האני ו"אני ה"'
הביטוי "אני ה' " חוזר בפתיחת הפרשה פעמים רבות, וגם בהמשך הפרשה הוא מופיע לא מעט. הדבר בולט במיוחד לאור העובדה שבפרשת שמות אין הוא מופיע כלל וכלל.וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה'. וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. וגם הקמתי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגריהם אשר גרו בה. וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבדים אתם ואזכר את בריתי. לכן אמר לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם מתחת סבלת מצרים והצלתי אתכם מעבדתם וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדלים. ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אתה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'. וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה.1
נראה, שיש לחלק בין פרשת שמות לפרשת וארא. פרשת שמות מתארת את גלות מצרים, ופרשת וארא פותחת את תיאור הגאולה ממצרים. בפרשת וארא מלמדת אותנו התורה שהגאולה תלויה בהבנת משמעות הביטוי "אני ה' ".
משמעות הביטוי "גאולה" בשפה העברית היא שיבה אל המקור. כך עולה מפרשת גאולת עבדים וגאולת קרקעות ביובל בהם חוזרים האדם והקרקע אל מקורם – אל מקומם הראשוני הטבעי.
גם גאולת עם ישראל היא שיבה של עם ישראל למקומו הטבעי – ארץ ישראל, ומתוך כך למקוריותו – לחייו העצמיים והעצמאיים, להוצאת כל כוחותיו הפנימיים אל הפועל.
המדרש הראשון על הפרשה מאיר את משמעותו של הביטוי "אני ה' "2:
'וידבר אלהים אל משה ויאמר אליו אני ה', וארא אל אברהם אל יצחק', הה"ד (קהלת ב) ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו, הפסוק הזה נאמר על שלמה ועל משה, על שלמה כיצד כשנתן הקב"ה תורה לישראל נתן בה מצות עשה ומצות לא תעשה ונתן למלך מקצת מצות שנא' (דברים י"ז): 'לא ירבה לו סוסים וכסף וזהב וגו', ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו', עמד שלמה המלך והחכים על גזירתו של הקב"ה ואמר למה אמר הקב"ה לא ירבה לו נשים לא בשביל שלא יסור לבבו אני ארבה ולבי לא יסור… ולכך אמר שלמה על עצמו (קהלת ב) ופניתי אני לראות חכמה ודעת הוללות וסכלות, אמר שלמה מה שהייתי מחכים על דברי תורה והייתי מראה לעצמי שאני יודע דעת התורה ואותו הבינה ואותו הדעת של הוללות וסכלות היו, למה כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו, מי הוא שיהיה רשאי להרהר אחר מדותיו וגזרותיו של מלך מלכי המלכים הקב"ה…
כיצד נאמר על משה לפי שכבר הודיע הקב"ה למשה שלא יניח אותם פרעה לילך, שנאמר 'ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ואני אחזק את לבו', ומשה לא שמר את הדבר הזה אלא בא להתחכם על גזירתו של הקב"ה והתחיל אומר 'ה' למה הרעות לעם הזה' … וע"ז נאמר שאותה חכמה ודעת של משה של הוללות וסכלות היו, כי מה האדם שיבא אחרי המלך, וכי מה היה לו להרהר אחר מדותיו של הקב"ה את אשר כבר עשוהו, מה שכבר גילה לו שהוא עתיד לחזק את לבו בעבור לעשות לו דין… הה"ד ויאמר אליו אני ה'.
שלמה החשיב את ה"אני" – את מקוריותו ועצמיותו, עד כדי כך שחשב שהיא יכולה להתגבר על התורה – "אני ארבה ולא אטה", וסופו שנשיו הטו את לבבו – הוא פנה מעצמיותו לעצת נשיו ונכשל.
הקב"ה מלמד את שלמה שאם אין ה"אני" של האדם מחובר ל"אני ה' ", לדבר ה' ומילוי רצונו, הרי שזה "הוללות וסכלות".
כך גם משה. ה' אומר לו "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך…", וצרתם של ישראל גרמה למשה לפנות מעצמיותו, ולשאול "למה הרעות". תשובת הקב"ה היא: "אני ה' ". את כל המהלכים אני מוביל ואסור שצרתם של ישראל תגרום למשה לפנות מעצמיותו – לשכוח ש"אני ה' " הוא המוביל את הגאולה.
באורות הקודש3 מדבר הרב על "בקשת האני העצמי":
ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי, של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו.
חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאאלת אָיֵךָ, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר.
חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב.
חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות.
קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה, וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל.
באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה.
רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלהיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה'.
בסוף הפסקה מרכיב הרב שני פסוקים, שהאחד הוא מפרשתנו, כדי לומר דבר שיש בו עצמה גדולה: "אני ה' " הוא האני הפנימי של המציאות, המתגלה בכל אחד ואחד. משום כך, בבקשתנו את עצמנו, את האני הפנימי שלנו, אנו מבקשים בעצם את ה', שכן האלוקיות איננה חיצונית לנו, אלא היא רוח אפנו ונשמת חיינו, היא מקור החיים ולדבקות בה אנו שואפים.
בתחילת תהליך הגאולה מורה הקב"ה את הכיוון שאליו שואף עם ישראל מאז ועד עולם – "אני ה' ", שאיפת עם ישראל לגאולה, לגילוי עצמיותו מחוברת תמיד אל בקשת הדבקות בה' וגילוי יחודו בעולם.
1 ו', ב'-ט'.
2 פרשה ו', א'.
3 חלק ג', מוסר הקודש צ"ז, (עמ' ק"מ).