פרשת ייחוסי משה ואהרן

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
פרשת ייחוסי משה ואהרן

אנו מתחילים לקרוא את כל המהלך הארוך של מכות מצרים. רגע לפני שעוברים לתיאור המכות יש הפסקה מאוד בולטת (ו’,י”ד-כ”ח):

אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן:
וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן:
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:
בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָם:
וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:
וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם:
וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה:
וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי:
וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי:
וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר:
וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי:
וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם:
הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה’ לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם:
הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:
וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם

פרשה זו מופיעה בכעין סוגריים, שהרי לפני כן נאמר (ו’,י’-י”ב):

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה’ לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:

הדבר הזה חוזר שוב מיד לאחר פרשת התולדות (ו’,כ”ט-ל’):

וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה’ דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה’ הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה:

חלק מן המפרשים עומדים על ההבדלים הדקים בין ההופעות הללו. אנו ננסה להראות שהתורה חוזרת כאן לעניין הראשון. אם כך, יש להבין את מקומה של פרשת התולדות הזאת, מה עושה כאן רשימת התולדות הזו? מה עוד שלכאורה פשוט שרוצים להגיע לייחוס של משה ואהרן, ומדוע למנות את ראובן ושמעון? בכלל, מה פשר ההצגה המחודשת של משפחת משה?

הסברי המפרשים

רש”י מסביר (ו’,י”ד):

אלה ראשי בית אבתם – מתוך שהוזקק ליחס שבטו של לוי עד משה ואהרן, בשביל משה ואהרן התחיל ליחסם דרך תולדותם מראובן.

צריך להגיע למשה ואהרן וצריך להתחיל לפי סדר, מראובן ושמעון.

המלבי”ם מביא את משל הכברה והמרגלית, שאדם מחפש מרגלית בחול, וברגע שהוא מוצא אותה הוא מפסיק מיד את החיפושים שלו. כך גם כאן, התחלנו מראובן עד שהגענו ללוי, שם מצאנו את משה ואהרן ושם זה נעצר. עדיין יש להבין בשביל מה צריך את זה?

ישנם כמה כיוונים, ואנו נראה כמה מהם. הרמב”ן אומר (ו’,י”ד):

לא רצה הכתוב להתחיל אלה שמות בני לוי לתולדותם, שלא יראה שיהיה לוי בכור היחס מכאן ואילך לכבוד משה, אבל הזכיר אחיו הגדולים ממנו וכי הוא נמנה שלישי.

כלומר, אם היינו מתחילים מבני לוי היינו מבינים שלוי קיבל את הבכורה, הרי הבכורה בישראל עוברת, וכאן הייתה צומחת אופציה חדשה. לכן התורה לא רצתה להתחיל כך ובאה להדגיש שהסדר נשאר כפי שהיה.

רש”י מוסיף בפירושו:

ובפסיקתא רבתי ראיתי לפי שקנטרם יעקב אביהם לשלשה שבטים הללו בשעת מותו, חזר הכתוב ויחסם כאן לבדם לומר שחשובים הם.

כלומר, יש כאן סגירת חשבון לטובה. כאשר יעקב בירך את כל בניו בסוף ספר בראשית, הוא קינטר את ראובן, שמעון ולוי. כעת מתארים את משפחות עם ישראל שעומדות להיגאל, והכתוב בא ומדגיש לנו שגם הם בתוך הסיפור. אם כך, הדגש הוא לא להגיע אל משה ואהרן, אלא השבטים עצמם זוכים לדגש של התורה לומר שהם חזק בסיפור, ושלא נחשוב שהם לא אמורים להיות חלק מהגאולה.

האבן עזרא אומר דבר קרוב לזה (ו’,י”ד):

אלה ראשי בית אבותם על משה ואהרן, או שב אל בני ישראל הנזכרים למעלה, והאנשים הם מיורדי מצרים. והחל מראובן, כי לא נשאר לו כבוד רק להתייחס ראשון.

הרי הבכורה נלקחה מראובן וכל מה שנשאר לו הוא להיות ראשון ליחס. ומה עם שמעון?

