דרכי לימוד – להגדיל תורה ולהאדירה
השיעור נפתח את הלימוד במסכת בבא קמא, נעיין מעט בדברי המשנה הראשונה הפותחת את המסכת ובדברי המפרשים עליה, ננסה לעמוד על האריכות ה"מיותרת" לכאורה של המשנה ומהי משמעותה של אריכות זו:
תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ב עמוד א
/מתני'/. ארבעה אבות נזיקין: השור, והבור, והמבעה, וההבער. לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור. ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים, כהרי האש שאין בו רוח חיים. ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק, כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק. הצד השוה שבהן – שדרכן להזיק ושמירתן עליך. וכשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.
לשון המשנה ייחודית ומאריכה וניתן לשאול עליה שאלות רבות.
רש"י מסכת בבא קמא דף ב עמוד א
לא הרי שור כהרי המבעה – כלומר…
כלל נקוט בידינו ש"כלומר" ברש"י מלמד על לשון מגומגמת ולא ברורה שאותה צריך לבאר.
גם תוספות מתבטא בדרך דומה אך מעט שונה ומרחיבה:
תוספות מסכת בבא קמא דף ב עמוד א
לא הרי השור כהרי המבעה – … ושינה כאן התלמוד פירושו מבשאר מקומות …
ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש – … והתנא האריך להגדיל תורה ויאדיר
גם הירושלמי בעצמו במתייחס לייחודיות של המשנה שלנו:
תלמוד ירושלמי מסכת בבא קמא פרק א הלכה א
ר' בון בר חייה בשם ר' שמואל בר רב יצחק אם לא נאמר שור הייתי למד שור מן הבור מה אם הבור שאין דרכו לילך ולהזיק חייב לשלם. שור שדרכו לילך ולהזיק לא כל שכן. או מה הבור משלם נזק שלם אף השור משלם נזק שלם או מה השור משלם חצי נזק אף בור משלם חצי נזק אילו לא נאמר שור הייתי למד שור מן הבור או אילו לא נאמר בור הייתי למד בור מן השור. ולמה תנינתה הכא דאית ליה מילין סגין
יש דברים גדולים, עניינים גדולים שרמוזים ונלמדים מהמשנה שלנו ולכן שנו את כל 4 אבות הנזיקין אע"פ שיכולנו ללמוד מבור לגבי שור או ללמוד מבור מהשור, יש עניין מיוחד למנות את כל 4 האבות.
תלמוד ירושלמי מסכת בבא קמא פרק א הלכה א
כן לא הרי מושב כהרי משכב ולא הרי משכב כהרי מושב. ניחא לא הרי מושב כהרי משכב אם מושב בטפח יטמא יטמא משכב בד' טפחים. מפני שטמא משכב בארבעה טפחים יטמא מושב בטפח. ואילו לא נאמר משכב הייתי למד משכב מן המושב אילו לא נאמר מושב הייתי למד מושב מן המשכב ולמה תנינתה הכא דאית לתנוייה סגין מילין. כן לא פרשה נירות כהרי פרשת שילוח טמאין. ולא פרשת שילוח טמאין כהרי פ' נירות. אילו לא נאמר פרשת שילוח טמאין הייתי למד פרשת שילוח טמאין מפרשת נירות. ולמה תנייתה הכא דאית לתנוייה סגין מילין
אכן הירושלמי מונה עוד שני מקומות שבהם שנינו את שני הצדדים או כתבנו את שני הצדדים בתורה כדי ללמד מהם אחד לשני, אך יש לשאול ולהסתפק האם אכן היינו לומדים את שילוח הטמאים מהמחנה אם הייתה לנו רק את פרשת ואתה תצווה שהיא פרשת הדלקת נרות המנורה?
מהי אם כן הכוונה של לא הרי זה? מה לימוד זה מלמד אותנו?
מקורם של דברי הגמרא בירושלמי מצויים בברייתא די"ג דרבי ישמעאל במידת בניין אב, ברייתא זו היא שפותחת את הספרא:
ספרא ברייתא דרבי ישמעאל פרשה א
(ה) מבנין אב מכתוב אחד כיצד לא הרי המשכב כהרי המושב ולא המושב כהרי המשכב הצד השוה שבהן שהן כלים עשויין לנוח אדם לבד והזב מטמא אותו ברובו לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגדים אף כלים שהן עשויין לנוח אדם לבדו יהא הזב מטמא אותו ברובו לטמא אדם במגע ובמשא ולטמא בגדים יצא המרכב שהוא עשוי לסיבלון אחר.
(ו) מבנין אב משני כתובים כיצד לא פרשת הנרות כהרי פרשת שלוח טמאים ולא פרשת שלוח טמאים כהרי פרשת הנרות הצד השוה שבהן שהם בצו מיד ולדורות אף כל דבר שהוא בצו יהא מיד ולדורות.
כפי שראינו תוס' כתב שיש במשנתנו אריכות מיותרת שאין בה צורך ומדוע מאריך התנא? להגדיל תורה ולהאדיר. מה משמעותו של ביטוי זה?
להגדיל תורה ולהאדיר
מסורת הש"ס שולח אותנו לגמרא בנדה שם מוזכר הביטוי:
בבלי נדה דף נא עמוד ב
מתני' כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת כל שיש לו קרנים יש לו טלפים ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים1:
גמ' כל שיש לו קשקשת דג טהור יש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת דג טמא מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתב רחמנא למה לי אי לא כתב רחמנא סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת דכתיב סנפיר ואפילו דג טמא כתב רחמנא סנפיר וקשקשת והשתא דכתב רחמנא סנפיר וקשקשת מנלן דקשקשת לבושא הוא דכתיב ושריון קשקשים הוא לבוש ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר א"ר אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל יגדיל תורה ויאדיר:
האם זוהי באמת הגדלת התורה? שיש בה מילים מיותרות?
הריטב"א מסביר מהי הגדלת התורה שבדבר:
חדושי הריטב"א נדה דף נא עמוד ב
יגדיל תורה ויאדיר. פירוש דלסמוך ודאי בקשקשת סגי לן, ומיהו כתב רחמנא סנפיר משום דלא סגיא דלא להוי התם כיון שיש שם קשקשת, ואולי הוא גם כן גורם טהרתו ואף על פי שהוא לבדו אינו גורם טהרה.
הריטב"א מלמד אותנו שלמעשה סימני הטהרה של הדגים אינם רק סימנים בעלמא אלא הם הסיבה לטהרת הדג ולמרות שמספיקה קשקשת כדי לדעת שהדג טהור, למעשה גם הסנפיר הוא הוא חלק והוא הגורם לטהרתו של הדג ביחד עם הקשקשת.
כדברים האלה כתב הרב קוק:
אגרות הרא"יה אגרת ק"ג
"יגדיל תורה ויאדיר", נלע"ד דהפי' הוא, דעניני ידיעות נמצאים הרבה בתורה שאין בהם הלכה, ו"יפה שיחתן של עבדי אבות כו'", וא"כ אם הי' כתוב קשקשת הייתי אומר שכח הטהרה מונח בקשקשת לבד, ובסנפיר לא משכח טהרה, כתב רחמנא סנפיר להודיענו הידיעה המופשטת שכח הטהרה מונח בשניהם, וממילא ידענו שאין הסימנים ענינים הסכמיים, אלא שבהם מונחת הטהרה, ויש לבנות על ידיעה זו כמה רעיונות טובים שהם הם גופי תורה
נותר לנו לשאול אם כן, מהי הטהרה אותה גורם הסנפיר?
לשאלה זו ענה השל"ה הקדוש:
של"ה עשרה מאמרות מאמר ראשון
מא. ומזה אני אומר רמז על דרך הסוד, בחולין פרק אלו טרפות (סו ב), תנן התם, כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת כו', עד… ולכתוב רחמנא קשקשת ולא לכתוב סנפיר [וכו'], אמר רבי אבהו וכן תנא דבי רבי ישמעאל 'יגדיל תורה ויאדיר' (ישעיה מב, כא), עד כאן. הנה תלמידי חכמים נמשלו לדגים שפרים ורבים, ואמרו בחגיגה (ג ב), 'וכמשמרות נטועים' (קהלת יב, יא), מה נטיעה זו פרה ורבה, אף דברי תורה פרים ורבים. והעוסקים בסודות התורה צוללים במים אדירים ועמוקים, והם קדושים וטהורים (כמונו) [כמותם]. ותנן (חולין נט א) קשקשין הקבועין בו, סנפירים הפורח בהן. ועתה אפרש הסוד, '[קשקשין] הקבועין', רומז על מה שקיבל מרבו, והוא בחינת חכמה, ו'סנפיר', אשר מתפשט בהם בחינת הבינה שכל המוליד. ובזה יגדיל תורה.
השל"ה מגלה לנו סוד שנמצא בסימני הטהרה של הדגים, הקשקשת היא הדבר הקבוע, החכמה, הטמונה באדם אותו קיבל מרבו הלכה למשה מסיני.
אך הסנפיר הוא היסוד איתו מתקדמים במים, מציאות שמשתנה ולכן הם באמת הסימן איתו מגדילים את התורה. הגדלת התורה היא גם בכמות ההלכות וגם במובן האיכותי שכעת התורה היא גדולה וכוללת את כל המציאות, גם המציאות המשתנה ולא רק את המציאות שבה ניתנה התורה.
ובאמת כתבו מפרשי הירושלמי ש'מילין סיגין' הכוונה ליגדיל תורה ויאדיר ולכן משמעות הביטוי על פי מה שאמרנו שיש עומק רוחני בדברי המשנה2.
הסבר הגמרא לאור הסוגיה שראינו
נחזור ונסביר את דברינו על דברי הגמרא – "כל מקום שנאמר צו מיד ולדורות":
פרשת הנרות היא קבועה ותמידית, ואילו פרשת שילוח טמאים היא לעולם ארעית שכן הטומאה לעולם עוברת וכן לעתיד לבוא "וזרקתי עליכם מים טהורים".
אז אכן לא פרשת הנרות שמלמדת אותנו על הנצחיות לדורות כהרי פרשת שילוח טמאים שמלמדת אותנו להתמודד עם בעיות הנמצאות מולנו בזה הרגע. הצד השוה שביניהן הוא המילה "צו" שמלמדת שבשתיהן אנו מצווים מיד ולדורות – גם בפעולה שצריכה לעשות בזה הרגע וגם בקיום ארוך טווח.
נעמיק בלימוד במידת – בניין אב וננסה לראות את משמעותו העמוקה לפי דברי הרב קוק בעולת ראיה:
עולת ראיה בנין אב
האורות המקוריים, ההולכים וזורמים בקדושתם, להביא הארות חדשות, להרבות מקורי חיים חדשים ונהדרים בעולם, לחדש בהם ועל ידם את חיי הנשמות בהתעלותן, שני אפנים יש בהופעתם. יש שהם דומים ליצירות כאלה, שחלקי ההרכבה, הפועלים את ההויה המחודשת, הם נמצאים באחדותו של הנושא
היחיד, במהות עצם ציורו, זהו מבנין אב מכתוב אחד. ויש שהוא בתכונתו מורכב מנושאים שונים, הבאים כברקים נוצצים מעברים שונים, ומחבורם של תכנים רחוקים, המופיעים זה על גבי זה וזה בתוך זה, האורה העליונה מתבזקת, והיתה לים של נגוהות להאיר מחשכים, מבנין אב משני כתובים
כאשר יש נק' אחת שהולכת ומתפתחת זה בניין אב מכתוב אחד
אך כאשר יש שני נושאים שמתרכבים כדי ליצור מציאות חדשה זה בניין אב משני כתובים
נראה כמה דוגמאות לדבר זה ממקומות שונים בש"ס:
בבלי סנהדרין דף ל עמוד א
ותניא ממשמע שנאמר לא יקום עד איני יודע שהוא אחד מה תלמוד לומר אחד זה בנה אב כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרט לך הכתוב אחד ואפקיה רחמנא בלשון חד למימר עד דחזו תרווייהו כחד ואידך והוא עד או ראה או ידע מכל מקום ואין עדותן מתקיימת בבית דין עד שיעידו שניהן כאחד רבי נתן אומר שומעין דבריו של זה היום וכשיבא חבירו למחר שומעין דבריו
על העדים להיות לימוד מבניין אב מכתוב אחד – חייבת להיות מציאות אחת שהעדים יאמרו אותו דבר ולא יתחלקו לשניים.
בבלי בבא קמא דף עז עמוד ב
כלאים שה כתיב ואמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים שאני הכא דאמר קרא או לרבות את הכלאים
הכלאים היא מציאות מורכבת ובנין אב מכתוב אחד מלמד אותנו לצאת מאותה מציאות מורכבת ולבדוק בשה התמים שמבטא מציאות פשוטה
מכאן ונחזור ונבאר את דברי הספרא והגמרא אודות טומאת משכב ומושב:
משכב ומושב- כל אחד מהם הוא מציאות בלתי מורכבת, מקום אחד מסוים עליו יושב או שוכב הזב וכולו מרוכז במקום בלתי מורכב אחד בלבד. אך לעומת זאת המרכב כשמו מסמל מציאות מורכבת, האדם גם יושב וגם מהלך.
אכן יש שאלה האם רכוב כעומד או רכוב כמהלך3, שכן ביחס לקרקע הרכוב מהלך הוא מתקדם ולא נשאר במקום אחד אך ביחס למרכבתו נשאר הרכוב במציאות עומדת וקבועה של ישיבה. על כן אין דין מרכב כדין מושב או משכב וזה נלמד מבנין אב מכתוב אחד המבטא מציאות בלתי מורכבת.
נירות ושילוח טמאים- אלו שני עניינים: האחד נותן את המבט הנצחי לדורות עולם, זה האור העולה מן המנורה בו נאמר "לדורותיכם". והשני נותן את המבט הרגעי, כאן ועכשיו, זו הטומאה המבטאת מצב ארעי וזמני שמשתנה ומתחלף. שני עניינים אלו מבטאים שתי פנים שונות של המציאות ועל כן דינם נלמד מבנין אב משני כתובים המבטא מציאות מרוכבת בעלת פנים שונות.
אלו ה"מילין הסגיאין" של משכב ומרכב ושל נרות ושילוח הטמאים שהירושלמי הביא.
כעת עלינו לנסות להבין מה הם אותם "מילין סגין" בשור ובור וארבעת האבות? מהו העומק הרוחני המתחבא בגמרא שלנו, את זה נגלה בעקבות הלימוד של הסוגיות הנ"ל בע"ה, אך בינתיים ניתן רק לדעת שיש עומק מיוחד בארבעת אבות הנזיקין.
1 רבי חיים דוד הלוי כתב שמכאן הוכחה לתורה מן השמים, כי מהיכן לו למשה רבינו לדעת כללים אלו (וכן הכלל של 4 החיות להן יש רק חלק מסימני הטהרה) בהיותו במדבר:
שו"ת עשה לך רב חלק ה – קונטריס תורה מן השמים – האם יכול אדם לקבוע כל זאת?
וכבר עמדו רבותינו על פלא זה, שמנתה תורה את בעלי – החיים הנ"ל בשמותם למשפחותם להתיר ולאסור בדיוק נמרץ: אמר ר' עקיבא וכי משה קניגי ובילסטרי היה, מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים (ספרי דברים י"ד, אות צ"ז). פירוש קניגי, צד חיות בקניגון. ובליסטרי מורה בקשת לחיות. (כך פירש רש"י בחולין ס': שגם שם הובאו הדברים).
פירוש לדבריהם, ששום אדם לא יכול להעיז ולקבוע עובדות ברורות כאלה, שבכל מרחבי הבריאה, אין יותר מאשר עשרה מינים מעלי – גרה ומפריסי – פרסה, וכן שלשה מעלי – גרה שאינם מפריסי פרסה, ואחד בלבד מפריס פרסה שאינו מעלה גרה. ואם ח"ו משה רבינו נתן הוא תורה לישראל, הלא צריך היה לחשוש שמא יצא בדאי באם יתגלו מינים נוספים, וכל תורתו תהא ח"ו בדאית. מכאן שרק האלקים עצמו הבורא והיוצר הוא יודע בדיוק מה שברא ויצר ויכול היה לקבוע עובדות ברורות אלה להתיר ולאסור.
ואכן, אמת היא זאת ללא ספק. תורה זאת ניתנה לישראל לפני כשלשת אלפים וחמש מאות שנה, בתקופה שלא היה קיים עדיין מדע כלל. ומאז ועד עתה, וביחוד בדורות האחרונים, פותח המדע המחקרי בעולם, נתגלו יבשות חדשות, ונחקרו מאות בעלי חיים שהעולם הקדמון לא ידעם ולא הכירם, ולא נמצא אף לא מין אחד נוסף על אלה המסווגים בתורה כנ"ל. מכאן, שתורה שבכתב שנמסרה לנו ע"י משה רבנו ע"ה, תורת האלקים היא.
2 מראה הפנים מסכת בבא קמא פרק א
והתנא בא להשמיענו שיש בזה מה שאין בזה משום יגדיל תורה. ועיין לקמן ד"ה אם לא נאמר שור ומזה תבין…
ולמה תנינתה הכא דאית ליה מילין סגין. כדפרישית הוא העיקר והוא ממש כעין קושית התוס' במתני' ד"ה לא זה וזה וכו' וכתירוצם. ועיין לעיל מה שכתבתי בד"ה לא זה וכו' דבתירוצם של התוספו' מתורץ נמי דלא תני לא הרי השור כהרי הבור אלא דבא להשמיענו יגדיל תורה ויאדיר. וזהו ממש דברי הש"ס דהכא.
ידיד נפש מסכת בבא קמא פרק א
דְּאִית לֵיהּ מִילִּין סַגיָן כיון שבנזיקין יש הרבה דינים והלכות, וה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.
3 קידושין דף ל"ג ע"ב – "רכוב כמהלך דמי או לא וכו' "