פרקים ח’ – י’ – נאום עזרא לנשים הנוכריות

חיפוש שיעורים

  • נושא

  • שם הרב

  • ניקוי חיפוש
נאום עזרא לנשים הנוכריות

“א וּכְכַלּוֹת אֵלֶּה, נִגְּשׁוּ אֵלַי הַשָּׂרִים לֵאמֹר–לֹא-נִבְדְּלוּ הָעָם יִשְׂרָאֵל וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת: כְּתֹעֲבֹתֵיהֶם לַכְּנַעֲנִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַיְבוּסִי, הָעַמֹּנִי הַמֹּאָבִי, הַמִּצְרִי, וְהָאֱמֹרִי. ב כִּי-נָשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם, לָהֶם וְלִבְנֵיהֶם, וְהִתְעָרְבוּ זֶרַע הַקֹּדֶשׁ, בְּעַמֵּי הָאֲרָצוֹת; וְיַד הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים, הָיְתָה בַּמַּעַל הַזֶּה—רִאשׁוֹנָה. ג וּכְשָׁמְעִי אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, קָרַעְתִּי אֶת-בִּגְדִי וּמְעִילִי; וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי, וּזְקָנִי, וָאֵשְׁבָה, מְשׁוֹמֵם. ד וְאֵלַי יֵאָסְפוּ, כֹּל חָרֵד בְּדִבְרֵי אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל–עַל, מַעַל הַגּוֹלָה; וַאֲנִי יֹשֵׁב מְשׁוֹמֵם, עַד לְמִנְחַת הָעָרֶב. ה וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב, קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי, וּבְקָרְעִי בִגְדִי, וּמְעִילִי; וָאֶכְרְעָה, עַל-בִּרְכַּי, וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי, אֶל-ה’ אֱלֹהָי. ו וָאֹמְרָה, אֱלֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי–לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי, אֵלֶיךָ: כִּי עֲו?ֹנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹּאשׁ, וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם. ז מִימֵי אֲבֹתֵינוּ, אֲנַחְנוּ בְּאַשְׁמָה גְדֹלָה–עַד, הַיּוֹם הַזֶּה; וּבַעֲו?ֹנֹתֵינוּ נִתַּנּוּ אֲנַחְנוּ מְלָכֵינוּ כֹהֲנֵינוּ בְּיַד מַלְכֵי הָאֲרָצוֹת, בַּחֶרֶב בַּשְּׁבִי וּבַבִּזָּה וּבְבֹשֶׁת פָּנִים–כְּהַיּוֹם הַזֶּה. ח וְעַתָּה כִּמְעַט-רֶגַע הָיְתָה תְחִנָּה מֵאֵת ה’ אֱלֹהֵינוּ, לְהַשְׁאִיר לָנוּ פְּלֵיטָה, וְלָתֶת-לָנוּ יָתֵד, בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ–לְהָאִיר עֵינֵינוּ אֱלֹהֵינוּ, וּלְתִתֵּנוּ מִחְיָה מְעַט בְּעַבְדֻתֵנוּ. ט כִּי-עֲבָדִים אֲנַחְנוּ–וּבְעַבְדֻתֵנוּ, לֹא עֲזָבָנוּ אֱלֹהֵינוּ; וַיַּט-עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס לָתֶת-לָנוּ מִחְיָה, לְרוֹמֵם אֶת-בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת-חָרְבֹתָיו, וְלָתֶת-לָנוּ גָדֵר, בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם. י וְעַתָּה מַה-נֹּאמַר אֱלֹהֵינוּ, אַחֲרֵי-זֹאת: כִּי עָזַבְנוּ, מִצְו?ֹתֶיךָ. יא אֲשֶׁר צִוִּיתָ, בְּיַד עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים לֵאמֹר–הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים לְרִשְׁתָּהּ, אֶרֶץ נִדָּה הִיא בְּנִדַּת עַמֵּי הָאֲרָצוֹת: בְּתוֹעֲבֹתֵיהֶם, אֲשֶׁר מִלְאוּהָ מִפֶּה אֶל-פֶּה–בְּטֻמְאָתָם. יב וְעַתָּה בְּנוֹתֵיכֶם אַל-תִּתְּנוּ לִבְנֵיהֶם, וּבְנֹתֵיהֶם אַל-תִּשְׂאוּ לִבְנֵיכֶם, וְלֹא-תִדְרְשׁוּ שְׁלֹמָם וְטוֹבָתָם, עַד-עוֹלָם–לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, וַאֲכַלְתֶּם אֶת-טוּב הָאָרֶץ, וְהוֹרַשְׁתֶּם לִבְנֵיכֶם, עַד-עוֹלָם. יג וְאַחֲרֵי, כָּל-הַבָּא עָלֵינוּ, בְּמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים, וּבְאַשְׁמָתֵנוּ הַגְּדֹלָה: כִּי אַתָּה אֱלֹהֵינוּ, חָשַׂכְתָּ לְמַטָּה מֵעֲו?ֹנֵנוּ, וְנָתַתָּה לָּנוּ פְּלֵיטָה, כָּזֹאת. יד הֲנָשׁוּב, לְהָפֵר מִצְו?ֹתֶיךָ, וּלְהִתְחַתֵּן, בְּעַמֵּי הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה: הֲלוֹא תֶאֱנַף-בָּנוּ עַד-כַּלֵּה, לְאֵין שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה. טו ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, צַדִּיק אַתָּה–כִּי-נִשְׁאַרְנוּ פְלֵיטָה, כְּהַיּוֹם הַזֶּה; הִנְנוּ לְפָנֶיךָ בְּאַשְׁמָתֵינוּ, כִּי אֵין לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ עַל-זֹאת.”

אנו שומעים כאן את תגובה מאד קשה של עזרא. מהסיפור של נשואי התערובת כאן משמע שעזרא לא ידע על העניין , עד שהשרים נגשו אליו לספר לו. תגובת עזרא מאד חריפה וקיצונית: “וּכְשָׁמְעִי אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה, קָרַעְתִּי אֶת-בִּגְדִי וּמְעִילִי; וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי, וּזְקָנִי, וָאֵשְׁבָה, מְשׁוֹמֵם” ולאחריו נאום מרגש מאד.
עזרא מעלה אפשרות שעם ישראל לאור מעשיו אינו ראוי לחסד ה’ עליו. ולכאורה לאחר החורבן שעבר עלינו היינו ראויים להעלם כמו שאר העמים שעברו גלות. עזרא מעלה חשש שעכשיו לאחר נשיאת הנשים נוכריות ” הֲלוֹא תֶאֱנַף-בָּנוּ עַד-כַּלֵּה, לְאֵין שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה.” דבריו ומעשיו של עזרא נראים בעיני העם כיאוש מהמצב!!!
פעולה זאת של עזרא גורמת גם תגובה של האנשים סביבו. העם הכיר כבר בעוצמתו של עזרא ובחזון וברוח החדשה שהביא עימו. דבריו של עזרא עכשיו , אם כן, לא חולפות על אזניים ערלות.
נאומו של עזרא עורר רושם אדיר וכפי שנראה בפרק הבא:

“א וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא, וּכְהִתְוַדֹּתוֹ, בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל, לִפְנֵי בֵּית הָאֱלֹהִים: נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב-מְאֹד, אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים–כִּי-בָכוּ הָעָם, הַרְבֵּה-בֶכֶה. ב וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן-יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם, וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא–אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ, וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ; וְעַתָּה יֵשׁ-מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל, עַל-זֹאת. ג וְעַתָּה נִכְרָת-בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל-נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם, בַּעֲצַת אֲדֹנָי, וְהַחֲרֵדִים, בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ; וְכַתּוֹרָה, יֵעָשֶׂה. ד קוּם כִּי-עָלֶיךָ הַדָּבָר, וַאֲנַחְנוּ עִמָּךְ: חֲזַק, וַעֲשֵׂה. ה וַיָּקָם עֶזְרָא וַיַּשְׁבַּע אֶת-שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְכָל-יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה–וַיִּשָּׁבֵעוּ. ו וַיָּקָם עֶזְרָא, מִלִּפְנֵי בֵּית הָאֱלֹהִים, וַיֵּלֶךְ, אֶל-לִשְׁכַּת יְהוֹחָנָן בֶּן-אֶלְיָשִׁיב; וַיֵּלֶךְ שָׁם, לֶחֶם לֹא-אָכַל וּמַיִם לֹא-שָׁתָה–כִּי מִתְאַבֵּל, עַל-מַעַל הַגּוֹלָה. ז וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלִַם, לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה–לְהִקָּבֵץ, יְרוּשָׁלִָם. ח וְכֹל אֲשֶׁר לֹא-יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים, כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים–יָחֳרַם, כָּל-רְכוּשׁוֹ1; וְהוּא יִבָּדֵל, מִקְּהַל הַגּוֹלָה. ט וַיִּקָּבְצוּ כָל-אַנְשֵׁי-יְהוּדָה וּבִנְיָמִן יְרוּשָׁלִַם לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים, הוּא חֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי–בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ; וַיֵּשְׁבוּ כָל-הָעָם, בִּרְחוֹב בֵּית הָאֱלֹהִים, מַרְעִידִים עַל-הַדָּבָר, וּמֵהַגְּשָׁמִים. י וַיָּקָם עֶזְרָא הַכֹּהֵן, וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, אַתֶּם מְעַלְתֶּם, וַתֹּשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת–לְהוֹסִיף, עַל-אַשְׁמַת יִשְׂרָאֵל. יא וְעַתָּה, תְּנוּ תוֹדָה2 לַה’ אֱלֹהֵי-אֲבֹתֵיכֶם–וַעֲשׂוּ רְצוֹנוֹ; וְהִבָּדְלוּ מֵעַמֵּי הָאָרֶץ, וּמִן-הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. יב וַיַּעֲנוּ כָל-הַקָּהָל וַיֹּאמְרוּ, קוֹל גָּדוֹל: כֵּן כִּדְבָרְךָ עָלֵינוּ, לַעֲשׂוֹת. יג אֲבָל הָעָם רָב וְהָעֵת גְּשָׁמִים, וְאֵין כֹּחַ לַעֲמוֹד בַּחוּץ; וְהַמְּלָאכָה, לֹא-לְיוֹם אֶחָד וְלֹא לִשְׁנַיִם–כִּי-הִרְבִּינוּ לִפְשֹׁעַ, בַּדָּבָר הַזֶּה. יד יַעַמְדוּ-נָא שָׂרֵינוּ לְכָל-הַקָּהָל וְכֹל אֲשֶׁר בֶּעָרֵינוּ, הַהֹשִׁיב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת יָבֹא לְעִתִּים מְזֻמָּנִים, וְעִמָּהֶם זִקְנֵי-עִיר וָעִיר, וְשֹׁפְטֶיהָ: עַד לְהָשִׁיב חֲרוֹן אַף-אֱלֹהֵינוּ, מִמֶּנּוּ–עַד, לַדָּבָר הַזֶּה. טו אַךְ יוֹנָתָן בֶּן-עֲשָׂהאֵל וְיַחְזְיָה בֶן-תִּקְוָה, עָמְדוּ עַל-זֹאת; וּמְשֻׁלָּם וְשַׁבְּתַי הַלֵּוִי, עֲזָרֻם. טז וַיַּעֲשׂוּ-כֵן, בְּנֵי הַגּוֹלָה, וַיִּבָּדְלוּ עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֲנָשִׁים רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְבֵית אֲבֹתָם, וְכֻלָּם בְּשֵׁמוֹת; וַיֵּשְׁבוּ, בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, לְדַרְיוֹשׁ, הַדָּבָר. יז וַיְכַלּוּ בַכֹּל–אֲנָשִׁים, הַהֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת: עַד יוֹם אֶחָד, לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן.” (עזרא י’ )

פעולותיו של עזרא גורמת להתעוררות העם. הרושם הוא שהדבר הולך להיעשות באופן מסודר. בהליך שיקח זמן . הדברים מורכבים. מסתתר כאן סיפור קשה ועצוב של פירוד משפחות וניתוק בעלים ונשים. נשים וילדים.
ענין נשואי התערובת לא היה הפתעה לשומעים את דברי עזרא. דבריו נשמעו על אוזניים כרויות שהיו טרודות מהעניין. מיד כאשר הם שומעים, הם מתחילים את הטפול בעניין. אמנם ימי גשם וא”א לגמור הכל ביום אחד. ואכן לוקח מספר חודשים שהם מטפלים בעניין עד לראשון לחודש הראשון.
משמע מהתיאור שיש כאן גם שמוש בכוח , שהנה הם מקציבים זמן של שלשה ימים ואל”כ הרכוש יחרם:

ז וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בִּיהוּדָה וִירוּשָׁלִַם, לְכֹל בְּנֵי הַגּוֹלָה–לְהִקָּבֵץ, יְרוּשָׁלִָם. ח וְכֹל אֲשֶׁר לֹא-יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים, כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים–יָחֳרַם, כָּל-רְכוּשׁוֹ3; וְהוּא יִבָּדֵל, מִקְּהַל הַגּוֹלָה.”

עזרא גם משתמש בכוח השבועה כלפיהם :

ה וַיָּקָם עֶזְרָא וַיַּשְׁבַּע אֶת-שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְכָל-יִשְׂרָאֵל, לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה–וַיִּשָּׁבֵעוּ. “

עזרא יודע שאלמלא השבועה, רושם המעמד המרומם של ההתכנסות וההסכמה לדברי עזרא יתפוגג לאחר שישובו כולם לנשותיהם הנוכריות הממתינות להם בבית4 !

יח וַיִּמָּצֵא מִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים, אֲשֶׁר הֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת: מִבְּנֵי יֵשׁוּעַ בֶּן-יוֹצָדָק, וְאֶחָיו–מַעֲשֵׂיָה וֶאֱלִיעֶזֶר, וְיָרִיב וּגְדַלְיָה. יט וַיִּתְּנוּ יָדָם, לְהוֹצִיא נְשֵׁיהֶם; וַאֲשֵׁמִים אֵיל-צֹאן, עַל-אַשְׁמָתָם. כ וּמִבְּנֵי אִמֵּר, חֲנָנִי וּזְבַדְיָה. כא וּמִבְּנֵי, חָרִם–מַעֲשֵׂיָה וְאֵלִיָּה וּשְׁמַעְיָה, וִיחִיאֵל וְעֻזִּיָּה. כב וּמִבְּנֵי, פַּשְׁחוּר–אֶלְיוֹעֵינַי מַעֲשֵׂיָה יִשְׁמָעֵאל נְתַנְאֵל, יוֹזָבָד וְאֶלְעָשָׂה. כג וּמִן-הַלְוִיִּם–יוֹזָבָד וְשִׁמְעִי, וְקֵלָיָה הוּא קְלִיטָא, פְּתַחְיָה יְהוּדָה, וֶאֱלִיעֶזֶר. כד וּמִן-הַמְשֹׁרְרִים, אֶלְיָשִׁיב; וּמִן-הַשֹּׁעֲרִים, שַׁלֻּם וָטֶלֶם וְאוּרִי. כה וּמִיִּשְׂרָאֵל–מִבְּנֵי פַרְעֹשׁ רַמְיָה וְיִזִּיָּה וּמַלְכִּיָּה, וּמִיָּמִן וְאֶלְעָזָר, וּמַלְכִּיָּה, וּבְנָיָה. כווּמִבְּנֵי, עֵילָם…כז וּמִבְּנֵי, זַתּוּא…כח וּמִבְּנֵי, בֵּבָי–יְהוֹחָנָן חֲנַנְיָה, זַבַּי עַתְלָי. כט וּמִבְּנֵי, בָּנִי–מְשֻׁלָּם מַלּוּךְ וַעֲדָיָה, יָשׁוּב וּשְׁאָל וְרָמוֹת . ל וּמִבְּנֵי פַּחַת מוֹאָב…לא וּבְנֵי, חָרִם…לב בִּנְיָמִן מַלּוּךְ, שְׁמַרְיָה. לג מִבְּנֵי, חָשֻׁם–מַתְּנַי מַתַּתָּה זָבָד אֱלִיפֶלֶט, יְרֵמַי מְנַשֶּׁה שִׁמְעִי. לד מִבְּנֵי בָנִי, מַעֲדַי עַמְרָם וְאוּאֵל. לה בְּנָיָה בֵדְיָה, כְּלוּהוּ. לו וַנְיָה מְרֵמוֹת, אֶלְיָשִׁיב. לז מַתַּנְיָה מַתְּנַי, וְיַעֲשָׂי.לח וּבָנִי וּבִנּוּי, שִׁמְעִי. לט וְשֶׁלֶמְיָה וְנָתָן, וַעֲדָיָה. מ מַכְנַדְבַי שָׁשַׁי, שָׁרָי. מא עֲזַרְאֵל וְשֶׁלֶמְיָהוּ, שְׁמַרְיָה. מב שַׁלּוּם אֲמַרְיָה, יוֹסֵף. מג מִבְּנֵי, נְבוֹ–יְעִיאֵל מַתִּתְיָה זָבָד זְבִינָא, יַדַּי וְיוֹאֵל בְּנָיָה. מד כָּל-אֵלֶּה, נָשְׂאוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת; וְיֵשׁ מֵהֶם נָשִׁים, וַיָּשִׂימוּ בָּנִים.” (עזרא י’ )

למה נכתבה הרשימה הזו לדורות ?
נשים לב שהרשימה כאן לא גדולה כל כך . הרושם העולה הוא אחת מהשתיים :
אפשרות א’:לא כצעקתה ! לא כל הקהל נגוע בנשים נכריות כפי שהשתמע בתחילה מדברי עזרא .
אפשרות ב’ : רק מעט שיתפו פעולה עם דרישת עזרא והסכימו להרחיק את נשותיהם הנוכריות.
נראה שאפשרות ב’ היא הנכונה. לא כולם הסכימו לתת ידם להוציא נשיהם. לפחות לא בשלב הזה…
הסיפור כאן קשה מאד של אנשים שנשאו נשים נוכריות באיסור ובחלקם כבר בנים נולדו להם “וְיֵשׁ מֵהֶם נָשִׁים, וַיָּשִׂימוּ בָּנִים” (מד) .
עזרא מיואש ולא האמין שאפשר לתקן את הנעשה כבר. לעומתו האנשים מאמינים ודוחפים לפעולה:

ב וַיַּעַן שְׁכַנְיָה בֶן-יְחִיאֵל מִבְּנֵי עֵילָם, וַיֹּאמֶר לְעֶזְרָא–אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ, וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ; וְעַתָּה יֵשׁ-מִקְוֶה לְיִשְׂרָאֵל, עַל-זֹאת.”


הפעולות הן קשות, יש צורך לאתר את הנשים הנוכריות , להקים בתי דין , ולהצליח להוציא את המשפחות המעורבות מהבור שהם נפלו בו ולהפריד אותם ‘בנחישות וברגישות’. תהליך זה אורך זמן רב , בכפיה מסוימת, ולא בהצלחה מלאה. הרשימה המועטה מלמדת שרבים לא הופרדו. ומתברר שכנראה כוח הכפיה לא הופעל כ”כ בסופו של דבר…
הרשימה המוזכרת כאן היא רשימת האנשים שעשו תשובה והסכימו למהלך זה. זוהי רשימה שמחמיאה, אם כן, לאנשים המוזכרים בה.
ראייה לכך שהבעייה בכללותה לא נפתרה במהלך הנוכחי מתבררת מעיון בארוע דומה המאוחר יותר :

“א וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים, וַאֲדָמָה, עֲלֵיהֶם. ב וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל, מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר; וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל-חַטֹּאתֵיהֶם, וַעֲו?ֹנוֹת, אֲבֹתֵיהֶם. ג וַיָּקוּמוּ, עַל-עָמְדָם, וַיִּקְרְאוּ בְּסֵפֶר תּוֹרַת ה’ אֱלֹהֵיהֶם, רְבִעִית הַיּוֹם; וּרְבִעִית מִתְוַדִּים וּמִשְׁתַּחֲוִים, לַה’ אֱלֹהֵיהֶם…. א וּבְכָל-זֹאת, אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים; וְעַל, הֶחָתוּם, שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ, כֹּהֲנֵינוּ. ב וְעַל, הַחֲתוּמִים: נְחֶמְיָה הַתִּרְשָׁתָא בֶּן-חֲכַלְיָה, וְצִדְקִיָּה. ג שְׂרָיָה עֲזַרְיָה, יִרְמְיָה. ד פַּשְׁחוּר אֲמַרְיָה, מַלְכִּיָּה…לא וַאֲשֶׁר לֹא-נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ, לְעַמֵּי הָאָרֶץ; וְאֶת-בְּנֹתֵיהֶם, לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ. ” ( נחמיה ט’ –י’)

שוב מוזכר הבדלות מזרע נכר. מכאן למדנו שעדיין היה עירוב !
גם בסוף ימיו של נחמיה אנו שומעים על בעיית הנשים הנוכריות במלוא חריפותה:

כג גַּם בַּיָּמִים הָהֵם, רָאִיתִי אֶת-הַיְּהוּדִים הֹשִׁיבוּ נָשִׁים אַשְׁדֳּדִיּוֹת, עַמֳּנִיּוֹת, מוֹאֲבִיּוֹת. כד וּבְנֵיהֶם, חֲצִי מְדַבֵּר אַשְׁדּוֹדִית, וְאֵינָם מַכִּירִים, לְדַבֵּר יְהוּדִית–וְכִלְשׁוֹן, עַם וָעָם. כה וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם, וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם; וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹהִים, אִם-תִּתְּנוּ בְנֹתֵיכֶם לִבְנֵיהֶם, וְאִם-תִּשְׂאוּ מִבְּנֹתֵיהֶם, לִבְנֵיכֶם וְלָכֶם. כו הֲלוֹא עַל-אֵלֶּה חָטָא-שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וּבַגּוֹיִם הָרַבִּים לֹא-הָיָה מֶלֶךְ כָּמֹהוּ, וְאָהוּב לֵאלֹהָיו הָיָה, וַיִּתְּנֵהוּ אֱלֹהִים, מֶלֶךְ עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל: גַּם-אוֹתוֹ הֶחֱטִיאוּ, הַנָּשִׁים הַנָּכְרִיּוֹת. כז וְלָכֶם הֲנִשְׁמַע, לַעֲשֹׂת אֵת כָּל-הָרָעָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת–לִמְעֹל, בֵּאלֹהֵינוּ: לְהֹשִׁיב, נָשִׁים נָכְרִיּוֹת. כח וּמִבְּנֵי יוֹיָדָע בֶּן-אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, חָתָן לְסַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי; וָאַבְרִיחֵהוּ, מֵעָלָי. כט זָכְרָה לָהֶם, אֱלֹהָי: עַל גָּאֳלֵי הַכְּהֻנָּה, וּבְרִית הַכְּהֻנָּה וְהַלְוִיִּם. ל וְטִהַרְתִּים, מִכָּל-נֵכָר; וָאַעֲמִידָה מִשְׁמָרוֹת לַכֹּהֲנִים וְלַלְוִיִּם, אִישׁ בִּמְלַאכְתּוֹ. לא וּלְקֻרְבַּן הָעֵצִים בְּעִתִּים מְזֻמָּנוֹת, וְלַבִּכּוּרִים; זָכְרָה-לִּי אֱלֹהַי, לְטוֹבָה. ” ( נחמיה יג’ )

אם כן, עזרא רחוק היה מלהצליח לפתור את הבעייה בשלמותה.
עזרא אמנם מתחיל כאן מהלך. אבל מורגש שהסיפור בספר עזרא כביכול נחתך באמצע. אין הספר מספר על הצלחתו/אי הצלחתו של עזרא בפעולתו זאת.
יש הבדל גדול בין תקופת שלמה שמתוארת כאן (נחמיה יג’ , כו ) לבין תקופת עזרא ונחמיה.
באופן עקרוני אסור היה לקבל גרים כל ימי דוד ושלמה כדברי חז”ל :”אין מקבלים גרים כל ימי דוד ושלמה”5.
יש מציאות שהבאים להתגייר מחמת שיד ישראל תקיפה ומצליחה – זהו קטוב אחד. הקוטב השני הוא כאשר עם ישראל נבלע בעמים . גיור במצב כזה הוא בא ממצב של ייאוש. שיבת ציון בתחילתה הייתה מלווה ביאוש של מיעוט הבאים, מקדש ‘מסכן’ לעומת קודמו, רוב הארץ שוממה.
ישנה גם השכבה השלטת שעושה זאת מטעמי אינטרסים כלכליים וכד’. כיוון שאין שלטון חזק. אזי החברה הגבוהה מוצאת שפה משותפת עם המקומיים השולטים6.
איזכור שלמה מכוון לשכבה השלטת המתחתנת לשם האינטרסים כדוגמת שלמה שנשא נשים נוכריות למטרות פוליטיות. ההתעוררות לתשובה ושינוי פשוטה יותר דווקא אצל השכבה הנמוכה. קשה יותר להביא לשינוי דווקא אצל השכבה השולטת השקועה במנעמים יחסית.
הספר נראה כקטוע מפני שהמהלך נעצר וחלק גדול מהעם לא התנקה מנשואי התערובת. עזרא החל את התהליך ועמד בפרץ. זהו פעם ראשונה שיש ערבוב עם נשים נכריות, ערבוב הבא מייאוש!
וודאי שהיו גם בעבר נשואי תערובת, אבל הם לא היו מעמדה כזו של שפלות וייאוש.


1 מכאן אחד המקומות שלמדו חז”ל על כך שהפקר בי”ד הפקר.
2 ‘תודה’ פירושו כאן מלשון וידוי כמו בעכן ויהושע : ” ועתה בני תן תודה לה’ אלוקי ישראל”.
3 מכאן אחד המקומות שלמדו חז”ל על כך שהפקר בי”ד הפקר.
4 הנשים המתוארות בפרק זה כבוכות אינן הנשים הנכריות ועל כך נעסוק בהמשך.
5 ורבו הדיונים בדבר גיורם של נשות שלמה.
6 דומה לכך הוא מאוחר יותר בהתערבות חלק ממשפחות הכהונה בשלהי בית שני עם התרבות ההלניסטית ואנשיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן