לחיות עם פרשת השבוע – איך זוכים לעושר?

הרב יהושע ויצמן
כ״א בתמוז ה׳תשפ״ב
 
20/07/2022

פרשת שבוע

בפרשת מטות אנחנו קוראים שיחת מוסר של משה רבנו.
בני ראובן ובני גד באים למשה, ומבקשים להישאר בעבר הירדן המזרחי, בגלל שיש להם "מקנה רב… עצום מאוד".
משה פותח בשיחת מוסר ארוכה וחריפה (במדבר ל"ב, ו'-ט"ו):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה. וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'. כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ. וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'. וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי. בִּלְתִּי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה'. וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה'. וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל. כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה.

מיד לאחר מכן בני גד ובני ראובן מסבירים שהם לא התכוונו להישאר בעבר הירדן, אלא לעבור חלוצים לפני העם ורק אחר כך לחזור לבתיהם בעבר הירדן (במדבר ל"ב, ט"ז-י"ט):

וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ. וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ. כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה.

שואלים בעלי המוסר, מדוע בני גד ובני ראובן לא עצרו את משה והסבירו לו שהוא מאשים אותם על לא עוול בכפם? מדוע הם לא הסבירו לו שהם לא מתכוונים לעזוב את עם ישראל שיילחמו בלעדיהם?
ועונים, שבני גד ובני ראובן רצו לשמוע את שיחת המוסר של משה. יש להם הזדמנות לשמוע ממשה דברי תוכחה, והם לא רוצים להפסיד את ההזדמנות הזו.

ננסה לדייק בביטוי מיוחד בדו שיח בין משה ובין בני גד ובני ראובן. כשמשה מוכיח אותם, הוא אומר להם:

כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו

והם אומרים:

וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

משה בתשובתו מדגיש להם את הנקודה החשובה, שהם לכאורה עדיין לא מבינים (במדבר ל"ב, כ'-כ"ד):

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה. וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'. וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם. בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ.

משה מדגיש להם: אתם לא נלחמים "לפני בני ישראל", אלא "לפני ה'".
ואכן, הם מבינים את הנקודה (במדבר ל"ב, כ"ה-כ"ז):

וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה. טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר.

המלחמה היא "לפני ה'", ולא "לפני בני ישראל", וזה מה ששומר שלא ישובו "מאחריו".

משמעות הדברים תתבאר לאור דברי המדרש (במדבר רבה פרשה כ"ב, ז'):

"ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד", הלכה, שלוש מתנות נבראו בעולם, זכה באחת מהן נטל חמדת כל העולם. זכה בחכמה – זכה בכל, זכה בגבורה – זכה בכל, זכה בעושר – זכה בכל. אימתי, בזמן שהן מתנות שמים ובאות בכח התורה, אבל גבורתו ועשרו של בשר ודם אינו כלום, שכן שלמה אומר (קהלת ט'): "שבתי וראה תחת השמש כי לא לקלים המרוץ ולא לגבורים המלחמה וגם לא לחכמים לחם וגם לא לנבונים עושר וגם לא ליודעים חן כי עת ופגע יקרה את כולם", וכן ירמיה אומר (ירמיה ט'): "כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל יתהלל עשיר בעשרו כי אם בזאת יתהלל וגו'", ומתנות אלו בזמן שאינן באין מן הקב"ה סופן להפסק ממנו…

מדוע "זכה בחכמה – זכה בכל"? מה הקשר בין חכמה, גבורה ועושר?
המתנות הללו באות כולן מאת ה'. גם הן "לפני ה'". מקור החכמה, הגבורה והעושר הוא במקור הפנימי, שבו מתאחדות כל המידות. מי שזוכה להגיע לנקודה הפנימית, ומבין שהכל מאת ה' – זכה בכולן.
החכמה, העושר והגבורה הן מידות, ששורשן פנימי באישיותו של האדם. איזהו עשיר – השמח בחלקו. כאשר אדם מבין שהעושר הוא מאת ה' – הוא שמח במה שיש לו. יש אנשים שיש להם הון רב, והם דואגים ומתקוטטים על עוד מיליון… ולעומתם יש אנשים שאין להם כלום, והם שמחים ומרגישים עשירים.
גם גיבור – איננו אדם שרוכב על סוס ובידו חרב. הגיבור הוא הכובש את יצרו, מתמודד עם כוחותיו ותאוותיו. הגבורה יכולה לבוא לידי ביטוי גם במלחמה, אבל ראשיתה של הגבורה היא באדם הכובש את יצרו.
כך גם חכמה. אין הכוונה לאדם שמקבל 800 בפסיכומטרי. החכמה היא להבין לאן כל מעשה מוביל, מהן התוצאות וההשלכות שלו. החכם מסתכל אל מעבר לחודש הבא או השנה הבאה. הוא שואל את עצמו: מהו החזון שלי? איך יראו החיים שלי?
בחור בכיתה י"ב מקבל זימון ל-8200. זה פיתוי גדול. שירות מעניין, קידום מהיר באזרחות. האם לימוד בישיבת הסדר יכול להתמודד עם הפיתוי הזה? ומצד שני, האם הבחור שואל את עצמו – כיצד זה ישליך על החיים שלו? איך יראו הילדים שלו, בעקבות ההחלטה שהוא מקבל בגיל 18?
הרואה את הנולד מתבונן קדימה, אל ההשלכות של המעשים, ולא רק אל המעשים עצמם.

שלוש התכונות הללו מקורן במקור פנימי באישיותו של האדם, ולכן הן נחשבות כתכונה אחת, שהזוכה באחת מהן זכה בכולן.

המילים הראשונות בפרשיה של בני גד ובני ראובן הם: "ומקנה רב". זו ההתחלה, וזה מה שיש להם בראש. הם רואים מול העיניים את המקנה הרב, ולא את המקום הרוחני שאליו הם רוצים להגיע.
אמנם משה מתקן אותם שהם פועלים "לפני ה'", והם "קולטים" את הדברים, אבל הראשית היתה הרדיפה אחר המקנה. הראשית נשארה גם בהמשך, וחז"ל אומרים שהם גלו בגלל רדיפת המקנה שהיתה טבועה בהם.
הראשית היא משמעותית מאוד, ומלמדת על הדרך שבה אדם נפגש עם הדברים. קשה מאוד לשנות את המבט הראשוני של אדם על המציאות.
מסיבה זו אסור לדיין לשמוע את אחד מבעלי הדין כשחברו לא נמצא. הדיין עלול להשתכנע מדבריו של הראשון, כשחברו אינו נמצא כדי להגיב ולהתנגד. לאחר מכן, יהיה קשה לדיין לשנות את התפיסה הראשונית של המקרה שהתקבעה בראשו. התפיסה הראשונית קובעת וקשה לשנותה.
כך גם אמרו חז"ל על היצר הרע, שמלוה את האדם "מנעוריו" – משעה שננער לצאת ממעי אמו. זו ההסתכלות הראשונית של האדם על החיים. כשהוא גדל והיצר הטוב מצטרף – קשה לו לשנות את התפיסה. נדרשת מהאדם עבודה קשה כדי להימנע מהשפעת האגו על מעשיו ותפיסתו.
כך גם בני גד ובני ראובן – התפיסה הראשונית שלהם היתה חומרית, הם נתנו משקל רב למקנה. גם אחר שהשתכנעו מדבריו של משה – התפיסה הראשונית נשארה וליוותה אותם דורות רבים, ובעבורה יצאו לגלות לפני כל עם ישראל.

לבני גד ולבני ראובן היתה עוצמה כלכלית גדולה, וגם עוצמה בטחונית – הם היו החלוצים שכבשו את הארץ. בכל זאת, הם גלו ראשונים. אם נשענים רק על כלכלה ובטחון, בלי לחבר זאת ל"לפני ה'" – אין לכך משמעות וזה לא מצליח להחזיק מעמד.