בני לוי – הזכיר אלה השני שבטים בתחילה בעבור שהם גדולים מלוי, כי לוי הוא העיקר. (אבן עזרא,ו’,ט”ז)

כיוון שהתחילו עם ראובן לא ידלגו כבר על שמעון, אבל העיקר הוא להגיע ללוי.
הספורנו אומר:

בדין מינה את אלה (משה ואהרן) שרים על ישראל, כי הם היו נכבדים מכל האומה, וזה כי ראובן בכור ישראל, ולא היו מצאצאיו אנשים ראוים להקרא בשם זולתי בניו הנזכרים שהיו מכלל ע’ נפש שכבר מתו, כמו שביאר באמרו “וימת יוסף וכל אחיו” וגו’ (א ו). וכך היה מבני שמעון, אבל לוי שהאריך ימים על כולם גידל גם את בני בניו להבין ולהורות, וכן קהת ועמרם, באופן שיצאו מהם משה ואהרן ומרים.

“צרור המור” (ר’ אברהם סבע) מוסיף בעניין הזה (וארא ו,י”ד, עמ’ שס”ז-שס”ח):

ובמדרש הגלוי שאלו מה טעם ייחס בכאן אלו הג’ שבטים בלבד, כי ראוי היה ליחסם כולם. ואמרו כי אלו הג’ שבטים נהגו שררה במצרים אחר יוסף. כי אחר שמת יוסף נהג שררה ראובן, ואחר שמת ראובן נהג שררה שמעון, ואחר מות שמעון נהג שררה לוי, לפי שלוי האריך ימים יותר מכולם. ולכן אמרו שכל זמן שהיה אחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד, והטעם לפי שנהגו שררה במצרים אלו הג’ שבטים אחר מות יוסף. לפי שיעקב אביהם בירך כל השבטים, זולת ראובן ושמעון ולוי שלא ברכם אלא קנטרם בדברים קשים, והם האזינו ושתקו וקבלו תוכחותיו, כמאמר אביהם (בראשית מ”ט ג’) “ושמעו אל ישראל אביכם”, ואל תקוצו בתוכחתו. לכן זכו ונהגו שררה במצרים אלו הג’ שבטים יותר מכל אחיהם. ולכן ייחס בכאן אלו השלשה שבטים לבד, ואמר “אלה ראשי בית אבותם”, שהיו ראשים ומלכים במצרים בזמן השעבוד, בני ראובן ובני שמעון ובני לוי, ע”כ.

המדרש אומר ששלושת השבטים הללו הם השבטים ששלטו בישראל עד מותו של לוי. הם היו המנהיגים של עם ישראל ולכן כעת מונים אותם. הם המנהיגות שהייתה, וכעת נגמרה תקופה ויש הנהגה חדשה – משה ואהרן. זה פיצוי להם על שהסכימו לקבל את הקנטור של אביהם ולא התנגדו למרות שהם היו הגדולים. לכן הם זכו.

ועל דרך הפשט נראה שהטעם שייחס בכאן אלו השלשה שבטים, ולא ייחסם כולם. להורות לנו מעלת משה ואהרן שנבחרו בבחירה ורצון והשגחה גמורה, ולא על צד הקרי וההזדמן. ורצה השם להראות לישראל איך חפש בנר אלהים כל מצפוני ישראל, ולא מצא אנשים אחרים ראוים כמשה ואהרן. וכן תמצא כשרצה השם למשוח לדוד, אמר שילך אל בית ישי “כי ראיתי בבניו לי מלך” (שמו”א ט”ז א’-י”ב). ולפי שלא יאמרו ישראל כשנמשח דוד הקטן שהיה במקרה, צוה שיוציאו לו כל בניו אחד לאחד למצוא חשבון. לא ראה בבניו מלך, והיה אומר “גם בזה לא בחר ה'”. וכשראה את אליאב שהיה גדול בקומה וטוב למראה, אמר זהו, ואמר לו השם “אל תביט אל מראהו ואל גובה קומתו כי מאסתיהו”. עד שבא דוד שהיה אחרי הצאן, ואמר לו השם “קום משחהו כי זהו הנבחר”. ולכן אמרו ז”ל, כי ישי ובניו אמרו היא נפלאת בעינינו. בעניין שכל העולם יראו בעין איך נבחר בבחירה והשגחה גמורה.
וכן העניין בעצמו במשה ואהרן. כי לפי שהיה בכאן תחלת המכות להוציא ישראל ממצרים, רצה השם בראשונה להראות איך משה ואהרן היו גבורים לעמוד בפרץ, ואין בכל ישראל כמותם בחכמה ובמעלה ובגבורה ובנבואה. ולכן התחיל השם לחפש בכל ישראל אם ימצא בהם איש ראוי. והתחיל בראובן, לפי שהוא ראש היחס אולי ימצא בו איש כלבבו, והתחיל ואמר בני ראובן פלוני ופלוני, וכשלא מצא ראה שלא בחר בו ה’. ואח”כ צוה להוציא לשמעון אולי ימצא בו איש ראוי, והתחיל למנות ובני שמעון פלוני ופלוני, וכשראה שלא מצא אמר גם בזה לא בחר בו ה’. ואחר כך צוה להוציא ללוי אולי ימצא בו איש כלבבו, והתחיל ואמר (פס’ ט”ז) ואלה שמות בני לוי, פלוני ופלוני. והתחיל להאריך בכל בניו לראות אם ימצא איש כלבבו. ואמר (פס’ י”ז) בני גרשון פלוני ופלוני, ולא מצא, וכן בבני קהת ובבני מררי. וחזר ואמר ויקח עמרם את יוכבד דודתו ותלד לו את אהרן ואת משה (פס’ כ’), אף על פי שכבר מצא בקשתו, בשביל כבודם ייחס כל השבט, ואמר ובני יצהר. ויקח אהרן וכו’ ואלעזר בן אהרן וגומר, אלה ראשי אבות הלוים למשפחותם (פס’ כ”א-כ”ה).
ואחר שגמר ליחסם, סמך ואמר בני לוי הזכיר אלה השני שבטים בתחילה בעבור שהם גדולים מלוי, כי לוי הוא העיקר הוא אהרן ומשה. כלומר אלו הם שהיינו מבקשים ולא נמצאו בכל ישראל כמותם, ולכן אחר שמצא איש כלבבו בזה השבט, לא חשש ליחס שאר השבטים. וכל זה להורות, שנבחרו בבחירה ובהשגחה גמורה ולא במקרה.

כל הסיפור עם המלכת דוד היה כדי להראות שזה לא במקרה, וכך גם עם משה ואהרן. אם כך, זה כבר משל הכברה אותו מביא המלבי”ם. בראובן ושמעון יש פוטנציאל אמיתי, זה חלק מעם ישראל והנה התברר שמשה ואהרן הם הראויים ולא מישהו אחר.

יש כאן תוספת של נקודה נוספת (שם):

אבל כשהלך ללוי אמר אלה שמות בני ישראל. אלה הם בעלי השם והראויים למעלה ולא הראשונים, ולכן לא הזכיר שמות בראשונים ולא האריך בהם.

האם הוא לא הזכיר שמות בראשונים? את המילה “שמות” הוא לא הזכיר עד לבני לוי, כי הם היו הראויים. זו נקודה עליה נצטרך לעמוד, מדוע אצל שבט לוי נאמר “ואלה שמות בני לוי”.

הרש”ר הירש מסביר מדוע הביאו את כל רשימת היחס של משה, ואומר שזה בא להוציא משתי דעות כוזבות שמסתובבות בעולם: הדעה האחת הולכת להפוך את גואלם של ישראל למשהו שנולד מן השמיים, משהו שנולד בצורה ניסית ולא טבעית, לא בשר ודם. גם לא ברור איך הוא נולד. לכן אומרת התורה: משה רבנו הוא בחיר המין האנושי, הוא נולד למשפחה מסודרת בתוך עם ישראל. מאידך יש את הצד השני של תפיסות העולם שחושבות שכל אחד יכול להיות נביא ושליח. אומרת התורה: זה לא כך! תיראו כמה חפשו כאן עד שהגיעו ומצאו את מי שראוי.

גם השל”ה הקדוש מתייחס לשאלה מדוע אצל בני לוי בלבד כתוב “שמות”:

כי שבט לוי לא היו בגלות ולוי ידע דבר זה ורצה להשתתף בצרת הצבור. מה עשה, קרא שמות לבניו ע”ש הגלות, דהיינו שם גרשון ע”ש כי גרים הם בארץ לא להם ושם קהת על שם שיניהם קהות ושם מררי ע”ש וימררו את חייהם. זה”ש ואלה שמות בני לוי ומכאן ילמוד האדם להשתתף בצער הציבור אע”פ שאין הצרה מגעת לו וכן הודיע הש”י למרע”ה. (שני לוחות הברית, תורה שבכתב, פרשת וארא, דרך חיים תוכחת מוסר)

במדרש מופיע שבני לוי לא נשתעבדו במצרים. אבל הם רצו להיות שותפים עם האחים שלהם והם הביאו זאת לידי ביטוי בשמות שהם קראו לילדים שלהם: גרשון, קהת ומררי. גרשון – על שם הגירוש, קהת – על שם הקהה את שיניו, ומררי – על שם “וימררו את חייהם”. אצל בני לוי השמות היו דבר חשוב ומרכזי כדי לבטא את הרעיון של השותפות שלהם יחד עם עם ישראל. לכן מודגשים כאן השמות, ולאחר מכן אנו רואים שמהשבט הזה יוצא משה רבנו, שיוצא לראות בסבלם ולוקח אחריות.

הראיה, השמיעה…

במעמד הסנה נאמר (ד’,א’):

וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה’:

משה לא מאמין שהעם ישמע לו. יש צירוף של ביטויים שחוזר לאורך כל הסיפור הזה. זה מתחיל לפני כן (ג’,ט”ו-ט”ז):

וַיֹּאמֶר עוֹד אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם זֶה שְּׁמִי לְעֹלָם וְזֶה זִכְרִי לְדֹר דֹּר:
לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם:

תאמר להם שה’ אלוקי אבותיכם נראה אליך.

וְשָׁמְעוּ לְקֹלֶךָ וּבָאתָ אַתָּה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַאֲמַרְתֶּם אֵלָיו ה’ אֱלֹהֵי הָעִבְרִיִּים נִקְרָה עָלֵינוּ וְעַתָּה נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ: (ג’,י”ח)

לעומת זה מופיע הפסוק שראינו לעיל במעמד הסנה (ד’,א’).

דברי הקב”ה
ושמעו לקולך” (ג’,י”ח)
“ואמרת אלהם ה’ אלקי אבותיכם נראה אלי (ג’,ט”ז)”

דברי משה
“ולא ישמעו בקולי” (ד’,א’)
כי יאמרו לא נראה אליך ה'” (ד’,א’)

יש כאן שני דברים: לראות ולשמוע. הראיה והשמיעה יעבדו כאן יחד לאורך כל הסיפור. יש ראיה ויש שמיעה ואלו שלבים. יש את השלב שבא אח”כ והוא מעליהם. בראיה ובשמיעה יש שלבים: השלב הראשון הוא הראיה והשלב השני הוא השמיעה. כשאני פוגש בן אדם אני קודם כל רואה אותו ורק אח”כ שומע אותו. אני יכול לשמוע אותו גם בלי לראות אותו. הראיה היא חיצונית, והשמיעה היא כבר פגישה פנימית עם האישיות. יש את הדבר שבא כדבר שלישי – ימין שמאל ואמצע שמחבר ביניהם. חסד, גבורה ותפארת. אברהם יצחק ויעקב. חכמה בינה ודעת. הדבר האמצעי שוקל את שני הצדדים, זה בורר לו דיין אחד וזה בורר לו דיין אחד, יבוא השלישי ויכריע ביניהם. זה קשור לבחינת הדעת, שמחברת בין שני הצדדים. לכן בחז”ל אנו מדברים על המושג “שיקול דעת”. הדעת קשורה למשקל.

גם בראיה ושמיעה יש דעת מעל, שהיא ההתחברות מעבר. החכמה היא המידע שבא אל האדם מבחוץ, יש מאין. את הבינה האדם מבין מדעתו, מבין דבר מתוך דבר, יש מיש. הדעת היא כאשר המידע הזה הופך לחלק ממך ומתחבר אליך. זה החיבור העצמי לעניין.

נאמר “אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור” (ויקרא,י”א,ל”ו) – יש מקוה שהוא בור, יש מעין שהוא הצד השני. אלו שני הפכים: הבור הוא משהו שמקבל, אין לו משלו שום דבר עצמי, צריך לאסוף לתוכו את המים. יש מעין שנובע, חידושים מקוריים משלו, הוא לא מקבל מאחרים אלא נותן משלו. למעין יש בעיה אחת – שהוא לא התרגל להקשיב לאחרים, הוא רק עסוק בחידושים. יש דבר שלישי – הבאר, שהיא באר מים חיים. בתחילה היה צריך לחפור אותה, היא למדה לקבל קודם. אבל לאחר שחפרו אותה היא הפכה לבאר מים חיים, יש בה נביעה, וזה שיתוף של שני הדברים: גם בור וגם מעין. באר זו הבחינה של דעת. מעל הראיה והשמיעה יש אמונה, שהיא מעל לתפיסה חושית.

