לתוקפה של תקופה – לתוקפו של יום. – חלק ב'
לתקפו של יום
ב. קץ המגולה.
מקור עניין זה הוא בדברי הגמרא בסנהדרין (צ"ח ע"א):
ואמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'".
רש"י: מגולה מזה – כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר.
הפסוק בשלמותו הוא (יחזקאל ל"ו, ח'):
וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא.
פריחתה של ארץ ישראל ושל פירותיה מלמדת כי ארץ ישראל מתכוננת לבואם של בניה.
בהבנת העניין יש להתבונן בשני דברים. א. משמעותו. ב. השימוש שעשו בגמרא זו גדולי ישראל.
נראה שעומק הגמרא קשור למה שנאמר בפרשת התוכחה (ויקרא כ"ו, ל"ב):
וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמֲמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיּשְׁבִים בָּהּ.
הגלות מתבטאת גם בכך שהארץ שוממה, ואף האומות האחרות אינן מצליחות ליישב את הארץ. הרמב"ן עומד על משמעות הדברים (בביאורו לפס' ט"ז שם):
וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) "ושממו עליה אויביכם", היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם.
השממה בזמן הגלות היא הבטחה של הארץ שרק לעם ישראל היא נותנת את פירותיה. רק כשיחזרו ישראל לארץ – תפרח הארץ, וזהו הקץ המגולה. כשם ששממת הארץ היא ראיה לגלות, כך פריחת הארץ היא ראיה לכך שהגיע קץ הגלות.
ארץ ישראל, שבשנות הגלות היא כאלמנה, שבה ומתעוררת ומחדשת את קשר האירוסין עם ישראל.
בדורותינו אלה ראה הרב קוק בהתגשמות דברי הגמרא ובפריחתה של ארץ ישראל סימן חשוב לזיהוי התקופה כ"אתחלתא דגאולה". כך הוא כותב (אורות המלחמה, א'):
…ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה ככה תגדל הצפיה לרגלי משיח שבה. מלחמת עולם של עכשיו צפיה נוראה גדולה ועמוקה יש בה, מצורף לכל גלגולי הזמנים והוראת קץ המגולה של התישבות ארץ ישראל.
המלחמה, המחוברת להוראת הקץ המגולה, מעוררת אותנו לצפיה גדולה להתקדמות רגלי משיח.
עניין נוסף הקשור לדבר זה הוא קיבוץ גלויות. אחד המקורות החשובים בעניין זה הוא בדברי הרמב"ם על המלך המשיח (הל' מלכים פי"א ה"א):
המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה. וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו – לא בשאר נביאים בלבד הוא כופר אלא בתורה ובמשה רבינו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר: "ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך ה'".
הפסוקים שמביא הרמב"ם לכך שעניינו של המלך המשיח מקורו בתורה הם פסוקי פרשת נצבים (דברים ל', א'-ה'):
וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.
בפרשה זו כתוב עניינו של משיח בתורה. קיבוץ גלויות זה המשיח. מי שאיננו מאמין שהמשיח עתיד לעמוד – שעתידים ישראל לשוב ולהתקבץ לארץ ישראל – כופר בתורה ובמשה רבנו. נראה שניתן ללמוד מכאן גם שמי שאינו מאמין שקיבוץ גלויות הוא הביטוי לתקופת משיח וגאולה – יש בזה בעיה באמונה, שכן קיבוץ גלויות הוא אחד הביטויים החשובים של המשיח.
הרמב"ם אומר: "וכל מי שאינו מאמין בו או מי שאינו מחכה לביאתו". המקור לחובה לחכות לביאת המשיח הוא בדברי הגמרא (שבת ל"א ע"א), האומרת שאחת השאלות ששואלים את האדם לאחר מותו היא: "ציפית לישועה", וכפי שמדגיש הר"ן שם: "בימיך".
כיצד מצפים לישועה?
כאשר מעמידים חייל בעמדת תצפית, הוא מקבל גבול גיזרה מוגבל, שבו הוא צריך להתבונן ולדווח על התרחשויות חריגות. לחייל הצופה אין שום משמעות לעובדות שעליהן הוא מדווח. העובדה שביום שלישי בשעה 08:40 עבר חמור בשביל ממול לא אומרת לו כלום. אנשי המודיעין, המקבלים את הדיווח מכל הגזרות ומכל שעות היממה, מרכיבים מכל הדיווחים תמונה שלמה הנותנת משמעות לאירועים שעליהם מדווח החייל הבודד בעמדתו.
כך גם בציפיה לרגלו של משיח.
תפקיד הצופה הוא לשים לב למציאות, ולדעת שבזמן מסוים קרה משהו הדורש התייחסות – היתה מלחמה, היה קיבוץ גלויות, הוקמה המדינה. אלו הם דברים שהצופה צריך להתייחס אליהם.
"אנשי המודיעין" – גדולי הדורות, הם הנותנים משמעות לאירועים שכל אדם שם לב אליהם. "אם ראית אומות מתגרות זו בזו – צפה לרגלו של משיח" (בראשית רבה פרשה מ"ב, ד'). זוהי אמירה של חכמים המלמדת איך להתייחס לאירועים שאנו רואים.
מי שמחכה לביאתו של המשיח עומד ומתבונן כל העת ומחפש סימנים – האם קרה משהו המבשר על ביאתו? כל שינוי מעורר את הציפיה. מי שלא מחכה, חי בתנועה נפשית הפוכה. הוא איננו שם לב להתרחשויות, ולכל חריגה מן השגרה הוא מוצא הסבר אחר. קיבוץ גלויות קרה בגלל דבר זה, והקמת המדינה בגלל דבר אחר, ואין קשר בין אירועים אלה לתקופת הגאולה. זוהי צורת חשיבה של מי שאינו מחכה למשיח, והרמב"ם מגדיר זאת ככפירה.
יש להתבונן במציאות ולראות את התקופה שאנו חיים בה כתקופה של גאולה. לא ניתן לצפות למשיח ולהתעלם מן הנס האדיר של קיבוץ גלויות שאנו חווים בשנים האחרונות. כשנפל מסך הברזל ויהודי ברית המועצות החלו לעלות לארץ, קבעו השלטונות במדינות שונות מכסה של מהגרים שהם מוכנים לקבל. מדינות גדולות ועשירות כגרמניה, ארצות הברית וכדומה הסכימו לקבל כ-20,000 מהגרים בשנה.
למדינת ישראל הקטנה הגיעו באותה שנה ארבע מאות אלף (400,000) עולים! כולם נקלטו, ברמה זו או אחרת, על ידי המדינה הקטנה והעניה שלנו. זהו נס אדיר שאסור להתעלם ממנו.
עניין זה מזכיר את הקשר שיש בין שתי ברכות סמוכות בתפילת שמונה עשרה: ברכת השנים וברכת קיבוץ גלויות. לא לחינם סמכו חכמים שתי ברכות אלה זו לזו, שכן יש קשר ביניהן, והן זקוקות זו לזו. בעת קיבוץ גלויות אנו נזקקים לברכת השנים שתקדים אותה ותתן לנו את האפשרות להתקבץ מארבע כנפות הארץ.
גם בפסוק בו פתחנו, מובלט הקשר בין הדברים:
וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא.
ברכת הארץ מתעוררת לקראת שיבתם של ישראל ארצם, שכן אז נדרשת ברכה מיוחדת בארץ.
הן מצד הארץ והן מצד העם אנו מגדירים את תקופתנו כתקופה של ראשית צמיחת הגאולה. הארץ נותנת את פירותיה בעין יפה, והעם שב לארצו ומתקבץ בה, ושני אלו – הקשורים זה לזה, מעוררים בנו את צפיית הקץ המגולה ביתר שאת.