ענין נוסף שיש להבין בפרשיה זו, הוא "חצי שבט המנשה". בכל הפרשה מדברים בני גד ובני ראובן עם משה, ורק בסוף נאמר שמשה נתן חלק מעבר הירדן לחצי שבט המנשה. מדוע? איך הם קשורים לענין?
הרמב"ן מסביר, שהיתה זו ארץ גדולה, ובני גד וראובן לא הצליחו ליישב את כולה, ולכן צירף אליהם משה את חצי שבט המנשה. אך נראה שזהו הסבר טכני, ויש לחפש גם סיבה מהותית.
הנצי"ב מבאר את עומק הענין (העמק דבר דברים ג', ט"ז):

היה בזה כונה פנימית שנוגע לכלל ישראל שישבו בעבר הירדן. ונראה דבשביל שראה משה רבינו דבעבר הירדן כח התורה מעט, כמו שכתבתי לעיל בשם אבות דרני נתן, על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי ארץ באור כח שלהם, וכתיב (שופטים ה' י"ד): "מני מכיר ירדו מחוקקים", היינו גדולי תורה ראשי ישיבות… וכן היה בכל דור… והשתדל משה שיתרצו המה לשבת בעבר הירדן, ומשום זה הרבה להם נחלה עד שנתרצו. והכי איתא בירושלמי ביכורים פ"א שאין מביאין ביכורים מעבר הירדן משום דכתיב ארץ זבת חלב ודבש ולא עבר הירדן, תני "אשר נתת לי ה'", ולא שנטלתי לי לעצמי, מאי ביניהון אמר ר' אבין חצי שבט מנשה ביניהון, מאן דאמר "אשר נתת לי" ולא שנטלתי לי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן כו', פי' שלא נטלו כי אם על ידי בקשת משה ומסתמא עשה על פי ה'. וזהו סדר הפרשה שהוכיח משה לישראל שהחל לחלוק נחלת בני גד ובני ראובן, ולא יכול לגמור עד שדבר עם חצי שבט מנשה, וגמר עמם ונתרצו בחלקם, אז ידע משה לגמור חילוק נחלת בני גד ובני ראובן, ודבר זה היה ידוע לכל ישראל באותה שעה, ואחר כך סיפר להם הענין כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה, ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דוקא, כי בזה תלוי חיי ישראל.

משה דאג שבני גד ובני ראובן יגורו במקום תורה, ולכן שלח איתם את חצי שבט המנשה שהיו בני תורה, כדי שהם יהפכו את המקום למקום תורה.
אנו צריכים לדאוג שכל מקום בארץ ישראל יהיה מקום תורה. ללא תורה – אין קיום למקום.
כך דרשו חכמים (איכה רבה, פתיחתא ב'):

תָּנֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחָאי: אִם רָאִיתָ עֲיָרוֹת נִתְלָשׁוֹת מִמְּקוֹמָן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּע שֶׁלֹּא הֶחֱזִיקוּ בִּשְׂכַר סוֹפְרִים וּבִשְׂכַר מַשְׁנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה ט, יא): "עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר ה' עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי".

אם אין מי שילמד את התינוקות תורה – המקום עלול להיתלש ממקומו.
ועוד אמרו חכמים (ילקוט שמעוני שופטים, ס"ח):

אם תאמר, אותם שנים ושבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין, מפני מה נהרגו? היה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע, ופנחס בן אלעזר עמהם, שיקשרו חבלים של ברזל במתניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירותיהם של ישראל, יום אחד ללכיש, יום אחד לעגלון, יום אחד לחברון, יום אחד לבית אל, יום אחד לירושלים, וילמדו אותם דרך ארץ בשנה, בשתים, בשלש, בארבע, בחמש, עד שיתישבו ישראל בארצם, יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו. הם לא עשו כן, אלא כיון שנכנסו ישראל לארצם, כל אחד ואחד רץ לכרמו ולזיתו, ואומר: שלום עלי נפשי, שלא להרבות הטורח… וכשעשו בגבעת בנימין דרכים מכוערים ודברים שאינם ראויים, יצא הקב"ה להחריב את העולם כולו, ונפלו מהם שבעים ושנים אלף. ומי הרג אותם? סנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס עמהם.

אם בני גד ובני ראובן ישארו לבד, כשבראש מעייניהם נמצא המקנה – מה יהיה בעתיד? לכן משה שולח את בני מנשה – הם אנשי התורה, והם ידאגו להקים ישיבות בכל מקום, ולרומם את המצב הרוחני.

על גבי דבריו של הנצי"ב, נראה להוסיף עוד.
הזכרנו לאחרונה כמה פעמים את דבריו של הרב חרל"פ על החשיבות הגדולה של מיזוג שני התלמודים – הבבלי והירושלמי (מעייני הישועה, ל"ט):

ואם ממזגים את התלמוד הירושלמי עם התלמוד הבבלי, מביאים בזה אורה וברכה ומקרבים את הגאולה. ותלמידי חכמים כאלה, העוסקים במיזוג הזה, הם הם תלמידי החכמים האמיתים, המרבים שלום ונעם בעולם, והם מבטלים כל קטטה ומריבה מן העולם, "לאחד קראתי נועם אלו תלמידי חכמים שבארץ ישראל המנעימים זה לזה בהלכה" (סנהדרין כד.)
תלמוד ירושלמי הוא מסוד לאה, והוא בחינת משיח בן דוד שיהיה מבניה של לאה, ותלמוד בבלי הוא מסוד רחל, והוא בחינת משיח בן יוסף שיהיה מבניה של רחל… אם יתמזג תלמוד בבלי עם תלמוד ירושלמי, שעליו נאמר "על הגאולה" – זה תלמוד ירושלמי, תצמח מזה קרן ישועה… והגאולה תהיה ברחמים גלויים וגדולים, "וברחמים גדולים אקבצך" (ישעיה נד).

בני גד ובני ראובן הם מבניה של לאה. משה לא רוצה להשאיר את בני לאה לבד, ולכן מצרף אליהם את בני רחל – חצי שבט המנשה, שיאירו את אור התורה בעבר הירדן.
אם כנים הדברים, יש בכך דבר מיוחד.
רגילים לומר, וכך כותב הרב קוק (מאמרי הראי"ה, המספד בירושלים), שמשיח בן יוסף מכין את התשתית החומרית, ומשיח בן דוד יוצק את התוכן הרוחני לכלים החומריים.
כאן אנו רואים להיפך, שבני לאה – ראובן וגד – היו עסוקים בבנין החומרי, ובני רחל – מנשה – יצקו את התוכן הרוחני. דברים אלו מתאימים להסברו של הרצי"ה (מתוך התורה הגואלת ח"א, עמ' ע"ט):

האמונה "במשה קיבל תורה" מחייבת אותנו אמונה בחזרת מלכות בית דוד שֶׁמִלֵאָה. יסוד לאה. משיח בן דוד שמלאה, הוא המשיח האמיתי, שקבוע אצלינו בכל תוקף בתורה שבכתב. אחר כך במקום אחד בגמ', ובזוהר: תרין משיחין. משיח בן יוסף. משיח האמיתי, גואל ישראל ומקבץ ישראל, זה בית דוד, מפורש בתורה וברמב"ם. ובאגדה שבתורה שבעל פה, אנו נפגשים עם עוד דבר. בסוכה נ"ב: משיח בן יוסף. הרמב"ם לא מזכיר זאת. שיש דבר כזה, זה שמענו מקודם, רחל ולאה. יש ספרים, יש סידורים, שיש בהם תיקון חצות, ושם: תיקון רחל, ותיקון לאה. תיקון לאה, זה המלכות, והמלכות, זה נגלה, צבא ומדינה, אבל, הוא נמשך ממעמקי הנסתר של לאה, זה נסתר שבנסתר, פנימי שבפנימי. יהודים שעוסקים בתורה, זה הנגלה. משיח הממלכתי, המלכותי, הוא מלאה, ומשיח של החזקת היהדות, בקיום תורה ומצוות, הוא מרחל.

משה רוצה שבעבר הירדן יתאחדו בני לאה ובני רחל, "אשר בנו שתיהם את בית ישראל".

אנו צריכים ללמוד מפרשיה זו, שכל מעשינו צריכים להיות "לפני ה'". לחיות בתחושה שאנו חיים לפני ה' – ובמיוחד בארץ ישראל, אשר עיני ה' בה.
ובע"ה נזכה לחכמה, גבורה ועושר, ולשלום בכל בתי ישראל, לאורך ימים ושנים טובות, בבריאות ובשמחה.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.