חיכוכים
ויקרא פרק י"ב
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ:
וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ:
וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה:
וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן:
וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה:
וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה:
פרשת תזריע פותחת בתורת היולדת, וליתר דיוק, בטומאת היולדת. נעלה מספר שאלות:
1) מדוע לידה כרוכה בטומאה? הרי טומאה מתקשרת בדרך כלל עם אבדן חיים ועם משמעות שלילית, ואילו הלידה הינה מתן חיים, ונראית לנו כדבר חיובי.
2) "אשה כי תזריע וילדה זכר". למה התורה מזכירה את ההזרעה? אולי נתחיל מסיפור החתונה? למה לא לגשת ישר לעניין ולהתחיל מן הלידה?
3) מה קשור העניין של ברית המילה לכאן? יש לכך פרשה מיוחדת בתורה! להזכירנו, כעת מדברים על טומאת היולדת!
4) מה משמעות ההבדל בין לידת זכר לנקבה, לעניין ימי הטומאה והטהרה?
עניין של חיכוך
פרשיות תזריע – מצורע יוצרות מסגרת של טומאת דמים וזרע. כבר התורה משווה את טומאת היולדת לטומאת הנידה, שנזכרת בסוף פרשת מצורע: "כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא". ובתווך, הצרעת לסוגיה השונים.גורם נוסף המחבר בין מרכיבי הפרשות הוא היחס בין שבעה ימים ליום השמיני: אצל יולדת יש שבעה ימים, והמילה בשמיני; הסגר צרעת העור או הבגד הוא לשבעה ימים, ובפרשת מצורע כבר נפגשים עם היום השמיני. כאן שבעת הימים הם תקופה שאינה נוגעת לקביעת הטומאה, אלא להכנה לטהרה. כך גם בזב וזבה, אך גם בפרשת מצורע חוזרים לשבעת ימי הסגר בצרעת הבית, ולשבעת ימי טומאה בנידה.
הנשמה יורדת לעולם כשהיא לבושה בגוף. המפגש עם העולם יוצר חיכוך, והגוף הוא הראשון לאותת על המשברים הכרוכים בירידה לעולם.
ראשיתו של תהליך ההיריון והלידה, בזרע. מפורסם הדבר, כי הזרע עובר תהליך של ביטול, שלאחריו צומחים החיים החדשים1. טומאת הלידה באה מכיוון שהתהליך החל בהפסד הזרע. גם הלידה עצמה כרוכה בייסורים ליולדת, ואף התינוק, על פי חז"ל, מאבד בעת יציאתו לאויר העולם, את החיים המיוחדים שהיו מנת חלקו בבטן אמו2:
דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו – לפנקס שמקופל ומונח. ידיו על שתי צדעיו, שתי אציליו על ב' ארכובותיו, וב' עקביו על ב' עגבותיו, וראשו מונח לו בין ברכיו, ופיו סתום וטבורו פתוח, ואוכל ממה שאמו אוכלת, ושותה ממה שאמו שותה, ואינו מוציא רעי שמא יהרוג את אמו. וכיון שיצא לאויר העולם – נפתח הסתום ונסתם הפתוח, שאלמלא כן אינו יכול לחיות אפילו שעה אחת. ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, שנאמר: "בהלו נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך". ואל תתמה, שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא. ואין לך ימים שאדם שרוי בטובה יותר מאותן הימים, שנאמר: "מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני"… ומלמדין אותו כל התורה כולה, שנאמר: "ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה", ואומר: "בסוד אלוה עלי אהלי". וכיון שבא לאויר העולם – בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר: "לפתח חטאת רובץ".
כך יבואר צירוף עניינה של ברית המילה ביום השמיני, לפרשתנו. ביטוי מובהק לבעייתיות של הכניסה לעולם הזה, היא העורלה. זו יצירה מיותרת, שאנו מצווים להסירה. דבר שאינו שייך לשלמות של המציאות.היצירה מתחילתה אינה מאוזנת, אינה שלמה. ביום השמיני מביאים את היצירה לשלמותה, ובכך מתקנים את הקלקול שנוצר עם הירידה לעולם.
זכר ונקבה
נראה שבאופן זה יש לבאר את ההבדל בין ימי הטומאה והטהרה של לידת זכר לבין אלו שבלידת נקבה. רמב"ן מבאר את ההבדל כך3:
והשם גזר על הזכר כמספר הימים שתשלם צורתו בבטן, והנקבה כפלים, וזה דבר ברור ומנוסה. ולפי דעתי, כי טעם טהרה נקיון, כלשון זהב טהור (שמות כה לט) , צרוף ומזוקק, וכן וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אותם (מלאכי ג ג) . והענין, כי צוה ביולדת זכר שתטמא שבעה כנדתה, כי המנהג שתהיה שופעת דם מן המקור, וצוה שתוחיל עוד שלשים ושלשה ימים תשב בביתה לנקות גופה, כי בכל אלה תוציא תמצית הדמים והלחות העכורות המעופשות הבאות מתמצית הדם, ואז תנקה מלידה ומבטן ומהריון ותבא בית ה'…
וטעם הכפל בנקבה, או כדברי רבי אברהם על דעת ר' ישמעאל שאמר שהזכר נגמר לארבעים ואחד יום והנקבה לשמונים ואחד (נדה ל א) , אבל לדעת חכמים שאמרו אחד זכר ואחד נקבה לארבעים ואחד, הטעם בעבור כי טבע הנקבה קר ולח, והלבנה ברחם האם רבה מאד וקרה, ועל כן ילדה נקבה, ועל כן צריכה נקיון גדול מפני רבוי הלחות והדם המעופש שבהן ומפני קרירות, כידוע כי החוליים הקרים צריכין בנקיותם אריכות זמן יותר מן החמים.
אברבנאל טוען שדברי הרמב"ן מוכחים מן הניסיון:
הנה הניסיון מאמת דעת רבי ישמעאל לפי שכלל הנשים מרגישות תנועת זכר למ"א יום. אבל תנועת נקבה לא ירגישו בה כי אם לפ"א יום. ואי אפשר שיהיה חילופו כי חומר הזכר הוא יותר חם וחומר הנקבה הוא יותר קר ולבניי כמו שהם במזגם יותר קרות מהזכרים. ויצירת הולד היותר חם נגמר יותר במהירות ממה שיגמר היותר קר שיצטרך יותר זמן לבישולו.
רמב"ן ואברבנאל מדברים על ניקיון פיזי שנובע מן ההבדל בין יצירת הזכר ליצירת הנקבה. ונראה שגם אם לאנשי המדע בדורנו יש תיאוריות שונות, נוכל לדבר על תהליך ניקיון רוחני שעובר על הוולד החל מרגע לידתו, ותהליך זה משתקף בדיני טומאת היולדת לזכר או לנקבה.
מצד אחד, הזכר קרוב יותר למקור הא-לוקי. בהשתלשלות האצילות, מופיע תחילה זעיר אנפין, ואחריו נוקביה. הזכר, הצד המשפיע, קרוב יותר למקור החיות בעולם, ואילו הנקבה, הצד המקבל, מעצם היותה מקבלת, עומדת במקום שהוא רחוק יותר מן המשפיע. לפיכך, משך התיקון של הנקבה כפול מזה של הזכר4:
ואם נקבה תלד כמה דאוקימנא דשלטא סטר שמאלא יתיר ואתכפיא ימינא ועל דא כלא על חד תרין רחיקא נוקבא מדכורא לאתקשרא רוחא בגופא דהא שמאלא לא אתישבא הכי כימינא ואשתכחת בתוקפא יתיר:
תרגום: היינו כמו שהעמדנו, שהוא משום שצד שמאל שלט יותר והימין נכנע אליו, ועל כן הכל על אחד, שנים. נתרחקה הנוקבא (שהיא המלכות) מן הזכר (שהוא זעיר אנפין), וכדי לקשר הרוח שיתלבש בגוף, כי השמאל אינו מתיישב בגוף כך כמו הימין, כי נמצא בתוקף הגבורות יותר.
מאידך, לזכר יש עורלה, ולנקבה אין. המורכבות של הרוח והגוף יוצרת חוסר איזון שמתבטא בעורלה. האשה קשורה יותר למציאות העולם, ולכן לא נמצא בה כל כך הסיבוך המאפיין את הגבר. על בחינה זו שבה האשה נבראה מיושרת עם הרצון הא-לוקי, היא מברכת: "שעשני כרצונו"5.
סיכום
אכן, ירידת נשמה לעולם כרוכה במשבר הסתגלות. הדבר מתחיל משעת היצירה, כאשר הזרע נפסד ומאבד לכאורה את חיותו. עם הלידה מופיעה טומאה, שהיא פריו של אותו משבר, ובלידת זכר נוספת העורלה שאף היא מבטאת את חוסר האיזון בין הגוף לנשמה. ההבדל בין ימי הטומאה בלידת זכר לבין ימי הטומאה בלידת נקבה נובע מן ההבדל הרוחני בין המינים, וממשך הזמן שאורך לרוח להתיישב בגוף החומרי.
הצרעת
גם הצרעת משקפת את חיכוך הנשמה עם החיים במציאות החומרית. לכן היא מופיעה בחלקי הגוף החיצוניים שהם בבחינת לבוש: העור והשיער, ולאחר מכן בבגד, שהוא לבוש של ממש.
פרשת תזריע עוסקת בבעיה, בהופעה של טומאת הצרעת. פרשת מצורע כבר מעבירה אותנו לשלב הפתרון, והיא כאמור, מפגישה אותנו עם היום השמיני, הבחינה שמעל הטבע, שמאפשרת לנו להתרומם מן הסתירה שבין הרוח והחומר ולהיחלץ מן המשבר.
צרעת הבית מופיעה בפרשת מצורע. יתכן שהדבר נובע מכך שצרעת הבית קשורה יותר לגורם הטהרה. ישנו מדרש הקושר את צרעת הבית למסלול של יישור נפש האדם. עונש שמוביל ללמוד לקח6:
ואף נגעים הבאים על האדם תחלה הן באים בביתו. חזר בו, טעון חליצה. ואם לאו, טעון נתיצה. הרי הן באים על בגדיו. חזר בו, טעון כביסה. וא"ל, טעון שריפה. הרי הם באים על גופו. חזר בו, יטהר. וא"ל, בדד ישב.
אך ישנם מדרשים אחרים הרואים בצרעת הבית, בשורה. מטמוניות שהשאירו הכנענים בקירות הבית7:
וכתיב "נגע צרעת", תני ר' חייא וכי בשורה היא להם שנגעים באים עליהם? תני רבי שמעון בן יוחאי כיון ששמעו כנענים שישראל באים עליהם, עמדו והטמינו ממונם בבתים ובשדות. אמר הקדוש ב"ה אני הבטחתי לאבותיהם שאני מכניס את בניהם לארץ מלאה כל טוב, שנאמר: "ובתים מלאים כל טוב". מה הקב"ה עושה? מגרה נגעים בביתו והוא סותרו, ומצא בו סימא.
או תיקון של רוח הטומאה השורה על הבית שנבנה בידי גויים8:
כנעניים פלחי לע"ז אינהו ומתדבקן כלהו כחדא ברוח מסאבא בע"ז והוו בניין בנין לפרצופייהו (ס"א לטנופייהו) ולגעולייהו לסטר מסאבא לע"ז וכד שראן למבני הוו אמרי מלה וכיון דאתדכר בפומייהו סליק עליה רוח מסאבא, כד אסתליק עבידתא ברוח מסאבא אסתליק , כיון דעאלו ישראל לארעא בעא קודשא בריך הוא לדכאה לון ולקדשא לון ארעא ולאפנאה אתר לשכינתא דלא תשרי שכינתא גו מסאבא, ועל דא בההוא נגע צרעת הוו סתרין בניינין דאעין ואבנין דאתעבידו במסאבו.
תרגום: הכנענים עובדי עבודה זרה היו, וכולם יחד היו דבוקים ברוח הטומאה בעבודה זרה. והיו בונים בניינים לפרצופיהם ולתועבתם של צד הטומאה לעבודה זרה. וכשהתחילו לבנות, היו אומרים איזה דבר, וכיוון שנזכר בפיהם, עלה על הבניין רוח הטומאה, וכשעלתה העבודה, עלתה ברוח הטומאה. כיוון שבאו ישראל לארץ, רצה הקב"ה לטהר למענם ולקדש למענם את הארץ, ולפנות מקום לשכינה, כדי שלא תשרה השכינה במקום טמא. ועל כן בנגע צרעת ההוא היו הורסים הבניינים של עצים ואבנים שנעשו בטומאה.
מדרש נוסף מבאר את צרעת הבית כביטוי לחורבן בית המקדש9:
"בבית ארץ אחוזתכם" זה בהמ"ק, שנא': "הנני מחלל את מקדשי גאון עוזכם". "ובא אשר לו הבית" זה הקב"ה, שנאמר: "יען ביתי אשר הוא חרב". "והגיד לכהן" זה ירמיה, שנאמר: "מן הכהנים אשר בענתות". "כנגע נראה לי בבית" זו טינופת ע"ז וי"א זה צלמו של מנשה הה"ד: "והנה מצפון לשער המזבח סמל הקנאה הזה בביאה"… "וצוה הכהן ופנו את הבית" – "ויקח את אוצרות בית ה'". "ונתץ את הבית" – "וביתא דנא סתריה". "והוציא אל מחוץ למחנה" – "ועמא הגלי לבבל". יכול לעולם? ת"ל: "ולקחו אבנים אחרות". שנאמר: "לכן כה אמר ה' אלהים הנני יסד בציון אבן אבן בחן פנת יקרת מוסד המאמין לא יחיש".
מדרש זה מעביר אותנו מן האדם הפרטי שקשור יותר לחטא, אל העניין הכללי שכבר קשור לתיקון.
ואכן, ישנם קווי דמיון הקושרים בין הטהרה מן הצרעת, צרעת הבית, ומטומאת הזב והזבה.
נפילה ותיקון
פרשיות תזריע – מצורע באות בין פרשת שמיני לפרשת אחרי מות, והן מלמדות את דרך ההתמודדות עם הסיבוך שבירידה למציאות. ימי המילואים החלו כשבעת ימי הסגר, אך לא כחשש מפני טומאה, אלא כציפייה ליום השמיני שבו תופיע השכינה ותשרה במשכן. אך מתברר שלא קל להשרות שכינה בעולם הזה. תהליך זה נעצר עם מות בני אהרון, וכעת יש ללמוד כיצד להתמודד עם הטומאה וסיבוכי המציאות.
אומרת לנו התורה, שגם זה חלק מתפקידו של הכהן! אמנם יותר נעים לעסוק בהשראת שכינה, אך לא תמיד הדבר ניתן. לעיתים צריך להסתובב בין מצורעים, לדעת להצביע על הנגע ולאפיין אותו במדויק, להסגיר, לקרוע, לנתץ – אם צריך, ולדעת גם את דרך התיקון וההיחלצות ממצבים אלו. רק אחרי שמתמודדים עם הבעיות שמזמנים לנו החיים, אפשר לחזור אחרי מות שני בני אהרון, אל הקודש. חזרה זו תיעשה בכוחות מחודשים ויתלוו אליה האמצעים וניסיון החיים המלמדים אותנו כיצד באים אל הקודש.
"בזאת יבוא אהרון אל הקודש" – "זאת אות הברית".
1 שבת דף ע"ג ע"ב: "תנא, הזורע והזומר והנוטע המבריך והמרכיב כולן מלאכה אחת הן". מדוע ה"זומר" צמוד ל"זורע", ולא ל"נוטע"? הרי זמור הוא בעצים. בשביעית כתוב: "שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור" (ויקרא כ"ה, ד). התורה לא מזכירה נטיעה בשביעית. המשותף לשתי מלאכות אלו היא הצמיחה שבאה לאחר הפסד: בזריעה, נרקב הזרע, ובזימור, חותכים את הענף. דווקא בכך מתבטא כוחה המהותי של הצמיחה. לא כך נוטע, מבריך ומרכיב, שם ממשיכים דבר קיים.
2 נדה דף ל' ע"ב.
3 רמב"ן ויקרא י"ב, ד.
4 זהר תזריע דף מ"ד ע"א.
5 עולת ראיה, ברכות השחר, עמ' ע"א-ע"ב.
6 ויקרא רבה י"ז, ד.
7 שם, י"ז, ו.
8 זהר תזריע דף נ' ע"א.
9 ויקרא רבה שם, ז'.