תולדותיהם של אבות נזיקין
שמות פרק כא פסוק כח (פרשת משפטים):
וְכִֽי־יִגַּ֨ח שׁ֥וֹר אֶת־אִ֛ישׁ א֥וֹ אֶת־אִשָּׁ֖ה וָמֵ֑ת סָק֨וֹל יִסָּקֵ֜ל הַשּׁ֗וֹר וְלֹ֤א יֵאָכֵל֙ אֶת־בְּשָׂר֔וֹ וּבַ֥עַל הַשּׁ֖וֹר נָקִֽי:
פרק כא פסוק לה
וְכִֽי־יִגֹּ֧ף שֽׁוֹר־אִ֛ישׁ אֶת־שׁ֥וֹר רֵעֵ֖הוּ וָמֵ֑ת וּמָ֨כְר֜וּ אֶת־הַשּׁ֤וֹר הַחַי֙ וְחָצ֣וּ אֶת־כַּסְפּ֔וֹ וְגַ֥ם אֶת־הַמֵּ֖ת יֶֽחֱצֽוּן:
בבא קמא ב' ע"א – ע"ב
מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן כיוצא בהן או לאו כיוצא בהן, גבי שבת תנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, אבות מכלל דאיכא תולדות, תולדותיהן כיוצא בהן… גבי טומאות תנן אבות הטומאות השרץ והשכבת זרע וטמא מת, תולדותיהן לאו כיוצא בהן… הכא מאי, אמר רב פפא: יש מהן כיוצא בהן ויש מהן לאו כיוצא בהן. תנו רבנן, ג' אבות נאמרו בשור: הקרן והשן והרגל… אלא תולדותיהן לאו כיוצא בהן דאמר רב פפא אהייא… בחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה.
הגמרא אמורה להתחיל לדון בדברי רב פפא אך היא מפסיקה בהבראת הברייתא של 3 האבות של השור, ולאחר מכן חוזרת בעזרתה לביאור דברי רב פפא. גם רש"י וגם תוס' מסבירים לנו בפירוש שלמרות החריגה אנחנו נחזור עוד רגע לעיסוק בדברי רב פפא.
אם כן נשאלת השאלה-מדוע בכלל הגמרא נצרכת ליצור את ההפסקה בדברי רב פפא? למה לעסוק באבות השור?
רי"ף מסכת בבא קמא דף א עמוד א
גמ' מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן או לא פירוש כיון דקיי"ל דנזק שלם ממונא הוא וחצי נזק קנסא הוא ומועד שהזיק משלם נזק שלם מן העליה ותם משלם חצי נזק מגופו בעינן למידע הני תולדות דהני אבות אי כיוצא בהן נינהו דכל מועד מינייהו תולדה דיליה כוותיה ומשלם נ"ש מן העלייה ותם תולדה דיליה כוותיה ומשלם חצי נזק מגופו או דלמא תולדותיהן לאו כיוצא בהן
מה הרי"ף מוסיף לנו באריכות דבריו ומה הוא מתכוון?
תוספות רבינו פרץ בבא קמא דף ב עמוד ב
אלא תולדותיהן דקאמר רב פפא אהייא. מדקאמר (ר"פ) ואלא וכו' משמע דקשיא ליה אהא דמסקינן נשיכה ובעיטה ורביצה תולדה דקרן היא, ויש לתמוה מאי אא"כ איכא. וי"ל דבשלמא אי נשיכה תולדה דשן ומ"מ לא משלמת אלא חצי נזק משום דאין הנאה להזיקה כמו קרן ניחא. דמשכחת לה לאו כיוצא בהם דקאמר רב פפא אנשיכה קאמר, דהויין תולדה דשן, ולאו כיוצא בהם דלא משלמת אלא חצי נזק, אבל השתא דהויין תולדה דקרן א"כ קשה דכיוצא בו הוא.
רבינו פרץ שואל מדוע הגמרא משתמש במילה "אלא". אלא היא מילה המסמלת חזרה מביאור קודם ותחילה של ביאור חדש. אם כן-ממה הגמרא חוזרת בה בסוגייתנו?
כל השאלות הללו מראות לנו שיש בגמרא נושא עלום. אחד הכללים החשובים בלימוד הוא הזדקקות למשנת תנאים-לעיין בלשון המשנה, המכילתא, מדרשי ההלכה והברייתות השונות.
אם נעיין במכילתא נראה שלחז"ל היתה הסתכלות שונה מעט על הנושא מאשר לסוגייתנו בגמרא.
מכילתא דרשב"י משפטים, כ"ב, ד'
"ושלח את בעירו", אין לי אלא שן לאכול את הראוי לה, מנין לרגל לשבר בדרך הילוכה, תלמוד לומר "ושלח את בעירו"… אין לי אלא זו בלבד, מנין הזיקה כדרכה כדרך הילוכה, חמור במשאוי שעליו כדרך הילוכו, מה אלו מיוחדין שהזיקו כדרכן ובראוי להן משלמין נזק שלם, כך כל המזיק כדרכו ובראוי לו משלם נזק שלם. "ושלח את בעירה", אין לי אלא שן לאכול את הראוי לה ולרגל לשבר כדרך הילוכה, מנין לשן לאכול את שאין ראוי לה ולרגל לשבר שלא כדרך הילוכה, תלמוד לומר "ובער בשדה אחר", לרבות דברים אחרים. יכול על הכל משלם נזק שלם, ודין הוא והלא שור שהזיק את חבירו בכלל היה, ולמה יצא, להקיש אליו, מה שור מיוחד שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם, כך כל דבר שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם.
הברייתא מביאה פסוקים ללימודים שונים. בסוף היא שואלת האם יש היקש האם שור שיצא מהכלל מלמד על הכלל כולו(שן, רגל וקרן) שבמועד משלם נזק שלם ובתם חצי נזק.
אך בכל מקרה עולה מהמכילתא ששן שאוכלת שלא כראוי לה נחשבת כשן, שהרי נאמר "ובער בשדה אחר" וזה מלמד אותנו שמרבים דברים אחרים.
זאת בניגוד לגמרא שאומרת ששן שאוכלת את שאין ראוי לה זה נקרא דבר משונה שהוא תולדה של קרן שהיא משונה, וכהסבר רש"י:
רש"י מסכת בבא קמא דף יד עמוד א
משונה קרן בחצר הניזק נ"ש משלם – קרן תמה וכל תולדותיה קרי משונה הואיל ושינו את וסתן שלא היו דרכן לכך.
במכילתא רשום ש"קרן בכלל היתה", וראוי לעיין באיזה כלל היתה הקרן כלולה?
הכלל הוא "כי יבער איש בשדה אחר…מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם". לכאורה עולה מהפסוק שכל פעם שאדם לא שומר על בעירו ונותן לבעירו לבער ולהזיק הוא חייב לשלם נזק שלם, ואפילו בקרן.
הפסוק עוסק בבהמה המזיקה-כולל קרן, כולל שן וכולל רגל.
השאלה היא האם הכלל הוא נזקי טבע, וכל נזק טבעי הבעלים חייב נזק שלם. הקרן יצאה מן הכלל ללמד שיש דברים "טבעיים" שלא נחשבים טבעיים אלא משונים, הם דברים שלא אמורים לקרות ולכן משלמים עליהם רק חצי נזק.
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (אפשטין-מלמד) שמות פרק כא פסוק כח (פרשת משפטים)
וכי יגח אין לי אלא נגיחה מנין לעשות נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיחה ודין הוא חייב שור בשור ושור באדם מה מצינו שור בשור עשה בו נגיחה רביצה נשיכה בעיטה כיוצא בנגיפה אף בזה נעשה בו נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיחה (זה שנידון בנפשו) ועוד קל וחומר מה שור בשור שאין ני[דון] בנפשו עש' בו נגיחה נשיכה רביצה בעיטה כיוצא בנגיפה זה שנידון בנפשו אינו דין שנעשה בו נגיפה נשיכה רביצה בעיטה כיוצא בנגיחה לא אם אמרת שור בשור שעשה בו את שאין מתכוין כמתכוין תאמר בזה שלא עשה בו את שאין מתכוין כמתכוין ת"ל ומת לעשות נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיחה
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (אפשטין-מלמד) שמות (פרשת משפטים) פרק כא פסוק לה
וכי יגף אין לי אלא נגיפה מנין לעשות נגיחה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיפה ודין הוא חייב שור באדם ושור בשור מה מצינו שור באדם עשה בו נגיפה נשיכה רביצה <ו>בעיטה כיוצא בנגיחה אף זה נעשה בו נגיחה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיפה ועוד קל וחומר מה שור באדם שלא עשה בו את שאין מתכוין כמתכוין עשה בו נגיפה [נ]שיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיחה זה שעשה בו את שאין מתכוין כמתכוין אינו דין שנעשה בו נגיחה נשיכה רבי' ובעי' כיוצא בנגיפה
לומדים משור לשור או משור לאדם?