…והידיעה

הדבר הזה מסתובב כאן. הקב”ה אומר למשה על הראיה והשמיעה, ולאחר מכן מגיעה הידיעה (ג’,י”ט):

וַאֲנִי יָדַעְתִּי כִּי לֹא יִתֵּן אֶתְכֶם מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַהֲלֹךְ וְלֹא בְּיָד חֲזָקָה:

הקב”ה עונה לטענותיו של משה (ד’,ה’ ח’):

לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ ה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב:
וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן:

האות הראשון הוא בראיה, האות השני הוא בשמיעה, ואז אפשר להגיע למטרה ולהוציא את ישראל ממצרים. אבל זה לא מתחיל שם, אלא לפני כן במעמד הסנה (ג’,ז’):

וַיֹּאמֶר ה’ רָאֹה רָאִיתִי אֶת עֳנִי עַמִּי אֲשֶׁר בְּמִצְרָיִם וְאֶת צַעֲקָתָם שָׁמַעְתִּי מִפְּנֵי נֹגְשָׂיו כִּי יָדַעְתִּי אֶת מַכְאֹבָיו:

כאן מופיעים הראיה, השמיעה והידיעה. לכן כעת הוא שולח את משה בדיוק בעניין הזה. זה מתחיל אפילו עוד לפני כן (ב’,כ”ד-כ”ה):

וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:
וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים:

שוב מופיעים הראיה, השמיעה והידיעה. הדברים הללו חוזרים כאן שוב ושוב בסיפור הזה. עוד לפני כן משה רבנו יוצא אל אחיו (ב’,י”א-י”ב):

וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו:
וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל:

משה רבנו רואה ורואה ורואה. לאחר מכן ביום השני (ב’,י”ג-י”ד):

וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:
וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר:

חז”ל אומרים שמכאן אנו למדים שמשה הרגו בדיבור, ומיד לאחר מכן נאמר ש”נודע הדבר”. ומיד אח”כ (ב’,ט”ו):

וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר:

פרעה שומע ומכאן מגיעים לבאר.

וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם:
וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה’ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ: (ד’,כ”ט-ל”א)

שוב חוזרות הראיה השמיעה והאמונה. כך גם בפרשה שלנו (ז’,א’):

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ:

המילה “ראה” נראית מיותרת. מה יש כאן לראות? לאחר מכן נאמר:

וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים:
וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה’ בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם: (ז’,ד’-ה’)

הראיה, השמיעה והידיעה חוזרות כאן שוב.

משמעות השמות בעם ישראל

ללאה נולד הבן הראשון והיא קוראת לו ראובן “כי ראה ה'”, לאחר מכן נולד שמעון “כי שמע ה'”. הבן השלישי הוא לוי – “הפעם ילווה אישי אלי”. זו נקודת החיבור.

כל הספר הזה הוא ספר השמות, חומש השמות. מדוע כתוב “ואלה שמות בני ישראל”? השמות תופסים מקום חשוב מאוד והם מדויקים מאוד. מתברר שהשמות כאן משפיעים. בבני לוי כתוב “ואלה שמות בני לוי” – הנה השמות באים סוף כל סוף לידי ביטוי. עם ישראל עובר כאן תהליך של גאולה דרך הראיה והשמיעה, ואז מגיעים אל החיבור, אל הדעת. משה רבנו הוא בבחינת דעת. לכן התורה מביאה קודם את ראובן ושמעון. מתברר שכאשר לאה קראה שמות, אלו לא שמות שנכונים לשעתם ולמקומם, אלא זה כוח שנכנס בעם ישראל. לכן עם השמות האלה הם יורדים למצרים. חז”ל אומרים על בני ישראל שהם לא שינו שמותם. זה מבחן קשה מאוד לא לשנות את השם בגלות. השמות כאן מאוד משמעותיים ומתברר שהשם ראובן נתן את כוח הראיה בעם ישראל ושמעון נתן את כוח השמיעה. לאחר מכן בא ה”וידע אלוקים” – זו נקודת החיבור.

השמות הללו באים לידי ביטוי בכוח הרוחני שנכנס לעם ישראל דרך אותם שמות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן