לחיות עם פרשת השבוע – "ויקח קרח" או "הנה נתתי"?
כמעט כל המפרשים (ואולי נכון לומר כל המפרשים) עסקו בשאלה על שתי המילים הראשונות בפרשה: "ויקח קרח" – שהרי לא כתוב מה לקח.
דברי הרש"ר הירש מתיישבים על הלב (רש"ר הירש במדבר ט"ז, א'):
ויקח קרח – בלא מושא. וכן גם: "ואבשלם לקח ויצב לו בחיו את מצבת" וגו' (שמואל ב' יח, יח). מבחינה דקדוקית הרי כל הפעילות המתוארת לאחר מכן היא המושא של הלקיחה; מבחינה הגיונית הלקיחה מתארת התנהגות בלתי מוצדקת של אדם הפועל לטובת עצמו. אבשלום לקח לעצמו את הזכות, נטל את השם להציב לו מצבת זכרון כבר בחייו. קרח לקח לעצמו את הזכות, נטל את השם להוכיח את משה ואת אהרן על מעמדם בעם. והואיל והכתוב נוקט לשון לקיחה, הרי הוא רומז יחד עם זה שהמניע למעשהו של קרח היה אנוכיי; הוא פעל לטובת עצמו והופעתו כמייצג את ענייני הכלל היתה רק למראית עין.
קרח פעל לטובת עצמו, ממניעים אנוכיים. ניתן לומר, שקרח הסתכל על העולם כמקום של לקיחה – מה אני יכול לקחת? איך אני יכול להרויח? מהן הזכויות שמגיעות לי? היום עוסקים הרבה בזכויות הילד, הגבר או האשה. אך לא שואלים: מהי "חובת האדם בעולמו", כפי שפותח "מסילת ישרים" את ספרו.
קרח מבין שהאדם בא לעולם כדי לקחת, ולא בשביל לתת.
כשאדם רואה כך את עצמו, זה המבט שהוא מסתכל בו על העולם כולו. כשקרח פונה למשה ולאהרן הוא אומר להם (במדבר ט"ז, ג'): "רַב לָכֶם", ומפרש רש"י: "הרבה יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה". גם על משה ואהרן קרח מביט כאילו הם באו לקחת. כשאדם חי בצורה כזו, הוא רואה בכל אדם אחר אויב. כל אדם בא לקחת ממנו, והוא מביט אליו בחשדנות.
אדם שחי במבט של נתינה, לעומת זאת, שמח בכל אדם שהוא פוגש. הנה, עוד הזדמנות לתת לאדם – כסף, עצה טובה, תורה.
אלו שתי צורות של מפגש, האם האדם נכנס ל"לכוננות" או שהוא פוגש כל אדם בשמחה.
יוצא לי לפעמים ללכת ברחוב, ולראות כלבים. כאשר כלב רואה כלב אחר שמתקרב אליו, התגובה הראשונה היא כוננות וחשדנות. זנבו ואזניו מזדקרות, והוא מרחרח. כלב חי בעולם של הישרדות, וכל כלב הוא אויב פוטנציאלי – האם הוא בא לקחת ממני את מזוני?
יש גם אנשים שחיים כך, וכל אדם שהם פוגשים הם רואים בו "גורם עויין", והם חושדים: מה הוא בא לקחת ממני?
כך קרח, רואה את משה ואהרן כמי שבאו לקחת לעצמם והם עושים זאת "על חשבונו".
מתוך כך בא קרח לומר:
וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'.
הרב קוק מביא פסוק זה בספרו אורות1, בפסקה שבה הוא מסביר שקרח, כממשיכו של קין, אחז בתפיסה שהופיעה בהמשך בנצרות. "כולם קדושים", הכל בסדר. חטאת? לך לכומר ותתודה. אתה יכול לחיות את החיים בצורה מתירנית ביותר – כי כולם קדושים ואין צורך לעבוד בשביל זה. כל הרפש של התרבות המערבית, של הסרטים והסדרות שאנשים צופים בהם – באים מתפיסת עולם נוצרית.
הנצרות לא מאמינה שאדם יכול להתמודד ולהתגבר, ולכן היא מאפשרת לו להנות בלי גבול. אין אפשרות לחיות חיים של נתינה, של התגברות על היצר האנוכי. ממילא החיים הם חיים של "ויקח". אם אתה רוצה להתגבר על היצר – אתה צריך להתנזר ולפרוש מהחיים. חיים רגילים על פני האדמה מתוך נתינה והתגברות – אין חיה כזאת.
מתוך שהתייאשה מהתגברות על היצרים – הנצרות מתירה הכל. אין אמון שאדם מסוגל להתמודד, ולכן "כולם קדושים" – אין צורך ויכולת לעמול כדי להתקדש, אין מדרגות בקדושה.
מתוך כך בא קרח למשה ואהרן בטענה: "ומדוע תתנשאו". משה ואהרן רואים את תפקידם כשליחות וקרח רואה זאת כהתנשאות. משה, "עבד ה'", הענו מכל אדם – אליו קרח פונה בטענה שהוא מתנשא. הרב קוק היה חותם על מכתביו: "עבד לעם קדוש". כנראה גם אליו היה קרח פונה: "מדוע תתנשאו".
קרח לא מאמין בחיי שליחות ונתינה, ולכן הוא רואה בכל דבר הזדמנות לקחת עוד ועוד, והוא חושב שגם משה חי כך.
כיון שטבע האדם הוא אנוכי, קרח סוחף אחריו בקלות את ההמון. נדרשת עבודה גדולה על המידות כדי לחיות חיים של נתינה.
אנחנו חיים בחברת שפע. יש לאדם כמעט כל מה שהוא חפץ בו בהישג יד. אלו חיים שמעודדים הסתכלות של "ויקח", כאילו באנו לעולם כדי לקחת. זוהי סכנה לחברה. כאשר שליחות נחשבת מעמסה ועול, ולקיחה נחשבת הדרך אל האושר – המוסר נפגע ואיתו החברה כולה.
כיצד עונה משה לטענתו של קרח?
למשה אין תשובה. הוא נופל על פניו, ובהמשך משתמש בכח הניסים – בקטורת ובפי הארץ.
האם יש לתורה תשובה גם בשבילנו לטענותיו של קרח?
מיד לאחר סיפורו של קרח מגיעה פרשת מתנות כהונה, והיא התשובה של התורה (במדבר י"ח, ח'):
וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה וּלְבָנֶיךָ לְחָק עוֹלָם.
רש"י: "ואני הנה נתתי לך – בשמחה". הקב"ה נותן את המתנות לאהרן בשמחה, וזו האוירה שזה יוצר בעולם. נתינה באהבה ובשמחה.
התורה קוראת למתנות כהונה: "משמרת תרומותי". אהרן מקבל את התרומה "על משמרתו" – הוא בשליחות. כשאהרן אוכל את הפירות שהוא מקבל הוא עושה זאת בשליחות. לא מתוך רצון לקחת, אלא מתוך "הנה נתתי" – נתינה בשמחה.
"לך נתתים למשחה". רש"י מפרש: "למשחה – לגדולה". רש"ר הירש מפרש: "ה' נתנם לכהנים לשם 'משיחה' מתמדת: כל אימת שיאכלו מהם, יזכרו שהופרשו והורחקו מכל זר ומכל שפל, והן זו היא משמעות המשיחה".
המתנות לא ניתנות להם כדי להגדיל את עצמם, אלא מתוך התפקיד שהוטל עליהם. הכהונה מטילה על האדם חובות רבים – בנישואין, בשמירה על הטהרה ועוד. זהו תפקיד ו"משמרת", ולא זכות שאדם לוקח לעצמו.
"לחיות עם פרשת השבוע" – תחת "ויקח קרח" אנו צריכים לאמץ את המילים "הנה נתתי". לא לחיות במבט של לקיחה, אלא של נתינה בשמחה. אנו צריכים לחפש הזדמנות לתת, ולחשוש ממה שאנו נאלצים לקחת. כשלוקחים, עושים זאת ב"משמרת", בשליחות ולא מתוך רגש של אנוכיות.
ניתן לקבל את השיחה במייל בכל שבוע, בלי נדר, על ידי משלוח בקשה ל: metavhaaretz@gmail.com.
ניתן לקבל את השיחה בוואטסאפ, על ידי משלוח בקשה למספר: 052-7906438, ושמירת המספר באנשי הקשר.
1 אורות, ישראל ותחייתו ט"ו: "הקינות עשתה באדם את מעשה המפעל הקרחי בישראל. הקריאה של 'כל העדה כולם קדושים ובתוכם ד" היתה קריאה לועגת לכל תוכן הקודש ולכל הרוממות וההכנה התוכית, הדרושה להעשות עד שיהיה הקודש מבוסס בחיים באמת, שיהיה מובטח מכל פגם וסאוב, שלא יהפך לרועץ ולצרה היותר גדולה של העולם. על כן הוכרח הדבר שירד חיים שאולה, להאבד מתוך הקהל ולהיות לעולם לאות לבני מרי, שלא יהיו עוד כקרח וכעדתו. הקריאה אל כל העמים, השקועים בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרשע והבערות, בתהומות החשך היותר מחרידות: 'הנכם כלכם קדושים, כלכם בנים לד', אין הפרש בין עם לעם, אין עם קדוש ונבחר בעולם, כל האדם הוא קדוש בשוה' – זאת היא הקרחות האנושית, שהיא הקינות החדשה שממנה סובל האדם…".