מצות סיפור יציאת מצרים
המקור למצוה
המצוה העיקרית בליל הסדר היא מצות "והגדת לבנך" – סיפור יציאת מצרים. בשיעור זה נעיין בדבריו של הרמב"ם במצוה זו, ומתוך כך נברר את מקורותיה וגדריה.
כתב הרמב"ם (ספר המצוות, עשה קנ"ז):
מצוה קנ"ז היא שציוונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר, וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם, ומה שעשו לנו המצרים מעול וחמס, ואיך לקח השם נקמתנו מהם, ובהודות לו על מה שגמלנו מחסדיו – יהיה יותר טוב, כמו שאמרו: כל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו "והגדת לבנך ביום ההוא וגו'", ובא הפירוש: "והגדת לבנך", יכול מראש חדש, תלמוד לומר "ביום ההוא", אי ביום ההוא יכול מבעוד יום, תלמוד לומר "בעבור זה", לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, כלומר מתחלת הלילה אתה חייב לספר. ולשון מכילתא: מכלל שנאמר "כי ישאלך בנך", יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אין אתה מגיד לו, תלמוד לומר "והגדת לבנך", אף על פי שלא שאלך, אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין, תלמוד לומר "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה", כלומר שהוא צוה לזכרו, כמו אמרו "זכור את יום השבת לקדשו". וכבר ידעת לשון אמרם אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה כולה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, וכבר התבארו משפטי מצוה זו בסוף פסחים.
בהלכה הגדיר הרמב"ם כך (הל' חמץ ומצה פ"ז ה"א):
מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן, שנאמר (שמות י"ג): "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים", כמו שנאמר (שמות כ'): "זכור את יום השבת". ומנין שבליל חמשה עשר, תלמוד לומר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה", בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואף על פי שאין לו בן. אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים, וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.
שני פסוקים הביא הרמב"ם כמקור למצוה בכל אחד מן המקומות. האחד (שמות י"ג, ג'):
וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ.
והשני (שם, ח'):
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
יש להבין לשם מה מביא הרמב"ם שני פסוקים, וביותר יש להבין את הסדר בו מביא הרמב"ם את הפסוקים: בספר המצוות הקדים את הפסוק: "והגדת לבנך", ובי"ד החזקה הקדים את הפסוק: "זכור את היום הזה".
עיון בפסוקים ובפירוש רש"י עליהם מעורר שאלות נוספות1.
רש"י בפסוק ג' כותב:
זכור את היום הזה – למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום.
אמירה זו קשה מעט, שכן במשנה למדו מצות זכירת יציאת מצרים מפסוק אחר (ברכות פ"א מ"ה):
מזכירין יציאת מצרים בלילות. אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא, שנאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך", "ימי חייך" – "הימים", "כל ימי חייך" – "הלילות". וחכמים אומרים: "ימי חייך" – "העולם הזה", "כל" – להביא לימות המשיח.
הרי שמצות זכירת יציאת מצרים בכל יום נלמדת מן הפסוק (דברים ט"ז, ב'-ג'):
וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
מדוע, אם כן, מביא רש"י את חובת זכירת יציאת מצרים בכל יום בפסוק שונה מכפי שלמדו חכמים? על הפסוק בדברים, ממנו למדו חכמים, כותב רש"י:
למען תזכר – על ידי אכילת הפסח והמצה את יום צאתך.
וכלל לא הזכיר את מצות זכירת יציאת מצרים, והדבר דורש עיון.
אף שיטת הרמב"ם בענין זה קשה. בהלכה הביא הרמב"ם את החובה להזכיר יציאת מצרים בכל יום (הל' קריאת שמע פ"א ה"ג):
אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים, ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"…
אף על פי כן, לא מנה הרמב"ם בספר המצוות מצוה להזכיר יציאת מצרים בכל יום, והדבר צריך עיון.
ביאור המקראות
נמצא, שיש שלושה פסוקים המתייחסים לצורך לזכור ולהזכיר את יציאת מצרים – א. "זכור את היום הזה". ב. "והגדת לבנך". ג. "למען תזכור את יום צאתך".
הפסוק השלישי: "למען תזכור את יום צאתך", מובא בכתוב כטעם לאיסור אכילת חמץ ולמצות אכילת מצה:
לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.
נראה, שבהתייחסות לענין זה נחלקו רש"י והרמב"ם.
רש"י הבין כי פסוק זה הוא טעם למצוות הפסח. אולם, יש ללמוד מכאן ענין נוסף. העובדה שהתורה קובעת מצוה שמטרתה היא זכירת יציאת מצרים, מלמדת שאמנם ציוותה התורה באחד ממקראותיה לזכור את יציאת מצרים. מכאן למד רש"י, שיש פסוק במקום אחר בתורה, שהוא המקור הראשוני לחובה זו, וזהו הפסוק: "זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים". על כן בפסוק זה כתב רש"י: "למד שמזכירין יציאת מצרים בכל יום". זהו המקור למצוה זו, והתורה משתמשת בערך זה בספר דברים, כטעם למצוות החמץ והמצה.
הרמב"ם הבין אחרת. מכיון שהפסוק בספר דברים – "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" – הוא טעם למצוות הפסח, הרי שאיננו יכול להימנות כמצוה מתרי"ג מצוות, כפי שכתב הרמב"ם בשורש החמישי משרשי ספר המצוות:
השרש החמישי, שאין ראוי למנות טעם המצוה מצוה בפני עצמה2.
אולם, בכך שהתורה ראתה לנכון לציין כי מצוות הפסח נועדו לזכור את יציאת מצרים, הבין הרמב"ם שיש ערך בזכירת יציאת מצרים אף כי אין זו מצוה בתרי"ג המצוות, ועל כן הזכירוֹ בהלכה. יש בכך "מצוה", אך לא מכלל תרי"ג המצוות.
את שני הפסוקים האחרים למד הרמב"ם, בעקבות המכילתא המובאת גם בספר המצוות, כיחידה אחת. זו לשון המכילתא:
"ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה", מכלל שנאמר "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר", יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אי אתה מגיד לו, תלמוד לומר "והגדת לבנך", אף על פי שאינו שואלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין, תלמוד לומר "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה".
הרמב"ם למד מן המכילתא, כי שני הפסוקים יחד בונים את צורת קיום המצוה של סיפור יצאת מצרים בליל ט"ו בניסן. הפסוק "והגדת לבנך" מלמד כי יש לספר לבן על פי דעתו, ועוד הלכות התלויות בכך שהמצוה מתקיימת בסיפור של האב לבנו, וכפי שיפורט בהמשך. הפסוק "זכור את היום הזה" מלמד כי אין המצוה תלויה בבן, ואף בינו לבין עצמו עליו לקיים מצוה זו.
לסיכום:
הפסוק: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים" מובא כטעם למצוות הפסח, ולא כמקור למצוה נפרדת.
רש"י צירף פסוק זה לפסוק בספר שמות: "זכור את היום הזה", והבין כי בספר שמות מצוי המקור למצות הזכירה.
הרמב"ם צירף את שני הפסוקים בספר שמות ולמד ששניהם יחד מלמדים את צורת המצוה של סיפור יציאת מצרים, וזכירת יציאת מצרים איננה מצוה מתרי"ג אף כי יש בכך ערך.
ביאור שיטת הרמב"ם
הפסוק העיקרי המלמד על החובה לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן הוא:
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
משום כך פתח בו הרמב"ם בספר המצוות בהביאו את הגדרת המצוה. עם זאת, הביא הרמב"ם גם את הפסוק השני, "זכור את היום הזה" ואת דברי המכילתא, ללמדנו שפסוק זה איננו מצוה נוספת, אלא הוא השלמה למצות הסיפור, והוא מוסיף פרטים נוספים ומצבים נוספים בהם מתקיימת המצוה.
בהלכה, לעומת זאת, בונה הרמב"ם את הדברים בסדר שונה. הפתיחה היא בפסוק הכולל יותר מבחינה הלכתית, וזהו "זכור את היום הזה", שאיננו מוגבל רק לבן, וההמשך – ועימו פירוט ההלכות – הוא על פי הפסוק הקובע כיצד יש לקיים את המצוה, בדרך של הגדה לבן, דבר המגדיר את פרטי המצוה, וכפי שמפרט הרמב"ם בהלכות הבאות.
נמצא, שבספר המצוות פותח הרמב"ם בפסוק "והגדת לבנך", אך פירוט המצוה מובא על פי הפסוק "זכור את היום הזה". בי"ד החזקה פותח הרמב"ם בפסוק "זכור את היום הזה", אך פירוט המצוה הוא על פי הפסוק "והגדת לבנך".
על פי דברים אלה יש לבאר הבדל נוסף בין ספר המצוות לי"ד החזקה.
בספר המצוות מוגדרת המצוה:
מצוה קנ"ז היא שציוונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר מניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר…
כלל לא מזכיר הרמב"ם את החיוב לספר לבנים על פי דעתו של בן וכדומה. בי"ד החזקה, לעומת זאת, מרחיב הרמב"ם בחיוב לספר לבן ובדרך שבה יש לעשות זאת, וכלל לא מזכיר את "צחות לשון המספר" (הל' חמץ ומצה פ"ז ה"ב-ג'):
מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך לפי דעתו של בן אביו מלמדו כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו הכל לפי דעתו של בן.
וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה וכיצד משנה מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו אין לו בן אשתו שואלתו אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה ואפילו היו כולן חכמים היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה.
בספר המצוות מדגיש הרמב"ם את חובת הסיפור אף במקרה שאין לו בן, ובהלכה מדגיש הרמב"ם את חובת הסיפור לבנים. מדוע שניה הרמב"ם ממקום למקום?
ההלכות בי"ד החזקה מובנות. החיוב הבסיסי הוא לספר לבן, ועל כן מדגיש הרמב"ם את הדרך בה יש לעשות זאת. לא ניתן לספר לבן "על פי צחות לשון המספר", ויש להתאים את הסיפור לדעתו ויכולת הקיבול של הבן. הרי זה בחינת דברי הרמח"ל (אדיר במרום עמ' צ"ג):
שאין המשפיע משפיע לפי בחינת עצמו אלא לפי בחינת המקבל ממנו.
על כן צריך האב להתאים את השפע שהוא משפיע בליל הסדר לדעתו של הבן המקבל ממנו.
מדוע, אפוא, השמיט הרמב"ם ענין זה בספר המצוות?
אין עניינו של ספר המצוות להביא את ההלכות, אלא את הגדרת המצוה. בהגדרת המצוה רצה הרמב"ם להדגיש כי אף הפסוק "זכור את היום הזה" הוא חלק מן המצוה, ועל כן הביא את ההגדרה המשותפת לשני הפסוקים, וזהו המקרה שבו אין לאדם בן, ואף על פי כן הוא חייב לספר ביציאת מצרים. בספר המצוות הביא הרמב"ם בעיקר את הנלמד מן הפסוק "זכור", כדי לכלול אף אותו במצוה, אף שצורת המצוה במצב הרגיל, בו אדם מספר לבנו, נלמדת מן הפסוק "והגדת לבנך" – כפי שפירט הרמב"ם בי"ד החזקה.
"והגדת לבנך"
נעיין בהלכות סיפור יציאת מצרים המובאות ברמב"ם, לאור דבריו של ר' חיים הלוי בחידושיו לש"ס3, המבארים את החידוש שבמצות סיפור יציאת מצרים4. דבריו של הגר"ח מבארים את החידוש שיש בפסוק: "והגדת לבנך", המורה לספר ביציאת מצרים, על פני הפסוק: "זכור את היום הזה", המורה לזכור את יציאת מצרים. מהו ההבדל שיש בין סיפור לזכירה? בדברי הרמב"ם מובאים מספר דברים המגדירים את חובת הסיפור.
א. הענין הראשון המובא ברמב"ם הוא אריכות הדברים (פ"ז ה"א):
אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח.
הזכירה היא אמירה קצרה ומסויימת, והסיפור דורש הרחבה והארכה בדברים.
כיצד ניתן להאריך בסיפור יציאת מצרים, והרי הנתונים הם סופיים, ולא ניתן להוסיף בסיפור מעבר למה שהיה?!
מפי הרב גורן זצ"ל שמעתי, כי האריכות היא בתחום הכלול בסיפור יציאת מצרים. ניתן להתחיל את הסיפור בעשרת המכות, ולסיימו בקריעת הים. אך ניתן גם להתחיל לספר מברית בין הבתרים, או מבחירת ה' באברהם, ואף מבריאת העולם, שכן כל אלה מהווים רקע לסיפור יציאת מצרים.
אף סוף הסיפור איננו מוחלט, וההשלכות של יציאת מצרים ממשיכות עד היום, וכמובא בהגדה: "ואילו לא הוציא הקדוש ברוך הוא את אבותינו ממצרים, הרי אנו ובנינו ובני בנינו משעבדים היינו לפרעה במצרים".
נמצא שהאריכות היא ברקע ליציאת מצרים ובהשלכותיה, ולא רק בתיאור הפרטים שהיו באירוע עצמו.
מסידור ההגדה על ידי חכמים נראה שכוונתם בצורך להאריך היא בדרשת הפסוקים. ניתן לספר את הסיפור המובא בתורה, אך ניתן, וכפי שאנו אומרים בהגדה, לדרוש את הפסוקים, בתורה שבעל פה, ולדבר זה אין גבול וקצבה5.
ב. ענין נוסף שיש בסיפור ואינו בזכירה, הוא התלות בדעת הבן (ה"ב):
מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו, שנאמר: "והגדת לבנך". לפי דעתו של בן אביו מלמדו. כיצד, אם היה קטן או טיפש, אומר לו: בני, כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים, ובלילה הזה פדה אותנו הקב"ה ויוציאנו לחירות. ואם היה הבן גדול וחכם, מודיעו מה שאירע לנו במצרים, ונסים שנעשו לנו על ידי משה רבינו. הכל לפי דעתו של בן.
יש חובה להתאים את הסיפור לשומע, ולא לומר דברים שאין הוא יכול לקבל.
נראה, שיש בכך ענין חינוכי לאב, ולדור האבות בכללו, הנדרש להעמיד אל מול עיניו את הדור הבא, ולהתאים את ערכי האבות לעולם המושגים של הבנים. הדרך החינוכית של ההגדה היא בהתאמת התכנים לעולם המושגים וסולם הערכים של הבנים, ומי שאינו עושה זאת – איננו מספר כראוי את סיפור יציאת מצרים, ושמא אין הוא יכול להעביר את ערכיו כראוי לדור הבא.
ג. בהמשך מדגיש הרמב"ם את דרך הסיפור בשאלות ותשובות, חיוב שאיננו קיים בזכירה גרידא (ה"ג):
וצריך לעשות שינוי בלילה הזה, כדי שיראו הבנים וישאלו, ויאמרו: 'מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות', עד שישיב להם ויאמר להם: כך וכך אירע, וכך וכך היה. וכיצד משנה, מחלק להם קליות ואגוזים, ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו, וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו. אין לו בן – אשתו שואלתו. אין לו אשה – שואלין זה את זה: 'מה נשתנה הלילה הזה', ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו – שואל לעצמו: 'מה נשתנה הלילה הזה'.
סיפור ההגדה צריך להיעשות בדרך של שאלה ותשובה, ואף האדם לבדו שואל את עצמו, ורק אחר כך עונה. מהי החשיבות הגדולה שבשאלה הקודמת לתשובה?
השאלה מעוררת בבן את ההשתוקקות לשמיעת התשובה, והדברים נקשרים אליו ומתיישבים בנפשו. ללא הקדמת השאלה, הסיפור הוא צרור ידיעות התלושות מן הבן ואינן נוגעות לו. יש חובה לעורר בבן את הענין, את תחושת החסרון שהתשובה באה להשלים, ורק כך מקבל סיפור יציאת מצרים את המשמעות הראויה בעיני הבן ובעיני מהספר עצמו.
הרב קוק זצ"ל עומד על דברים אלה בביאורו לגמרא במסכת שבת (י"ג ע"א):
תני דבי אליהו מעשה בתלמיד אחד ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה ומת בחצי ימיו. והיתה אשתו נוטלת תפיליו ומחזרתם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, ואמרה להם כתיב בתורה "כי הוא חייך ואורך ימיך", בעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש תלמידי חכמים הרבה מפני מה מת בחצי ימיו, ולא היה אדם מחזירה דבר. פעם אחת נתארחתי אצלה והיתה מסיחה כל אותו מאורע, ואמרתי לה בתי בימי נדותך מה הוא אצלך, אמרה לי חס ושלום אפילו באצבע קטנה לא נגע בי. בימי לבוניך מהו אצלך, אכל עמי ושתה עמי וישן עמי בקירוב בשר ולא עלתה דעתו על דבר אחר. ואמרתי לה ברוך המקום שהרגו, שלא נשא פנים לתורה שהרי אמרה תורה "ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב".
בביאורו (עין איה שבת א', פ"א פסקא נ"ט) מדייק הרב בכל מילה ובכל ביטוי בדברי הגמרא, וכך מבאר את המשפט: "ולא היה אדם מחזירה דבר":
הפליאות המזדמנות על חקי ההשגחה ויתר הלימודים הטובים שהם אורו של עולם, הם מוכנים בהשגחה נפלאה על פי סדרי החכמה האלהית, שעל ידם יתרומם האדם לבינה יותר גבוהה מההבנה השטחיית. מובן הדבר שהבינה העמוקה תביא לעולם את הטובה האמתית בארחות החיים והמוסר הטוב, מה שאין ההבנה השטחיית יכולה להביא זאת. אמנם כדי שתעורר הפליאה את כח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבא אחר הפליאה, כדוגמת "מים קרים על נפש עיפה", שהצמאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית. על כן צריך שתהיה הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות. וכשתפעול בכל תוקף לזעזע את המון כחות הנפש, אז, רק אז, תתקבל בכל כח האמת הברורה כשתבא לפתור את השאלה המסובכה. וזה הדין נוהג בכל השאלות הגדולות שלפי ערך גדלן, ולפי הערך של גדולת הפעולה הצריכה לבא על ידי הפתרון האמיתי כשיתגלה בעולם, כן צריך שיגדל כח הזעזוע של חסרון הידיעה, של המבוכה הנוראה לפני התגלות מאור האמת. וכן הדבר נוהג בשאלות הכלליות הנוגעות לכלל המין האנושי ומוסריותו, דיעותיו והגיוניו, הנוגעות בארחות חייו הגשמיים והרוחניים. וכן הדבר נהוג גם כן במקרה פרטי, שגם כן אינו יוצא מהסדר הכללי מפני שהוא נוטל בו את מקומו הראוי לו. על כן שאלה זו, שהיתה צריכה לפעול פעולה חזקה ונמשכת בתשובתה, היתה ההנהגה המזדמנת שעשתה רושם גדול בפליאתה. כי העניה הסוערה היתה בטענותיה מרעשת את הלבבות, ומי שישקיט רוחה ורוח כל משתומם על כלל מציאות המאורע לא נזדמן לה. כה היה הרושם הולך הלך וחזק מפני שלא היה אדם מחזירה דבר.
כדי שהתשובה לשאלתה של אותה אשה תתקבל באופן הראוי ותפעל את פעולתה החשובה בעולם, יש להגדיל את הצמאון לתשובה. דבר זה נעשה בכך שלא היה אדם שהחזירה דבר. כל הנשאלים התלבטו בשאלה וחפשו תשובה, ולבסוף כשענה אליהו לאשה, היה זה כ"מים קרים על נפש עיפה".
כל הופעה גדולה שצריכה להופיע בעולם, צריך שיקדם לה חסרון, בקשה וחיפוש, ורק באופן זה יתקבלו הדברים בצורה ראויה. ללא שאלה אין ערך לתשובה, וללא בקשה וחיפוש אין ערך ללימוד. אין התורה ערבה בגופו של אדם אם איננו עיף בה, אם איננו צמא ומבקש.
ענין נוסף העולה מדברי הרמב"ם הוא, שכאשר הבנים רואים שהאב משנה במעשיו – הם מתעוררים לשאול. יש בכך לימוד גדול, על כך שחובה לאדם להיות ער, ולשאול ולברר כאשר נראה לו שהדברים משונים. אין לאדם לקבל כל מה שהוא רואה, ולסמוך על אביו או רבו, כי "הם יודעים מה הם עושים". אם אינך מבין – תשאל ותברר, ותהיה פתוח לקבל תשובה וללמוד ממנה, אך אל תהיה אדיש לשינויים הקורים סביבך.
ד. בהמשך דברי הרמב"ם מופיע דין נוסף המבאר כיצד מתבצע סיפור יציאת מצרים, והוא החובה להתחיל בגנות ולסיים בשבח (ה"ד):
וצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. כיצד, מתחיל ומספר שבתחלה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו כופרים וטועין אחר ההבל, ורודפין אחר עבודה זרה ומסיים בדת האמת שקרבנו המקום לו והבדילנו מן התועים וקרבנו ליחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו, ומסיים בנסים ונפלאות שנעשו לנו ובחירותנו, והוא שידרוש מ"ארמי אובד אבי" עד שיגמור כל הפרשה. וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח.
בזכירה אין סדר מסויים שבו צריך לומר את הדברים, ובסיפור מגדירים חכמים כיצד יש לספרו ובאיזה סדר.
החשיבות שבתחלה בגנות היא בכך שידע המספר מה הוסיפה הגנות לשבח הבא אחריה, ובעיקר – איך היה נראה העולם ללא יציאת מצרים, עד כמה מגונה העולם האלילי והמשועבד, ועד כמה משובחת החירות אליה הוציאנו ה' ממצרים6.
"פסח מצה ומרור"
בהמשך הדברים (ה"ה) מבאר הרמב"ם את החובה להזכיר את שלושת הדברים העיקריים בליל הסדר:
כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור. פסח על שם שפסח המקום ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים, שנאמר (שמות י"ב): "ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו'". מרורים על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים. מצה על שם שנגאלו. ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה.
יש להעיר, שבפירוט הדברים הקדים הרמב"ם את המרור למצה, וזהו דבר הדורש עיון.
אף בספר המצוות מפרט הרמב"ם מה יש לכלול בסיפור יציאת מצרים, וכולל שלושה עניינים אלה:
א. "וכל מי שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם" – כנגד הפסח, המבטא את השגחת ה' על ישראל ופסיחתו על בתיהם.
ב. "ומה שעשו לנו המצרים מעול וחמס" – כנגד המרור, המזכיר את רשעת המצרים.
ג. "ואיך לקח השם נקמתנו מהם, ובהודות לו על מה שגמלנו מחסדיו" – כנגד המצה, המבטאת את הגאולה ממצרים.
אף כאן, הקדים הרמב"ם את המרור למצה. אמנם, מבחינה כרונולוגית קודם המרור למצה, אלא שאם נבחנים הדברים על פי סדר הזמנים, הרי שהמרור קודם אף לפסח, ומדוע פתח הרמב"ם בפסח? ועוד, מדוע בכותרת ההלכה הקדים הרמב"ם את המצה למרור?
בכותרת ההלכה, הבנויה על דברי חז"ל, נראה שהדברים מובנים. הפסח הוא המצוה העיקרית, והוא נאכל "על מצות ומרורים". המצה קודמת למרור שכן יש בה מצוה עצמית, ובזמן הזה אכילת המרור איננה מן התורה. זהו סדר ברור. מדוע בפירוט שינה הרמב"ם מסדר זה?
המרור קודם למצה משום שצריך להתחיל בגנות ולסיים בשבח. לא ניתן לספר על הגאולה בלי תיאור השעבוד. מדוע, אם כן, פתח הרמב"ם בפסח?
נראה, שהפסח נותן את המבט השלם על ליל הסדר. הפסח נאכל החבורה – "שה לבית אבות שה לבית", וצריך האב להדגיש לבניו, כי חבורה זו ומשפחה זו היא חלק מציבור. עניינו של קרבן פסח הוא היותו קרבן ציבור, אף שנאכל הוא על ידי כל יחיד ויחיד7, ועל כן יש לפתוח בכך, ולומר לבנים כי ליל הסדר נחוג בהיותנו חלק מהאומה, ולא כאנשים פרטיים.
1 עי' במנחת חינוך (מצוה כ"א) שעמד על חלק מן השאלות.
2 אמנם, בפירוט השורש הזה מתייחס הרמב"ם ללאוין בלבד: "פעמים יבוא בטעם המצות דמיון לאוין, ויחשב בם שהם מכלל מה שימנה ביחוד, וזה כאמרו: "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וגו' ולא תחטיא את הארץ", הוא טעם לאסור מה שקדם, כאילו יאמר: כי אתה אם תעשה זה תרבה ההפסד בארץ. וכאמרו: "אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ", וכן אמרו: "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם" אחר זכרו איסור המינים שנאסרה אכילתן, כאילו הוא יספר כי עשיית זה שהזהיר ממנו הוא טומאת הנפש. ובבאור אמרו בספרי באמרו יתברך אחר שהקדים האזהרה מקחת כופר לרוצח: "ולא תטמא את הארץ", מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא את הארץ. הנה כבר התבאר כי זה הלאו הוא טעם הלאו הקודם, לא שהוא דבר אחר. וכן אמרו: "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל", הא אם יצא חלל. וכבר טעה זולתנו בזה השורש גם כן, ומנה אלו הלאוין כולם מבלתי השתכלות, ואמנם יבוש מי שמנה אותם כשישאלוהו ויאמרו לו: זה הלאו מאיזה דבר מזהיר, ולא יהיה לו אז מענה כלל, ובזה יתבאר ביטול מנינו. וזה מה שכוננו לבארו בשורש זה". האם כוונת הרמב"ם היא שרק בלאוין כלל זה נכון, ובעשין ניתן למנות את טעמי המצוות כמצוות בפני עצמן? אין זה נראה, שכן מצד הענין שוים העשין והלאוין. נראה שהרמב"ם הדגיש את הלאוין משום שבכך הוא שונה ממי שקדם לו שמנה את טעמי הלאוין כמצוות נפרדות, ועל כן, ברצונו להוכיח את צדקת מניינו על פני המניינים שקדמו לו, מתייחס הרמב"ם ללאוין בלבד, ובכל אופן נכון כלל זה גם לעשין.
3 עמ' קס"א, "בענין מצות והגדת לבנך, (מפי השמועה)".
4 השאלה עליה עונה הגר"ח היא – מהו ההבדל בין מצות זכירת יציאת מצרים בכל יום, ובין מצות סיפור יציאת מצרים בליל ט"ו בניסן. אמנם, על פי דברינו אין בכך קושי, שכן הרמב"ם אינו מונה את זכירת יציאת מצרים כמצות עשה, ואילו סיפור יציאת מצרים הוא מצות עשה מן התורה. אף על פי כן, יש בדבריו של הגר"ח ביאור לחילוק שבין שני הפסוקים המורים את החיוב לספר ביציאת מצרים, כמובא בפנים.
5 ניתן לומר ששתי פרשנויות אלה לאריכות הדברים רמוזות ברמב"ם. בה"א כתב: "וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח", ובה"ד כתב: "וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו הרי זה משובח". הרי שניתן להאריך בתיאור האירועים, וגם בדרשת הפסוקים, ושניהם משובחים.
6 עוד בענין זה ראה ב"משוש הארץ", עמ' רמ"ד והלאה.
7 כפי שביארנו בהרחבה בשיעור "קרבן פסח", "משוש הארץ" עמ' קי"א והלאה.