֹעֲדֵיכֶם לַעֲשׂוֹת רֵיחַ נִיחֹחַ לה' מִן הַבָּקָר אוֹ מִן הַצֹּאן. וְהִקְרִיב הַמַּקְרִיב קָרְבָּנוֹ לה' מִנְחָה סֹלֶת עִשָּׂרוֹן בָּלוּל בִּרְבִעִית הַהִין שָׁמֶן. וְיַיִן לַנֶּסֶךְ רְבִיעִית הַהִין תַּעֲשֶׂה עַל הָעֹלָה אוֹ לַזָּבַח לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד.
לאחר מכן באה פרשה חלה (במדבר ט"ו, י"ז-כ"א):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לה'. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם.
בולטת מאוד החזרה על השורש של "להרים". יש להבין מה התורה רוצה ללמדנו בכך.
ומיד אחר כך, פרשת פר של עבודה זרה של הציבור (במדבר ט"ו, כ"א-כ"ב):
מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם. וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה.
התורה כותבת כאילו זה המשך אחד, "וכי תשגו" הוא המשך של פרשת חלה. קשה, מדוע הפרשיה לא מתחילה בפסוק: "וידבר ה' אל משה לאמר", ומדוע מתחילה בו' החיבור.
לאחר מכן מופיע הסיפור עם המקושש, ואז פרשת ציצית.
סיום הפרשה בא כתוצאה מחטא המרגלים.
התגובה הראשונה של הקב"ה חריפה (במדבר י"ד, כ"ט-ל"ה):
בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ. וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה. וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר. בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי. אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ.
זוהי תגובה של סור מרע, של מידת הדין המענישה את החוטאים.
לאחר מכן מגיעה תגובה חינוכית – איך מתקנים את החטא. החלק השני של הפרשה בא לחנך את עם ישראל ולתקן את הקלקולים והעיוותים שהובילו לחטא המרגלים.
הפרשה הראשונה מתקנת את הקשר לארץ, לעבודת האדמה. כאשר מביאים קרבן מן החי – יש להביא איתו גם מן הצומח – סולת, שמן ויין.
אחת הבעיות של דור המרגלים היתה בעיה של חיבור לארץ. טוב היה להם במדבר, מקום בו אין פריחה וצמיחה ולא מחוברים לאדמה. כשנכנסים לארץ ישראל – צריכים להתחבר לאדמה ולמה שצומח ממנה. שורשי העץ מהווים שורשים גם לאדם.
במדבר ישבו באוהלים, "ויסעו ויחנו", בלי לשבת במקום קבוע. אין חיבור לאדמה, אין יכולת להצמיח תבואה או עצים.
עם ישראל רצה להישאר במדבר, ולא הבין שאי אפשר לחיות בצורה כזו בתור אומה. אומה לא יכולה לחיות בלי מקום קבוע וחיבור לאדמה.
היו שרצו לחזור למצרים במקום להישאר במדבר. המשותף למצרים – לעבדות – ולמדבר הוא ההפקר. "עבדא בהפקירא ניחא ליה". גם המדבר הוא מקום הפקר.
במדבר חיו ישראל חיים ללא אחריות. המן יורד בבוקר, השלו בערב, עמוד הענן מראה מתי ולאן הולכים. האדם לא לוקח אחריות על חייו.
כדי לקחת אחריות נדרש שיהיה לאדם מקום קבוע, שהוא יכול לבנות את חייו, לתכנן את העתיד, לעצב לעצמו חזון – איך אני רוצה שהמקום הזה יראה עוד 10 שנים? זוהי חשיבה שלא היתה קיימת במדבר.
המרגלים לא ראו את הצורך בקשר לאדמה. כלב ויהושע הבינו זאת, ולא הסכימו להישאר במדבר. האם זה המקום שבו עם ישראל יבנה את חייו? זה בלתי אפשרי!
גם החלה היא מן הצומח, אך במצות חלה יש ענין נוסף.
ה"שפת אמת" אומר, שבמדבר, הלחם היה יורד מן השמים אל הארץ. בארץ ישראל מצוה התורה: "תרימו" את הלחם מן הארץ אל השמים. החידוש של ארץ ישראל הוא שהארץ קשורה אל השמים. "תמיד עיני ה' אלקיך בה". האדם עובד בארץ, ומן התבואה הוא נותן חלק לכהן. החלק הזה הוא קדוש, ואסור לזרים לאכול אותו. מן הארץ צמח משהו והגיע אל השמים – אל הקדושה.
מצות חלה באה לתקן את חטא המרגלים. ללמד את עם ישראל שהחיבור אל השמים לא בא על ידי לחם מן השמים, כמו במדבר, אלא על ידי לחם אל השמים – לחם שעולה מן הארץ אל הקדושה.
כדי להבין את הקשר אל ההמשך: "וכי תשגו ולא תעשו…", נעיין בשתי מימרות של רבי אלעזר שמופיעות באותו עמוד במסכת יבמות (ס"ג ע"א):
א.
ואמר רבי אלעזר: כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, שנאמר: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם".
ב.
ואמר ר' אלעזר: אין לך אומנות פחותה מן הקרקע, שנאמר: "וירדו".
הקרקע מורידה את האדם אליה.
האם הקרקע זה דבר טוב, שבלעדיו האדם אינו אדם, או שזה דבר פחות ונמוך1?
אם אדם זוכר ש"השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", כדי להעלות את הארץ אל השמים – אז החיבור לקרקע הוא טוב. אך אם האדם שוקע ויורד בעבודת האדמה – זה דבר שלילי.
לאחר שהתורה מלמדת כיצד חיים נכון על הקרקע, על ידי מצוות הנסכים והחלה, היא מוסיפה: "וכי תשגו ולא תעשו" – החיבור לקרקע יכול גם להביא אתכם לשגגה, לשקיעה בעבודה זרה. וגם כאן יש לתורה דרך לצאת מזה – יש קרבן שמכפר גם על החטאים הללו.
לכן התורה מביאה פרשה זו כהמשך לפרשת חלה. זה המשך ישיר – אם החלה לא תצליח להרים אתכם, ואתם תשגו ותשקעו בקרקע – יש גם לזה פתרון.
זוהי תשובה למחשבות של המרגלים הם חששו שעם ישראל יכנס לארץ ישראל, וממילא צריך להשקיע בצבא, בהתיישבות, בכלכלה. עלולים לשכוח שמלבד משרד האוצר ומשרד הבטחון – יש גם משרד הדתות… עלולים לשכוח את התורה והמצוות. התורה מתייחסת לאפשרות הזאת: "וכי תשגו".
גם היום, אף שרוב האנשים לא עובדים בקרקע, הבעיה קיימת. אדם יכול לשקוע בפרנסה, ולשכוח את המשפחה, התורה, החינוך והקהילה.
לאחר מכן מופיעה בתורה פרשת המקושש (במדבר ט"ו, ל"ב-ל"ו):
וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מוֹת יוּמַת הָאִישׁ רָגוֹם אֹתוֹ בָאֲבָנִים כָּל הָעֵדָה מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וַיֹּצִיאוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ בָּאֲבָנִים וַיָּמֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.
הפתיחה "ויהיו בני ישראל במדבר" דורשת הבנה. בגמרא לומד רבי עקיבא מהמילה "במדבר" מי היה המקושש (שבת צ"ו ע"ב):
תנו רבנן: מקושש זה צלפחד, וכן הוא אומר: "ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש וגו'", ולהלן הוא אומר: "אבינו מת במדבר", מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד, דברי רבי עקיבא.
בעניינו של צלפחד יש אמירה מיוחדת של השל"ה הקדוש. הגמרא (שבת ק"נ ע"ב) מספרת:
תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שנפרצה לו פרץ בתוך שדהו ונמלך עליה לגודרה, ונזכר ששבת הוא ונמנע אותו חסיד ולא גדרה, ונעשה לו נס ועלתה בו צלף וממנה היתה פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו.
כותב על כך השל"ה:
קבלתי, זה החסיד היה גלגול של צלפחד שהיה מקושש עצים בשבת, על כן זה החסיד נשמר במאוד כדי לתקן קלקולו ועלה לו צלף אחד, וזהו סוד צלפ חד.
התוספות מביאים מדרש שהמקושש התכוון לשם שמים.
בני ישראל היו במדבר, כפי שהתורה מדגישה. המדבר הוא מקום הפקר. אחרי שנענשו בני ישראל שלא יכנסו לארץ וימותו במדבר, היתה תחושה של יאוש. זה עלול להביא את האנשים לחיות חיי הפקר ללא מצוות. לכן עשה המקושש מה שעשה, כדי ללמד שגם במדבר יש מצוות ואיסורים.
על הענין המיוחד של הצלף אפשר לעמוד מדבריו של הרב קוק בעולת ראי"ה על "יין קפריסין". הקפריסין הם הפירות של הצלף. הצלף שימש את יהושע לחלק את הארץ ולהגדיר את הגבולות שבין אדם לאדם. עניינו של הצלף הוא שימת הגבולות. צלפחד מסר את נפשו כדי ללמד את עם ישראל שיש גבולות גם במדבר, ואסור לעקור אותם.
זהו חטא, ואין לעשות כך, אף שכוונתו היתה לשם שמים – ללמד את עם ישראל את הצורך בגבולות, גם במדבר ובמיוחד לאחר חטא המרגלים.
במדבר החיים היו ללא גבולות וללא מסגרת. ללא קביעות של עבודת האדמה. בכל יום היו צופים אל הענן, לראות אם היום נוסעים או ממשיכים לחנות. אין זו דרך חיים של תהליכים ותיקון. כל יום עומד לעצמו.
המקושש לימד, שעם כל זאת – החיים אינם הפקר.
הפרשיה האחרונה בפרשה היא פרשת ציצית. הקשר למרגלים בולט. המרגלים הלכו לתור את הארץ, וכאן מצוה התורה: "ולא תתורו אחר לבבכם ואחרי עיניכם".
חטאם של המרגלים נבע מהסתכלות חיצונית, בלי להבין שיש תהליכים פנימיים.
דבר זה בא לידי ביטוי בבגד, שעלול להטעות אותנו. חז"ל אומרים: "יש אדם נאה ולבושו כעור, ויש אדם כעור ולבושו נאה". רואים אדם עם זקן וכובע, וחושבים שהוא תלמיד חכם, ואדם עם סנדלים נראה עם הארץ. האמת יכולה להיות הפוכה לחלוטין.
הציצית מלמדת שיש פנימיות. התכלת מזכירה את כסא הכבוד. אל תטעה לחשוב שהגד הוא הכל, יש אדם מאחורי הבגד, ולאדם הזה יש נשמה.
המרגלים ראו ענקים והחליטו לא להיכנס לארץ. אך זו הסתכלות חיצונית. המלחמה על הארץ איננה ענין של גודל כמותי. אנחנו יודעים זאת היטב מההיסטוריה של מדינת ישראל. בהקמת המדינה עמוד כ-600,000 יהודים בארץ מול מליוני ערבים – ויכלו להם.
המבחן הוא פנימי: האם אנו עושים את תפקידנו? האם אנו באים בשם ה', עם נשמה גדולה ועם יעוד אלוקי?
לבית המדרש יש השפעה גדולה על הרוח. אם נבוא עם רוח גדולה, רוח אלוקים – דבר לא יעמוד בפנינו.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.
1 עי' הקדמת הרב קוק לספר "עץ הדר", עמ' ד'.