"מי ברא אלה"
על המילים הפותחות את פרשת פקודי: "ואלה פקודי המשכן" אומר המדרש1:
אמר הקב"ה לישראל בשעה שעשיתם את העגל הכעסתם אותי ב"אלה אלהיך", עכשיו שעשיתם המשכן ב"אלה" אני מתרצה לכם הוי "אלה פקודי המשכן", אמר הקב"ה לישראל בעוה"ז באלה נתרציתי לכם וכן לעתיד לבא שנאמר (ישעיה מ"ט) "הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים", ואומר (ישעיהו ס') "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבותיהם".
המדרש עומד על המילה "אלה", ורואה בה ביטוי לעניינו של המשכן המכפר על חטא העגל, ויש להבין עניין זה.
בזוה"ק נאמר2:
תרגום: אמר רבי שמעון: רז זה לא נתגלה, מלבד יום אחד שהייתי על חוף הים, ובא אליהו ואמר לי: רבי, ידעת מהו "מי ברא אלה"? אמרתי לו: אלו השמים וצבאם מעשה הקב"ה, שיש לו לבן-אדם להסתכל בהם, ולברך אותו, ככתוב: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך… ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ" (תהילים ח'). אמר לי: רבי, דבר סתום היה לפני הקב"ה, ונתגלה בישיבה של מעלה, וזה הוא: בשעה שהסתום מכל סתומים חפץ להתגלות, שעה בראשונה נקודה אחת, וזה עלה להיות מחשבה. צייר בה כל ציורים, חקק בה כל חקיקות, וחקק בתוך המאור הקדוש הסתום חקיקת ציור סתום אחד, קודש קודשים, בניין עמוק היוצא מתוך מחשבה, ונקרא "מי". ראשית הבניין, קיים ולא קיים, עמוק וסתום בשמו. לא נקרא אלא "מי". חפץ להתגלות ולהיקרא בשם, ונתלבש בלבוש יקר מאיר, וברא "אלה", ועלה "אלה" בשם. נתחברו האותיות אלו באלו, ונשלם השם "אלהים". ועד שלא ברא "אלה", לא עלה "אלהים" בשם.
ואותם שחטאו בעגל, על רז שלנו, אמרו: "אלה אלהיך ישראל".
וכמו שהשתתף "מי" ב"אלה", כך הוא שם המשותף תמיד, ובסוד זה העולם קיים. פרח אליהו ולא ראיתיו.
וממנו ידעתי את הדבר שעמדתי על רזו וסתרו. בא רבי אלעזר וכל החברים ונשתטחו לפניו, בכו ואמרו: אילמלא לא באנו אלא לשמוע זה, דיינו.
שתי בחינות מרכיבות את מציאות העולם: "מי" ו"אלה" המרכיבות יחד את שם אלהים.
"מי" היא הבחינה הנסתרת של המציאות, מקורה הנסתר של המציאות, שאיננו מתגלה, ולכן הוא בלשון שאלה, שכן לא ניתן לעמוד על מהותו הנסתרת.
"אלה" היא הבחינה הגלויה, של גילוי הדברים במציאות. "אלה" הוא ביטוי לדברים שניתן להצביע עליהם, לראות אותם ולקלוט אותם בעזרת החושים. אף הריבוי הנמצא במשמעות המילה אלה מורה על העולם הגלוי.
"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה" – אין זו רק לשון שאלה, אלא קביעה – האלה – הבחינה הגלויה של המציאות היא בריאה של המי – של הצד הנסתר העליון. ה"מי" הוא זה שברא את ה"אלה".
כשחטאו ישראל בעגל, חטאו בזה שנתקו את ה"אלה" מן ה"מי" כאילו רק העולם הגלוי הוא האלוהות בלא החלק הנסתר. משם אלהים הסירו את ה"מי" ונשארו עם "אלה אלוהיך ישראל".
פירוש הדברים הוא, שבחטא העגל ניסו ישראל לצמצם את כל ההשגות העליונות שהיו במעמד הר סיני אל תוך המציאות הגלויה, ולהצביע על העגל ולומר "אלה אלהיך", כביכול אין דבר מעבר למה שאנו רואים בעינינו, ורק מה שאנו יכולים להשיג הוא אשר קיים גם באמת.
תיקון הדברים בא במשכן: "ואלה פקודי המשכן". המשכן מלמד אותנו את הדרך הנכונה כיצד להסתכל על המציאות הגלויה, על ה"אלה".
בירושלמי3 לומדים חז"ל מהמילה "אלה" את ל"ט מלאכות שבת. המלאכות היוצרות ובונות את העולם המעשי קשורות קשר הדוק למשכן.
מהמשכן אנו למדים כי ה"אלה" – העולם המעשי, היוצר ומתפתח איננו פסול. כאשר הוא בא בציווי ה', כאשר הוא ביטוי לעולם רוחני עליון, כאשר ה"אלה" מחובר ל"מי", הרי שזהו המשכן – מקום השראת השכינה בעולם וזוהי הכפרה האמיתית לחטא העגל.
כאשר בנו ישראל את המשכן, היתה זו גישה נכונה ליחס שבין המציאות הנגלית לבין הצד הנסתר, וזוהי כפרה לחטא העגל, שהאדיר את העולם הגלוי והתעלם מכך שיש עולם רוחני הנסתר לעיני בשר.
שני הפסוקים שמביא המדרש לעתיד לבוא מבטאים אותו רעיון:
"הנה אלה מרחוק יבאו והנה אלה מצפון ומים ואלה מארץ סינים" – כל הרחוקים מתקבצים ושבים למקומם. כל חלקי המציאות, גם אלה שנראים רחוקים ביותר מהמקור – ישובו ויגלו כי מקומם הוא ב"מי", כי אין מציאות גלויה בעולם שאיננה נובעת ממציאות פנימית נסתרת. אין "אלה" ללא "מי".
"מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארבותיהם" – כאן ישנו איחוד של ה"מי" וה"אלה". עתידות היונים לחזור אל ארובותיהם. כשם שלכל יונה יש ארובה, והיונה שומרת לה אמונים ושבה אליה, כך כל פינות המציאות הגלויה עתידות לגלות מנין באו ומהו מקורן, וכיצד הן קשורות אל הנסתר והעליון, גם כאשר זה איננו נראה לעין.
כמו בעגל, כך גם בדרכים אחרות – ניתן להגיע לחויה רוחנית עזה ומרוממת – ולהישאר ב"אלה". יש המתעקשים להאחז במה שביכולת השגתם הדלה ומסרבים להתבטל את מול המציאות הרוחנית העליונה. אדם עוסק, למשל, במדיטציה. הוא מרכז את כל כוחותיו, ומגיע לחויה רוחנית עליונה ביותר, אלא שכל העיסוק הוא במה שיש באדם. אין רצון ואין נסיון לקבל את העובדה שיש "מי", יש עולם עליון, הנסתר מעינינו, שאנו צריכים להתבטל אליו, ולקבל ממנו וכך לחבר את כוחותינו, הגלויים והממשיים, אל האינסופיות הנסתרת. אל לנו להסתפק במה שאנו חשים ורואים. ישנם עולמות נסתרים המשפיעים עלינו שפע רב.
"שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה".
1 שמות רבה פרשה נ"א, ח'.
2 ח"א דף ב' ע"א.
3 ירושלמי שבת פרק ז' הל' ב'.