כאשר רשום "וכי יגוף" בבהמה זה לשון גוף-ולכן זה כולל את הכל-כל נזק נעשה על ידי גוף השור, לאחר מכן לומדים משם על "כי יגח" שגם בהיזק על אדם כל נזק נעשה על ידיד גוף השור ויחייב.
וכן ניתן ללמוד ש"כי יגח שור את איש ומת"-בכל צורה שהוא מת חייבים.
איך המכילתא מגדירה "נשיכה רביצה וכו'"? לכאורה עולה מהמכילתא שהיא הדבר עצמו. כמו ששור שהורג בנגיפה הוא האב כך גם הרביצה והנשיכה, ואינם תולדותיו. כאשר השור מתכוון להרוג אדם זה לא משנה איך הוא מתכנן להרוג-הוא חייב כי הוא תכנן להזיק. המכילתא מרבה שכוונתו להזיק נחשבת קרן בכל צורה שרוצים להזיק.
מכילתא דרשב"י משפטים, כ"ב, ד'
"ושלח את בעירו", אין לי אלא שן לאכול את הראוי לה, מנין לרגל לשבר בדרך הילוכה, תלמוד לומר "ושלח את בעירו"… אין לי אלא זו בלבד, מנין הזיקה כדרכה כדרך הילוכה, חמור במשאוי שעליו כדרך הילוכו, מה אלו מיוחדין שהזיקו כדרכן ובראוי להן משלמין נזק שלם, כך כל המזיק כדרכו ובראוי לו משלם נזק שלם. "ושלח את בעירה", אין לי אלא שן לאכול את הראוי לה ולרגל לשבר כדרך הילוכה, מנין לשן לאכול את שאין ראוי לה ולרגל לשבר שלא כדרך הילוכה, תלמוד לומר "ובער בשדה אחר", לרבות דברים אחרים. יכול על הכל משלם נזק שלם, ודין הוא והלא שור שהזיק את חבירו בכלל היה, ולמה יצא, להקיש אליו, מה שור מיוחד שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם, כך כל דבר שהזיק כדרכו בשאין ראוי לו בתם משלם חצי נזק ובמועד נזק שלם.
יש 2 בחינות בקרן-יש שדרכו להזיק ויש משונה.
אם רשום "כדרכו" הכוונה שאינו משונה, אך אין דרכו להזיק. לכן כשרשום ששן שאוכלת את שאינו ראוי לה משלם חצי נזק זה כי השן משונה, אך לא כי כוונתה להזיק ולכן זו לא תהיה תולדת הקרן אלא השן לפי המכילתא.
יש חילוק בין כדרכו-שדרך החיה לאכול, לבין שאינו ראוי לה-ומכיוון שאינו ראוי לבהמה הנזק יהיה חצי נזק.
יוצא מפה שבמכילתא מבואר ששן האוכלת את שאין ראוי לה נלמדת מדין שן ומקורה בפרשת השן, וכן רגל המשברת שלא כדרך הילוכה היא רגל, ולומדים אותם מ"וביער בשדה אחר". אכן לעניין הדינים לומדים את הדינים מקרן אך האב הוא דווקא שן ורגל.
דבר זה סותר את הגמרא שנשיכה(שן שלא כראוי לה) ובעיטה(רגל שלא כראוי לה) הן קרן. לפי המכילתא-אכן יש תולדות שלאו כיוצא בהן-נשיכה ובעיטה, וממילא דברי רב פפא מסתדרים.
נחזור לדברי הרי"ף:
אנו מעוניינים לברר האם בכל מועד יש תולדה שדיניה כמו האב או שלא, משום שניתן להבין שנשיכה היא תולדה של שן, כמו שראינו במכילתא:
רי"ף מסכת בבא קמא דף א עמוד א
גמ' מדקתני אבות מכלל דאיכא תולדות תולדותיהן כיוצא בהן או לא פירוש כיון דקיי"ל דנזק שלם ממונא הוא וחצי נזק קנסא הוא ומועד שהזיק משלם נזק שלם מן העליה ותם משלם חצי נזק מגופו בעינן למידע הני תולדות דהני אבות אי כיוצא בהן נינהו דכל מועד מינייהו תולדה דיליה כוותיה ומשלם נ"ש מן העלייה ותם תולדה דיליה כוותיה ומשלם חצי נזק מגופו או דלמא תולדותיהן לאו כיוצא בהן
הגמרא יצאה מנקודת הנחה של המכילתא שנשיכה היא תולדת השן ואז מסבירה שזה לא הדרך לקבוע את התולדות והולכים לפי העקרונות של ההזקה ולא לפי צורת ההיזק החיצונית(למשל, שדרכו להזיק זה רגל ולא כל רגל כמו המכילתא). הגמרא מבררת לפי הסבר הרי"ף האם חצי הנזק הוא תולדה של משהו אחר הוא תולדה של כל האבות ברמה שהאב משונה.
נחזור לשאלה מדוע מפסיקים עם "ג' אבות נאמרו בשור"-בעקבות הברייתא הזאת ניתן לראות שהכוונה לתכונות ולא לאיברים, וממילא נשיכה לא תהיה תולדת השן אלא הקרן ולכן התולדות יהיו כיוצא בהן.
הזוהר אומר במפורש שבשור יש ארבעה דרכים להזיק, והוא מחלק על פי האיברים הפוגעים:
זוה"ק ח"ב קי"ח ע"ב תרגום הסולם
שור המועד בארבעה אבות נזיקין שלו, בגופו הרביץ על הכלים, רבץ עליהם ושברם, ובשינו אכל, ברגליו רמס, ובקרנו הרג.
ולכן כאשר אומרים שיש 3 אבות בשור משמע שמחלקים לפי תכונות עקרוניות ולא לפי צורת ההיזק והאיבר, שהרי לפי האיבר יש ארבעה איברים מזיקים, וכשפותחים בברייתא הזאת זה פותח לנו שעומדים לברר את התולדות לפי השיטות העקרוניות ולא לפי צורת ההיזק.
החילוק הוא כנראה האם השור מבטא מציאות של השחתה ולכן מסתכלים עליו כמודל לצורות ההזקה על פי צורת גופו, כמו שיטת המכילתא, או לחלופין שמסתכלים על העקרונות של ההיזק כדי לקבוע את האבות והתולדות.
סיכום ויישוב הגמרא
כמו שהסברנו, יש שתי שיטות למנות תולדות-על פי האיבר או על פי עקרונות ההיזק.
כאשר רב פפא אומר שיש תולדות כיוצא בהן ויש שלא-עוד לא ברור לאיזו צורת חלוקה לתולדות הוא מתכוון.
מיד אחר כך הגמרא מביאה את הברייתא של ג' אבות נאמרו בשור, ואם יש רק שלושה אבות ולא ארבעה משמע שהחלוקה היא לפי התכונות והעקרונות. הברייתא נאמרה כדי להוביל להבנה שהאבות נקבעים לפי התכונות, ולדחות את שיטת המכילתא דרשב"י והזוהר. לאחר מכן הגמרא עוברת כל אב ומכיחה שהוא נקבע דווקא על פי תכונות. כל פעם מעלים בהוא אמינא את שיטת המכילתא ומתרצים אותה-נשיכה אינה שן אלא קרן ובעיטה אינה רגל אלא קרן.
לכן הגמרא אומרת "אלא תולדותיהן לאו כיוצא בהן אהייא". אומנם הלשון אלא לא מתאימה, אך אם נחזור לתירוץ רבנו פרץ נבין זאת עכשיו:
תוספות רבינו פרץ בבא קמא דף ב עמוד ב
אלא תולדותיהן דקאמר רב פפא אהייא. מדקאמר (ר"פ) ואלא וכו' משמע דקשיא ליה אהא דמסקינן נשיכה ובעיטה ורביצה תולדה דקרן היא, ויש לתמוה מאי אא"כ איכא. וי"ל דבשלמא אי נשיכה תולדה דשן ומ"מ לא משלמת אלא חצי נזק משום דאין הנאה להזיקה כמו קרן ניחא. דמשכחת לה לאו כיוצא בהם דקאמר רב פפא אנשיכה קאמר, דהויין תולדה דשן, ולאו כיוצא בהם דלא משלמת אלא חצי נזק, אבל השתא דהויין תולדה דקרן א"כ קשה דכיוצא בו הוא.
לפי רבנו פרץ אכן יש תולדות לאו כיוצא בהן-אם רב פפא מסביר כמו המכילתא. אם אנחנו דחינו שרב פפא הוא כמו שיטת המכילתא אז צריך לומר "אלא" ולתרץ איך שיטת רב פפא לפי הסבר הגמרא.
דיוק במכילתא:
ננסה לבאר את הביאור של המכילתא "כדרכו בשאין ראוי לו":
מכילתא דרשב"י (אפשטין-מלמד) שמות פרק כא פסוק כח (פרשת משפטים)
… וכי יגח אין לי אלא נגיחה מנין לעשות נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיחה ודין הוא חייב שור בשור ושור באדם מה מצינו שור בשור עשה בו נגיחה רביצה נשיכה בעיטה כיוצא בנגיפה אף בזה נעשה בו נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיחה (זה שנידון בנפשו) ועוד קל וחומר מה שור בשור שאין ני[דון] בנפשו עש' בו נגיחה נשיכה רביצה בעיטה כיוצא בנגיפה זה שנידון בנפשו אינו דין שנעשה בו נגיפה נשיכה רביצה בעיטה כיוצא בנגיחה לא אם אמרת שור בשור שעשה בו את שאין מתכוין כמתכוין תאמר בזה שלא עשה בו את שאין מתכוין כמתכוין ת"ל ומת לעשות נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיחה
מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (אפשטין-מלמד) שמות (פרשת משפטים) פרק כא פסוק לה
וכי יגף אין לי אלא נגיפה מנין לעשות נגיחה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיפה ודין הוא חייב שור באדם ושור בשור מה מצינו שור באדם עשה בו נגיפה נשיכה רביצה <ו>בעיטה כיוצא בנגיחה אף זה נעשה בו נגיחה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיפה … ומת לעשות נגי' נשי' רבי' ובעי' כיוצא בנגיפה אין לי אלא שור מנין לעשות שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור הוא הדין והוא התשובה ת"ל ומכרו את השור החי לרבות כל בעלי חיין איש פרט לקטן יכול לא ישלם על ידי קטן ולא יהא קטן משלם על ידיו ת"ל שלם ישלם לרבות של חרש ושל שוטה ושל קטן.
יוצא מהמכילתא שהפסוק "כי יגח" כולל את כל התולדות וגם "כי יגף" בא מלשון גוף וכולל את כל הנזקים. אפשר להבין שהכתוב "ומת" מלמדנו שמת מכל מקום, לא משנה באיזו צורה השור הרג את חברו.
כיצד אנו מתייחסים לנשיכה רביצה וכו' האם הם תולדות דקרן? או שהם הקרן עצמה ולא התולדות? נראה לבאר שכששור מתכנן לפגוע ולהרוג לא משנה באיזה איבר יעשה זאת, ולא משנה אם זה שור או בעל חיים אחר, כוונה להזיק מגדירה קרן כאב.
למעשה הקרן מתחלקת לשתיים:
1. כוונתו להזיק
2. נזק משונה
המכילתא מנסה לבודד ולדון בנזק משונה ולכן היא אומרת "בשלא ראוי לו" אך היא רוצה להסביר לנו שלמרות שזה משונה ולא ראוי לו אין כאן כוונה להזיק ולכן כתבה שהוא עושה זאת "כדרכו".
יש הבדל בין כדרכו לראוי לו.
שאין ראוי לו הכוונה למציאות אובייקטיבית-הבהמה לא ראויה להזיק כך וזה משונה.
לעומת זאת "כדרכו" הכוונה למציאות סובייקטיבית של הבהמה הספציפית-האם היא מתכננת לפגוע בבהמה אחרת או שהיא חיה את חייה כדרכה וממילא מזיקה