לחיות עם פרשת השבוע – שלח ולא תיקח

הרב יהושע ויצמן
י״א באלול ה׳תשפ״ב
 
07/09/2022

פרשת שבוע

נתבונן בפסוק בפרשת השבוע, ונגלה בו אור חדש, גם מתוך ההקשר שבו נאמר. בפרשה מופיעה מצות "שילוח הקן" (דברים כ"ב, ו'-ז'):

כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים.

הביטוי "שילוח הקן", שמקורו בחז"ל, הוא מיוחד. הרי לא משלחים את הקן, אלא רק את האם. מדוע קוראים למצוה שילוח הקן?
הסגנון של הפסוק – האריכות והפירוט המרובים, הסיומת המבטיחה אריכות ימים, ואפילו הטעמים, יוצרים הרגשה שיש כאן פסוק מיוחד ומצוה מיוחדת.

הפסוק מדבר על אדם ההולך בדרך ורואה קן ציפור. זה מתקשר לכמה עניינים נוספים בפרשה שמוזכרת בהם הדרך.
שלוש פעמים בפרשה מופיע הביטוי "בדרך בצאתכם ממצרים", ואלו שלוש ההופעות היחידות של הביטוי בתורה.
איסור עמון ומואב לבוא בקהל (דברים כ"ג, ד'-ז'):

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם.

זכירת מעשה מרים (דברים כ"ד, ט'):

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם.

וזכירת מעשה עמלק (דברים כ"ה, י"ז-י"ט):

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

גם בסמוך למצות קן ציפור מופיעה הדרך (דברים כ"ב, ד'):

לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ.

מיד לאחר פסוק זה מופיע פסוק נוסף:

לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה וְלֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה.

ואחריו קן ציפור. יש להבין את הקשר בין הפסוקים.

יש לשים לב, שביחס לאשה נאמר "שמלת אשה", וביחס לאיש נאמר: "כלי גבר". יש כאן הסתכלות רחבה יותר מאשר לבישת בגדים. הכלי הוא ביטוי לתפקיד של האדם. ה' ברא את האיש ואת האשה, ולכל אחד מהם תפקיד משלו. התורה מצוה לא להחליף את התפקידים. לכל אחד מהם יש יעוד משלו, והוא צריך למלא אותו ולא להחליף את התפקיד עם משהו אחר.
היעוד מופיע בפסוק: "שלח תשלח את האם".
האשה נקראת (בראשית ג', כ'): "חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי". גם בפנימיות התורה, ספירת הבינה נקראת "אימא". האשה היא אם, והיא בונה את העתיד. בידיה של האשה מופקד עתיד האומה ועתיד האנושות. השליחות של האשה בעולם היא בנין העתיד.

התעוררתי למחשבות אלו בעקבות מדרש על הפרשה, שראיתי אותו בספרו של הרב דויטש זצ"ל על התורה "מדרש שיר חדש" (דברים רבה פרשה ו', ז'):

דָּבָר אַחֵר, "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח", רַבָּנָן אָמְרֵי: אִם שִׁלַּחְתָּ מִצְוַת הַקֵּן, אַתְּ זוֹכֶה לְשַׁלֵּחַ עֶבֶד עִבְרִי, מִנַּיִן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טו, יג): "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ".
דָּבָר אַחֵר, מַהוּ "שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם", אִם קִיַּמְתָּ מִצְוָה זוֹ, אַתְּ מְמַהֵר לְבוֹא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, שֶׁכָּתוּב בּוֹ שִׁלּוּחַ, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לב, כ): "מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר וְהַחֲמוֹר"1.
דָּבָר אַחֵר, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּמָא: אִם קִיַּמְתָּ הַמִּצְוָה הַזֹּאת אַתָּה מְמַהֵר אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב שֶׁיָּבוֹא, שֶׁכָּתוּב בּוֹ שִׁלּוּחַ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כג): "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֶת אֵלִיָּה הַנָּבִיא", וְהוּא יָבוֹא וִינַחֵם אֶתְכֶם, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג, כד): "וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים".

המדרש קושר את מצות שילוח הקן אל העתיד – ביאת אליהו הנביא והמשיח. המצוה הזו בונה את העתיד. זוהי מצוה השייכת לאם, והיא קשורה אל העתיד. עולם הבינה נקרא "עלמא דאתי" – העולם העתידי ההולך ובא לקראתנו. האם, האשה – בונה את העתיד.
"בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים". הגברים חושבים על ההווה, ועלולים לפרוש מנשותיהם משיקולים של ההווה – שעבוד מצרים, גזרות פרעה. אך הנשים מעוררות את הגברים: מה יהיה עם העתיד? כך אמרה מרים לאביה עמרם – האם אתה לא חושב על העתיד? פרעה גזר גזרה אז נסייע לו בכילוי האומה חלילה? הנשים רואות את העתיד ובונות אותו.
הגברים אוחזים ב"כלי", ובונים את ההווה, את ישובו של עולם.

בפסוק: "שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך" יש שתי תנועות הפוכות: שליחות ולקיחה. השליחות היא ראיית העתיד, מתוך אמונה בבורא העולם ובתפקיד שהוא נתן לבריאה. יש לעולם יעוד. העולם צריך להגיע ליעדו, ואדם נשלח לעולם כדי למלא את שליחותו.
על אדם הראשון נאמר שהוא גורש מגן עדן, אבל גם שהוא נשלח משם. הגירוש הוא יציאה מהמקום שבו אדם נמצא. השליחות היא עם יעד. גם עם ישראל נשלח אל הגלות. יש יעוד לכל דבר. שליחות נוצרת כשיש יעד שצועדים לקראתו וצריכים להתקדם אליו.
המדרש דורש את המילה שליחות שנאמרה על שילוח הקן, ורואה בה ענין מהותי.
שילוח עבדים קושר אותנו אל "עלמא דחירו", עולם החירות העתידי שבו העולם משתחרר מכל הדברים המגבילים אותו. גם על המשיח ועל אליהו נאמרה לשון שליחות, כיוון שהם מבטאים את היעוד שאליו נשלחה הבריאה.
באם נאמרה לשון שילוח: "שלח תשלח את האם", כי היא מופקדת על העתיד. את הבנים תיקח לך – לבנין ההווה.

הפסוק מצייר את הקן שיש בו אם הרובצת על האפרוחים. בפנימיות התורה מבואר, שיש בזה ירידה של האם. היא יורדת ממקומה אל האפרוחים. "קן ציפור" הוא מציאות של אם שירדה ממעלתה העליונה כדי להיות חלק מעולמם של הבנים. על כך אומר הפסוק: "לא תיקח האם על הבנים", כי במציאות הזו האם לא עושה את תפקידה להולדת העתיד. אלא "שלח תשלח את האם" – האם שייכת לשליחות, לעתיד. ואילו הבנים – תיקח לך, כי הם שייכים אל ההווה.
צריך לעשות "שילוח הקן" – לפרק את הקן שבו האם רובצת על האפרוחים, כדי שלא הכל יתרכז בהווה, אלא יהיה ביטוי לעתיד, שזהו תפקידה של האם.

התהליך הזה קורה "בדרך". הדרך היא מציאות מורכבת. היא יכולה להיות דרך אל הגאולה, אל העתיד אבל בדרך יכולות להיות גם נפילות – "נופלים בדרך".
חז"ל דרשו על המילים "בדרך בצאתכם ממצרים":

בדרך – בשעת טירופכם, בצאתכם ממצרים – בשעת גאולתכם.

הדרך היא מציאות של טירוף, "שעת סכנה", ולכן בה נפגשנו עם עמון ומואב ועמלק, ולהבדיל עם מרים והלשון הרע.
אך הדרך הזו מובילה גם לשעת גאולתכם. לא רק יצאנו ממצרים, אלא יש כאן שליחות שמובילה אל הגאולה. מכל הנפילות אנחנו קמים – "נופלים בדרך – הקם תקים".

אנו צריכים להיות מרוכזים במבט אל העתיד, בשליחות. התנועה הנפשית היא של נתינה ולא של לקיחה מן העולם.
העולם היום מדבר הרבה על זכויות. זכויות הילד, האשה, התלמיד והמורה. אך האמת היא שיש כאן חובות. חובות של הילד והאשה וההורים. העולם עוסק בלקיחה של זכויות, ואנו צריכים להבין שנשלחנו לעולם, והתנועה הבסיסית היא של נתינה.

לפני כמה שנים השתתפתי במפגש של אנשי חינוך בגליל המערבי, תחת הכותרת: "חינוך לאידיאלים בתקופה של מתירנות".
בדברי עמדתי על ההבדל בין ההשקפה התורנית על העולם ובין ההשקפה המתירנית על העולם. ההבדל הוא בשאלה האם החיים נועדו כדי לקבל מן העולם או כדי לתת. האם באנו כדי לצבור כאן זכויות שמגיעות לנו, לאכול, לשתות וליהנות, או שיש לנו תפקיד וחובות שעלינו לבצע בחיינו עלי אדמות. בתורה, ככל שאדם במדרגה גבוהה יותר, יש לו יותר חובות. לכהן הגדול יש עוד איסורים שאין לכל אדם ואפילו לא לכהנים. המלך מצטוה בתורה: "לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים, וכסף וזהב לא ירבה לו". בנוסף – הוא נדרש לכתוב שני ספרי תורה ולקרוא בהם כל ימיו. המלך לא "תפס ג'וב", אלא הוא "עבד לעם קדוש". העולם מטיל חובות על האדם.
בתגובה לדברי, קמה אחת המחנכות, ואמרה שהיא מבקשת לחזור על דברי במילים שלה. וכך אמרה: "אנחנו חושבים, שהאדם מגיע לעולם במקרה בנקודה מסויימת, עוזב את העולם במקרה בנקודה אחרת, והחיים הם מעבר מנקודה מקרית אחת לנקודה מקרית אחרת. אתם אומרים, שהאדם נשלח לעולם בנקודה מסויימת, הוא מסיים את השליחות בנקודה אחרת, והחיים הם ביצוע השליחות".
עניתי לה, שהיא אמרה דברים יותר טובים ממה שאני אמרתי. אבל אני לא מבין איך אפשר לומר זאת ולהישאר בצד השני…

מצות שילוח הקן מחנכת אותנו לחיים של שליחות, של ראיית העתיד. זהו התפקיד המוטל בעיקר על האשה, הבונה את העתיד.
שנזכה לחיות חיים של שליחות, ולהביא את אליהו הנביא ומלך המשיח.

ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.


1 ובתנחומא (בראשית, א') מובא: "מְשַׁלְּחֵי רֶגֶל הַשּׁוֹר, זֶה מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף שֶׁנִּמְשַׁל לְשׁוֹר. וְחֲמוֹר, זֶה מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, שֶׁנֶּאֱמַר: עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן