לחיות עם פרשת השבוע – למי אתה שייך?
חלק גדול מהפרשה עוסק בקרבנות הנשיאים, ובהקשר לכך מופיע פסוק מיוחד (במדבר ז', א'-ב'):
וַיְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים.
הנשיאים מכונים בפסוק זה בארבעה כינויים שונים: "נשיאי ישראל", "ראשי בית אבותם", "נשיאי המטות", "העומדים על הפקודים".
אלו הם ארבעה מישורים של שייכות שיש לאדם.
המעגל הפנימי הוא האדם עצמו – "העומדים על הפקודים". כל אחד מישראל עמד למפקד, לכל אחד יש מספר, אישיות משל עצמו.
"ראשי בית אבותם" – המעגל המשפחתי. יש חידוש שאנו יודעים את "בית אבותם". יש לנו "יחוס". מצות קידושין ואיסור הזנות באו כדי שאדם ידע מי אביו, וזה קובע את השבט של האדם.
"נשיאי המטות" – השייכות השבטית.
"נשיאי ישראל" – השייכות הלאומית.
הפסוק בנוי בצורה של אבות ותולדות. שני הביטויים הראשונים הם האבות – ומהם יוצאים שני ביטויים נוספים. נשיאי ישראל מתפרט לנשיאי המטות, וראשי בית אבותם מתפרט ל"עומדים על הפקודים", שהרי המפקד נעשה לפי בתי אב. לכן הפסוק מדגיש פעמיים: "הם נשיאי המטות הם העומדים על הפקודים".
ננסה לעמוד על ארבעת המעגלים הללו, מהאדם עצמו כלפי חוץ, ולהבין את משמעות השייכות שהפסוק רומז אליה.
א. האדם עצמו. הרב קוק עוסק בענין זה בסדרת פסקאות באורות הקודש (ח"ג). לאחת מהן (עמ' ק"מ) נתן הרב הנזיר את הכותרת: "בקשת האני העצמי".
ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי , של היחיד ושל הציבור, אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה, שהיא מתלהבת בקרבו.
חטאנו עם אבותינו, חטא האדם הראשון, שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש, ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איךָ, מפני שלא ידע נפשו, מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו, בחטא ההשתחואה לאל זר, חטא ישראל, זנה אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב.
חטאה הארץ, הכחישה את עצמיותה, צמצמה את חילה, הלכה אחרי מגמות ותכליתות, לא נתנה את כל חילה הכמוס להיות טעם עץ כטעם פריו, נשאה עין מחוץ לה, לחשוב על דבר גורלות וקריירות.
קטרגה הירח, אבדה סיבוב פנימיותה, שמחת חלקה, חלמה על דבר הדרת מלכים חיצונה, וכה הולך העולם וצולל באבדן האני של כל אחד, של הפרט ושל הכלל.
באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן על המדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות ואת הלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה. רוח אפינו משיח ד', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא, את ד' אלהינו ודוד מלכנו נבקש, אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא, הסר כל אלהי נכר, הסר כל זר וממזר, וידעתם כי אני ה' אלהיכם, המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלהים, אני ה'.
"ואני בתוך הגולה" – האני של האדם נמצא בגלות, כשאדם לא חי על פי עצמיותו, אלא פונה לדברים שמחוץ לו. כך אדם הראשון פנה לעצת הנחש ולכן לא ידע לענות על השאלה: "אַיֶּכָּה" – איפה אתה, היכן העצמיות שלך? האם אתה חי את עצמך, את הנביעה הפנימית שלך, או שאתה חי את העולם החיצוני לך?
באים המחנכים – ומסתכלים גם הם בחיצוניות. הלימוד יכול להיות דברים שבאים לאדם מן החוץ, והנביעה הפנימית שהיא עיקרו של האדם – חסרה.
אמנם, במקומות נוספים עומד הרב על כך שאדם לא יכול לעמוד על שורש נפשו ולזהות את עצמותו הפנימית ואת תפקידו בעולם. אך דוקא משום כך אנו צריכים לחפש את הנביעה הפנימית. היא עיקרו של האדם. האדם איננו מה שהוא רוכש מן החוץ, אלא עצמיותו, טוב הלב שלו ורצונו הפנימי.
הנשיאים נקראים כאן "העומדים על הפקודים". כל אדם הוא מספר, אות בספר התורה. לכל אחד יש שם, "לכולם בשם יקרא". השלמות של העולם נבנית מכל היחידים. כשם שספר תורה שחסרה בו אות איננו שלם, כך אדם מישראל שלא עושה את תפקידו כראוי – פוגם בספר התורה הכללי. יש משמעות לכל אדם, לדרכו ולתפיסתו.
ב. מתוך העצמיות אנו עוברים ל"ראשי בית אבותם" – המעגל המשפחתי.
ר' חיים ויטאל (עץ חיים, שער העקודים פ"ד) אומר שכאשר הקב"ה יצר את האדם, "ויפח באפיו נשמת חיים" – ה' הכניס באדם ניצוץ אלוקי, והניצוץ הזה עובר מאב לבן ולא עוזב אותו, גם אחרי מותו. זוהי נקודת הנצחיות של האדם.
ניתן ללמוד מכאן, שהשייכות שלנו לעולם ולקב"ה עוברת דרך ההורים. הניצוץ האלוקי שנמצא בכל אדם בירושה מהוריו, הוא המאפשר לנו קרבת אלוקים, השתוקקות להידבק בה'. בזכות זה אנו יכולים לומר את המילה "אלוקים". אנו חיים בעולם חומרי, שהצד הרוחני שלו נסתר, ובכל זאת אנו מצליחים לראות את האלוקות, וישראל הם "מאמינים בני מאמינים". זהו הביטוי של הניצוץ הפנימי, המבטא את החלק העצמי הפנימי של האדם.
ג. המעגל הבא הוא המעגל השבטי. אנו לא יודעים היום את יחוס השבטים שלנו. האם זה טוב או רע?
הרב קוק בספרו "אורות" עומד על הברכה שיש בשכחת יחוס השבטים (ישראל ותחייתו כ"ז):
שכחת השבטים ליחוסם היא הכנה לאחדות האומה. על ידי הזכרון של חלוק השבטים היתה הגלות גורמת, שכל שבט יחולק ויפרד לגמרי מכללות האומה, וארס הנכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים.
ניתן לתאר כמה מחלוקות היו אילו היינו גם מחולקים בינינו לשבטים. לא היה די כבישים בשביל להכיל את כל ההפגנות…
אך יש גם צד שני. אנו משתוקקים לחזרת החלוקה לשבטים, שהיא תנאי לכך שנוכל לקיים את מצות היובל. ניתן לומר, שהשבטיות היתה מונעת את המחלוקות. הרי לכל שבט יש דגל משלו, וכל אחד יודע מה הדגל שהוא מרים ומה תפקידו בעולם. אך הוא גם יודע שיש דגלים נוספים, לשבטים האחרים. כל אחד מישראל היה הולך במדבר כשהוא דבק בדגל שלו, אבל הוא רואה את חבריו דבקים בדגלים שלהם באותה דבקות.
כשיש רק דגל אחד, טוען כל אחד וכל קבוצה שהדגל הזה הוא הדגל שלו – והוא מתכסה בו והולך להפגין. אך אם יש שבטים, ולכל שבט יש דגל – יכול כל אחד להתכסות בדגל שלו אך אין צורך בהפגנות. יש עוד דגלים אחרים שמבטאים רצונות ושאיפות אחרים.
אין לנו חלוקה לשבטים, אבל יש לנו מעגלים שנמצאים מעל המעגל המשפחתי. זה יכול להיות קהילה, או תנועה שאדם שייך אליה. למשל אנו רואים את עצמנו כחלק מן התנועה הציונית המחוברת לתורה ולאמונה. זוהי שייכות שיש לנו. כך גם הנפת הדגל של לימוד התורה, "תורת ארץ ישראל" – זהו דגל מעין שבטי. אדם שייך גם למעגל רחב יותר של דעות ורעיונות, ויש דגל שהוא מניף ומרגיש שייך אליו.
ד. מתוך שלוש המערכות הללו, מופיעה המערכה הרביעית – השייכות הלאומית. מי שמתגייס לצבא מרגיש את זה בעוצמה גדולה, אבל ניתן להרגיש זאת גם כשעושים מצוה "בשם כל ישראל", כשמתפללים על ירושלים, על הציפיה לישועה ועל הגאולה. גם בלימוד התורה אנו "עושים חסד עם כנסת ישראל" (אורות התורה פרק ב'). כשאדם לומד תורה הוא צריך לחשוב ולהרגיש שהוא עושה זאת בשביל כנסת ישראל, וזהו לימוד תורה לשמה.
כל דבר מצוה שעושים – לעשות לשם כלל ישראל. בארץ ישראל אנו יכולים להרגיש יותר את המציאות הלאומית, ולחוש את המושג "בשם כל ישראל".
אנו לא פירור שהתחיל מכלום ויגיע בסוף הדרך לכלום. יש לנו שייכות – לעצמנו, למשפחתנו, לשבט ולאומה. זה נותן לאדם בטחון ויציבות בדרך שהוא הולך בה.
הפסוק שבו פתחנו, העוסק בארבעת מעגלי השייכות, פותח את פרשת הנשיאים. כל הנשיאים הקריבו קרבן זהה, אבל כל אחד התכוון למשהו אחר. המעגל השבטי המיוחד בא לידי ביטוי על אף הקרבנות הזהים של כל הנשיאים.
יש לדברים אלו משמעות גדולה ביחס לחג השבועות שאנו עומדים בפתחו.
הרמח"ל בספרו "אדיר במרום" (עמ' ע"א) כותב:
ותדע שאפילו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ניתן למשה בסיני. והיינו כי מה שהוא אמת בתורה, צריך הכל לצאת כך בסוד סיני ומשה. והנה באותו הזמן, ניתן בגילוי לישראל החלק שהיה ראויה להם. ובכל הדורות יש חלק שראוי להתגלות על ידי התלמידי חכמים. והכל צריך להיות על ידי משה, בסוד, 'זכרו תורת משה עבדי' (מלאכי ג', כ"ב), כי הוא מתלבש בנשמות התלמידי חכמים ועל ידו מתחדש התורה, והוא סוד, הדברים שמחים כנתינתן מסיני.
ואודיעך בכאן סוד גדול. כי הנה ודאי כל אחד נוטל חלקו בתורה, ונמצא שסיני אינו נשלם אלא כשכל אחד בא לעולם וגילה את חלקו. ואם כן מי שבא לעולם ולא נשתדל בתורה לגלות חלקו, איך התורה נשלמת.
לכל אחד יש חלק שהוא צריך לגלות בתורה, והוא משלים בכך את מעמד הר סיני. אם אדם איננו מגלה את חלקו בתורה – מעמד הר סיני לא יכול להיות שלם.
יש בכך משמעות עמוקה ללימוד התורה של כל אחד ואחד מאיתנו. כל אחד הוא חלק ממעמד הר סיני. יש בזה אחריות גדולה אך גם משמעות ועוצמה גדולה. כשאתה לומד סוגיא ואומר אותה במילים שלך – יש בזה מעמד הר סיני. כשהתורה מופיעה דרכך, במילים שלך, בעולם שאתה חי בו – אתה משלים את מעמד הר סיני.
נזכה בע"ה שכל אחד ידע את תפקידו ויעודו מתוך שייכות לכל המעגלים – לאומה, לשבט למשפחה ובעיקר לעצמו, ומתוך כך נזכה לקבל תורה בשמחה ובבריאות, לאורך ימים ושנים טובות.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.