פרק ח’ – עליית עזרא

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
עליית עזרא

“פרק ז’ :כז בָּרוּךְ ה’, אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ–אֲשֶׁר נָתַן כָּזֹאת, בְּלֵב הַמֶּלֶךְ, לְפָאֵר, אֶת-בֵּית ה’ אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. כח וְעָלַי הִטָּה-חֶסֶד, לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיוֹעֲצָיו, וּלְכָל-שָׂרֵי הַמֶּלֶךְ, הַגִּבֹּרִים; וַאֲנִי הִתְחַזַּקְתִּי, כְּיַד-ה’ אֱלֹהַי עָלַי, וָאֶקְבְּצָה מִיִּשְׂרָאֵל רָאשִׁים, לַעֲלוֹת עִמִּי .פרק ח’ : א וְאֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבֹתֵיהֶם, וְהִתְיַחְשָׂם: הָעֹלִים עִמִּי, בְּמַלְכוּת אַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ–מִבָּבֶל. ב מִבְּנֵי פִינְחָס גֵּרְשֹׁם, מִבְּנֵי אִיתָמָר דָּנִיֵּאל; מִבְּנֵי דָוִיד, חַטּוּשׁ. ג מִבְּנֵי שְׁכַנְיָה, מִבְּנֵי פַרְעֹשׁ זְכַרְיָה; וְעִמּוֹ הִתְיַחֵשׂ לִזְכָרִים, מֵאָה וַחֲמִשִּׁים. ד מִבְּנֵי פַּחַת מוֹאָב, … וְעִמּוֹ, מָאתַיִם הַזְּכָרִים. ה מִבְּנֵי שְׁכַנְיָה… וְעִמּוֹ, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הַזְּכָרִים. ו וּמִבְּנֵי עָדִין… וְעִמּוֹ, חֲמִשִּׁים הַזְּכָרִים. ז וּמִבְּנֵי עֵילָם… וְעִמּוֹ, שִׁבְעִים הַזְּכָרִים. ח וּמִבְּנֵי שְׁפַטְיָה… וְעִמּוֹ, שְׁמֹנִים הַזְּכָרִים. ט מִבְּנֵי יוֹאָב … וְעִמּוֹ, מָאתַיִם וּשְׁמֹנָה עָשָׂר הַזְּכָרִים. י וּמִבְּנֵי שְׁלוֹמִית, בֶּן-יוֹסִפְיָה; וְעִמּוֹ, מֵאָה וְשִׁשִּׁים הַזְּכָרִים. יא וּמִבְּנֵי בֵבַי, זְכַרְיָה בֶּן-בֵּבָי; וְעִמּוֹ, עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה הַזְּכָרִים. יב וּמִבְּנֵי עַזְגָּד… וְעִמּוֹ, מֵאָה וַעֲשָׂרָה הַזְּכָרִים. יג וּמִבְּנֵי אֲדֹנִיקָם, אַחֲרֹנִים–וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם… וְעִמָּהֶם, שִׁשִּׁים הַזְּכָרִים. יד וּמִבְּנֵי בִגְוַי… וְעִמּוֹ, שִׁבְעִים הַזְּכָרִים. ”

רשימה ארוכה. אבל המספרים בסה”כ אינם גדולים !
עזרא מחפש ראשים לעלות עימו ואכן כאן הם ראשי אבותיהם !
חלק מהשמות המוזכרים כאן כבר הופיעו ברשימה של עולי בבל בעזרא פרק ב’! ואלו כנראה אותם המשפחות אלא שהפעם עלו האחרונים מהם שנשארו בבבל. כדוגמת הכתוב אצלנו: ” וּמִבְּנֵי אֲדֹנִיקָם, אַחֲרֹנִים…” . לעומת הכתוב בעזרא ב’ , יג שם הופיע סתם : ” בְּנֵי אֲדֹנִיקָם” . יתרה מזאת , בשעור הקודם טענו שעזרא עצמו מופיע ברשימת העולים של פרק ב’ תחת שם אביו ‘שריה’ ועפ”י הרשימה בנחמיה תחת שמו העברי ‘עזריה’. ואם אכן כך , עזרא הכיר היטב את המשפחות שעלו ונשארו.

“טו וָאֶקְבְּצֵם, אֶל-הַנָּהָר הַבָּא אֶל-אַהֲוָא, וַנַּחֲנֶה שָׁם, יָמִים שְׁלֹשָׁה; וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים, וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא-מָצָאתִי שָׁם. טז וָאֶשְׁלְחָה לֶאֱלִיעֶזֶר לַאֲרִיאֵל לִשְׁמַעְיָה וּלְאֶלְנָתָן וּלְיָרִיב וּלְאֶלְנָתָן וּלְנָתָן, וְלִזְכַרְיָה וְלִמְשֻׁלָּם–רָאשִׁים; וּלְיוֹיָרִיב וּלְאֶלְנָתָן, מְבִינִים. יז וָאֲצַוֶּה אוֹתָם עַל-אִדּוֹ הָרֹאשׁ, בְּכָסִפְיָא הַמָּקוֹם; וָאָשִׂימָה בְּפִיהֶם דְּבָרִים לְדַבֵּר אֶל-אִדּוֹ אָחִיו הַנְּתִינִים, בְּכָסִפְיָא הַמָּקוֹם–לְהָבִיא-לָנוּ מְשָׁרְתִים, לְבֵית אֱלֹהֵינוּ. יח וַיָּבִיאּוּ לָנוּ כְּיַד-אֱלֹהֵינוּ הַטּוֹבָה עָלֵינוּ, אִישׁ שֶׂכֶל1–מִבְּנֵי מַחְלִי, בֶּן-לֵוִי בֶּן-יִשְׂרָאֵל; וְשֵׁרֵבְיָה וּבָנָיו וְאֶחָיו, שְׁמֹנָה עָשָׂר. יט וְאֶת-חֲשַׁבְיָה–וְאִתּוֹ יְשַׁעְיָה, מִבְּנֵי מְרָרִי: אֶחָיו וּבְנֵיהֶם, עֶשְׂרִים.כ וּמִן-הַנְּתִינִים, שֶׁנָּתַן דָּוִיד וְהַשָּׂרִים לַעֲבֹדַת הַלְוִיִּם–נְתִינִים, מָאתַיִם וְעֶשְׂרִים: כֻּלָּם, נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת.
כא וָאֶקְרָא שָׁם צוֹם עַל-הַנָּהָר אַהֲוָא, לְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ–לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה, לָנוּ וּלְטַפֵּנוּ וּלְכָל-רְכוּשֵׁנוּ. כב כִּי בֹשְׁתִּי, לִשְׁאוֹל מִן-הַמֶּלֶךְ חַיִל וּפָרָשִׁים–לְעָזְרֵנוּ מֵאוֹיֵב, בַּדָּרֶךְ: כִּי-אָמַרְנוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, יַד-אֱלֹהֵינוּ עַל-כָּל-מְבַקְשָׁיו לְטוֹבָה, וְעֻזּוֹ וְאַפּוֹ, עַל כָּל-עֹזְבָיו. כג וַנָּצוּמָה וַנְּבַקְשָׁה מֵאֱלֹהֵינוּ, עַל-זֹאת; וַיֵּעָתֵר, לָנוּ. כד וָאַבְדִּילָה מִשָּׂרֵי הַכֹּהֲנִים, שְׁנֵים עָשָׂר–לְשֵׁרֵבְיָה חֲשַׁבְיָה, וְעִמָּהֶם מֵאֲחֵיהֶם עֲשָׂרָה. כה וָאֶשְׁקֳלָה לָהֶם, אֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הַזָּהָב וְאֶת-הַכֵּלִים–תְּרוּמַת בֵּית-אֱלֹהֵינוּ, הַהֵרִימוּ הַמֶּלֶךְ וְיֹעֲצָיו וְשָׂרָיו, וְכָל-יִשְׂרָאֵל, הַנִּמְצָאִים. כו וָאֶשְׁקְלָה עַל-יָדָם כֶּסֶף, כִּכָּרִים שֵׁשׁ-מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים, וּכְלֵי-כֶסֶף מֵאָה, לְכִכָּרִים; זָהָב, מֵאָה כִכָּר. כז וּכְפֹרֵי זָהָב עֶשְׂרִים, לַאֲדַרְכֹנִים אָלֶף; וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה, שְׁנַיִם–חֲמוּדֹת, כַּזָּהָב. כח וָאֹמְרָה אֲלֵהֶם, אַתֶּם קֹדֶשׁ לַה’, וְהַכֵּלִים, קֹדֶשׁ; וְהַכֶּסֶף וְהַזָּהָב נְדָבָה, לַה’ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם. כט שִׁקְדוּ וְשִׁמְרוּ, עַד-תִּשְׁקְלוּ לִפְנֵי שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְשָׂרֵי-הָאָבוֹת לְיִשְׂרָאֵל–בִּירוּשָׁלִָם: הַלִּשְׁכוֹת, בֵּית ה’ ל וְקִבְּלוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, מִשְׁקַל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וְהַכֵּלִים–לְהָבִיא לִירוּשָׁלִַם, לְבֵית אֱלֹהֵינוּ. לא וַנִּסְּעָה מִנְּהַר אַהֲוָא, בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן–לָלֶכֶת, יְרוּשָׁלִָם; וְיַד-אֱלֹהֵינוּ, הָיְתָה עָלֵינוּ, וַיַּצִּילֵנוּ, מִכַּף אוֹיֵב וְאוֹרֵב עַל-הַדָּרֶךְ. לב וַנָּבוֹא, יְרוּשָׁלִָם; וַנֵּשֶׁב שָׁם, יָמִים שְׁלֹשָׁה. לג וּבַיּוֹם הָרְבִיעִי נִשְׁקַל הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב וְהַכֵּלִים בְּבֵית אֱלֹהֵינוּ, עַל יַד-מְרֵמוֹת בֶּן-אוּרִיָּה הַכֹּהֵן, וְעִמּוֹ, אֶלְעָזָר בֶּן-פִּינְחָס; וְעִמָּהֶם יוֹזָבָד בֶּן-יֵשׁוּעַ, וְנוֹעַדְיָה בֶן-בִּנּוּי–הַלְוִיִּם. לד בְּמִסְפָּר בְּמִשְׁקָל, לַכֹּל; וַיִּכָּתֵב כָּל-הַמִּשְׁקָל, בָּעֵת הַהִיא.
לה הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי בְנֵי-הַגּוֹלָה הִקְרִיבוּ עֹלוֹת לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרִים שְׁנֵים-עָשָׂר עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל אֵילִים תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה כְּבָשִׂים שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה, צְפִירֵי חַטָּאת, שְׁנֵים עָשָׂר: הַכֹּל, עוֹלָה לַה’. לו וַיִּתְּנוּ אֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ, לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּפַחֲווֹת, עֵבֶר הַנָּהָר; וְנִשְּׂאוּ אֶת-הָעָם, וְאֶת-בֵּית הָאֱלֹהִים. ” ( עזרא פרק ח’ )

המסע של עזרא לוקח זמן רב, יוצאים בניסן ומגיעים בחודש מנחם אב. בפסוקים ישנו דגש גדול על הכסף. אריכות על מספרו ביציאה לדרך ובהגעה לי-ם. הכל נכתב במדוקדק ברשימות. אולי יש כאן אפילו תחושה של חוסר אמון עד כדי שהוא מזהיר אותם. יושם לב שגם בתפילתו עזרא מבקש על :

“כא וָאֶקְרָא שָׁם צוֹם … לְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ–לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה, לָנוּ וּלְטַפֵּנוּ וּלְכָל-רְכוּשֵׁנוּ. “

מהי אם כן החשיבות הגדולה כל כך הניתנת ל’כסף’ שבידם ?
בשלב ראשון אפשר לומר בפשטות שהייתה כאן סכנה בדרכים על אף השלטון הפרסי הכולל. בדרכי יהודה עדיין ישנה ריקנות מסוימת ובדרכים עדיין סכנה. ואכן בהגעתם לי-ם מציין עזרא :

לא וַנִּסְּעָה מִנְּהַר אַהֲוָא… לָלֶכֶת, יְרוּשָׁלִָם; וְיַד-אֱלֹהֵינוּ, הָיְתָה עָלֵינוּ, וַיַּצִּילֵנוּ, מִכַּף אוֹיֵב וְאוֹרֵב עַל-הַדָּרֶךְ. לב וַנָּבוֹא, יְרוּשָׁלִָם; וַנֵּשֶׁב שָׁם, יָמִים שְׁלֹשָׁה…”

בנוסף עולה מהפסוקים שאע”פ שעזרא התבייש לבקש.מלך פרס הציע לעזרא ליווי צבאי והגנה עד שעזרא מנמק את סירובו בכך שיד ה’ עלינו:

כב כִּי בֹשְׁתִּי, לִשְׁאוֹל מִן-הַמֶּלֶךְ חַיִל וּפָרָשִׁים–לְעָזְרֵנוּ מֵאוֹיֵב, בַּדָּרֶךְ: כִּי-אָמַרְנוּ לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר, יַד-אֱלֹהֵינוּ עַל-כָּל-מְבַקְשָׁיו לְטוֹבָה, וְעֻזּוֹ וְאַפּוֹ, עַל כָּל-עֹזְבָיו

ומדוע ,אם כן , עזרא סירב לכך ? וכי עזרא סומך על הנס ביציאתו לדרך ?!
בהגעתם לי-ם מעלים עזרא והבאים קרבנות:

“לה הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי בְנֵי-הַגּוֹלָה הִקְרִיבוּ עֹלוֹת לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרִים שְׁנֵים-עָשָׂר עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל אֵילִים תִּשְׁעִים וְשִׁשָּׁה כְּבָשִׂים שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה, צְפִירֵי חַטָּאת, שְׁנֵים עָשָׂר: הַכֹּל, עוֹלָה לַה’. לו וַיִּתְּנוּ אֶת-דָּתֵי הַמֶּלֶךְ, לַאֲחַשְׁדַּרְפְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וּפַחֲווֹת, עֵבֶר הַנָּהָר; וְנִשְּׂאוּ אֶת-הָעָם, וְאֶת-בֵּית הָאֱלֹהִים. “

ניכר לעין שכל המספרים מתחלקים בשנים עשר ואף נאמר שהם כנגד 12 שבטי ישראל :

לה הַבָּאִים מֵהַשְּׁבִי בְנֵי-הַגּוֹלָה הִקְרִיבוּ עֹלוֹת לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרִים שְׁנֵים-עָשָׂר עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל

למעט הכבשים שהם שבעים שבעה. אם כן, מה משמעות הדבר?
למעלה ראינו שעזרא מעכב את המסע עד שהוא מצליח להביא נציגות של שבט לוי בעלייה לארץ ישראל. נראה שהכבשים שמספרם מתחלק באחד עשר, רומז לשבט לוי שכמעט ונעדר2 בעלייה הנוכחית לארץ ישראל!

אלא שנראה מהכתובים שעזרא מנסה לשוות לעילה זו חשיבות יתרה ולדמותה ליציאת מצרים בשעתו ! על כן עזרא יוצא לדרך דווקא בחודש ניסן. בדומה לכך ראינו בתחילת עזרא תיאורים המזכירים לנו את בנין מקדש ראשון ע”י שלמה.
ואכן כך בחז”ל הדברים נתפשים: עליית שבי ציון המכונה עליית עזרא מושווה לעולי מצרים. עזרא מושווה למשה רבינו.
העלייה הנוכחית נעשית בהסכמת השלטונות וברישיון המלך. ברם חסות המלך טומנת בחובה גם בעיה של נגיסה בעצמאות. עזרא מודע לכך והוא מנסה למנוע מצב כזה של עלייה לא”י בחסות הממלכה השלטת.
עזרא ‘מוותר’ על משמר המלך בדרך לא”י. משמר זה ימשיך בנוכחות פרסית קבועה שתכבול בהמשך את הידיים. הפקידה האלוקית שחש בה עזרא מביאה אותו לפעול בגדול ולצאת לדרך ללא ליווי ה’אח הגדול’.
ההגעה לא”י בחודש מנחם אב מרמזת על הפיכת חודש האבלות והחורבן לחודש היצירה והבניין. חציית נְּהַר אַהֲוָא שווה לחציית הירדן ע”י יהושע.

“יז וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. יח וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם-סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. יט וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. כ וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. כא וַה’ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. כב לֹא-יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם” . (שמות יג’ )

‘וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם’ – עפ”י הפשט אחד מחמשה. עפ”י הדרש מזוינים בכלי נשק.
מה עניינו של משפט זה לתחילת הפסוק ?

יז וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם וְלֹא-נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. “

הרב יואל בן נון התקשה בפסוק זה: וכי אם זהו באמת חששו של ה’ , מדוע לא תכנן מלכתחילה אחרת את יצ”מ?
הכותרת של פסוק יז’ תמוהה: וכי פרעה שלח את בנ”י ממצרים?
אלא מבאר הרב יואל שכל ארץ כנען בתקופה זו הייתה שייכת לשלטון מצרי3. אמנם פרעה וצבאו קיבלו מכה. אבל יחד עם זאת מגדלי שמירה מצריים היו מוצבים בכביש החוף בין מצרים לארץ ישראל.
החשש א”כ אינו ממלחמה שתתעורר בזמן מעברם של ישראל לתוך ארץ כנען. הצבא המצרי כרגע מוכה ומושפל ולא ימנע מעברם של ישראל אלא יאשר ויפרוס חסותו! פריסת החסות היא הבעיה. היא שתוביל בעתיד את ישראל לשוב ולחסות בחסות המלך המצרי ולבקש ממנו עזרה נגד אויב צפוני או אויב אחר. וזהו בדיוק אסור השיבה ממצרים ואיסור קניית סוסים ממצרים. על זה צעקו הנביאים בכל הדורות שלא להישען על משענת קנה רצוץ על מצרים.
בני ישראל חייבים להלחם עם מצריים ולראות את צבא מצרים מובס כדי שיפנימו את הניתוק ממצרים. כוונת ה’ הייתה שעמ”י ילחמו עם מצרים. אלא מחמת שנפלה רוחם רגע לפני קריעת ים סוף השתנתה ההנהגה וה’ נלחם להם תוך כדי שהם מחרישים…
עזרא מבין את כל זאת וע”כ אינו רוצה את סוסיו ופרשיו של מלך פרס. יש כאן שחזור של יצ”מ ומהלך קוממיות מחודש של ישראל לארצו. עזרא בוטח ביד ה’. עזרא עולה ומקריב קרבנות נגד כל ישראל אע”פ שרוב סלתה ושמנה של היהדות נשארה בבבל4.
‘ואחרי כן יצאו ברכוש גדול’ . גם כאן יש דגש על יציאה בסכומי כסף…
‘ והיה כי תלכו לא תלכו ריקם ויצאה אשה משכנתה כלי כסף וכלי זהב’ – מזכיר את מצוות הענקה / מענק שחרור לעבד. עניינה של מצווה זו היא האפשרות לתת לו להתחיל חיים משלו. יתרה מכך נתינת האדון לעבד מבטאה הכרה של האדון בכך שהעבד עצמאי ואין לאדון טענה עליו יותר ! פרעה לא כ”כ רצה בשלוחם של ישראל ולהכיר בשחרורם מעבדות. הענקת הכסף מאשרת את בטול טענתו עליהם.
הדגם הזה של יציאה ברכוש גדול הלקוח גם מן הגויים הוא ילווה את עם ישראל בגאולת העתידות. הגויים ג”כ מתברכים ממהלך זה. הם מעניקים לישראל לאחר שנים שהיו משועבדים בתוכם.
עזרא אמנם לוקח את העזרה הכספית שמלך פרס הציע ואת הסכומים שישראל בגלות תרמו. אבל איננו מבקש מהמלך עוד. מפני שכסף זה מיועד לצרכי הצבור בארץ ישראל עד שיגיעו לבנין המקדש. סכומי כסף אלו הם בכלל דבר שבקדושה ועל כן דווקא הכהנים מקבלים אחריות על כספי נדבה אלו.
עזרא מודע לעוצמה המוגבלת ואפי דלילה של עלייתו. ואעפ”כ מתעלם מכך ורואה בעלייתו ארוע היסטורי-רוחני הדומה ליצ”מ ! תחת הדלות מסתתרת עוצמה. ‘כימי צאתך ממצרים אראנו נפלאות’.


1 ‘אִישׁ שֶׂכֶל’ ביטוי שכוונתו כנראה איש היודע לנגן. כמו : ‘משכיל לדוד’
2 אמנם כהנים עלו עם עזרא והם ג”כ משבט לוי. בהמשך תהיה התייחסות למשמעות המיוחדת של העדרות הלויים!
3 עפ”י ממצא ארכיאולוגי ותכתובות שנמצאו מתקופה זו.
4 בתשובה לשאלת תלמיד על הפסוק : ” כב כִּי בֹשְׁתִּי, לִשְׁאוֹל מִן-הַמֶּלֶךְ חַיִל וּפָרָשִׁים–לְעָזְרֵנוּ מֵאוֹיֵב, בַּדָּרֶךְ…” ממנו משמע שסיבת אי בקשת סיוע מהמלך היא בושה של עזרא ולא יותר. ביאר הרב ןינר שבושה זו כנראה מעידה על התלבטותו הפנימית של עזרא בסוגיא. כפי שנראה בהמשך הפרקים שברגעי משבר עזרא תוהה שמא טעה ורצץ מדי מוקדם קדימה…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן