פרקים א’- ב’ – פתיחת ספר נחמיה

הרב מנשה וינר
ט״ז באייר ה׳תשס״ט
 
10/05/2009

נביאים וכתובים
פרקים א’- ב’ – פתיחת ספר נחמיה

קריאת הפרק – נחמיה פרק א

(א) דִּבְרֵי נְחֶמְיָה בֶּן־חֲכַלְיָה וַיְהִי בְחֹֽדֶשׁ־כסלו כִּסְלֵיו שְׁנַת עֶשְׂרִים וַאֲנִי הָיִיתִי בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָֽה:
(ב) וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִֽיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל־הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶֽׁר־נִשְׁאֲרוּ מִן־ הַשֶּׁבִי וְעַל־יְרוּשָׁלִָֽם:
(ג) וַיֹּאמְרוּ לִי הַֽנִּשְׁאָרִים אֲשֶֽׁר־נִשְׁאֲרוּ מִן־הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵֽשׁ:
(ד) וַיְהִי כְּשָׁמְעִי׀ אֶת־ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה יָשַׁבְתִּי וָֽאֶבְכֶּה וָאֶתְאַבְּלָה יָמִים וָֽאֱהִי צָם וּמִתְפַּלֵּל לִפְנֵי אֱלֹהֵי הַשָּׁמָֽיִם:
(ה) וָאֹמַר אָֽנָּא יה’ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָֽיו:
(ו) תְּהִי נָא אָזְנְךָֽ־קַשֶּׁבֶת וְֽעֵינֶיךָ פְתוּחוֹת לִשְׁמֹעַ אֶל־ תְּפִלַּת עַבְדְּךָ אֲשֶׁר אָנֹכִי מִתְפַּלֵּל לְפָנֶיךָ הַיּוֹם יוֹמָם וָלַיְלָה עַל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ וּמִתְוַדֶּה עַל־חַטֹּאות בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חָטָאנוּ לָךְ וַאֲנִי וּבֵית־אָבִי חָטָֽאנוּ:
(ז) חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ וְלֹא־ שָׁמַרְנוּ אֶת־הַמִּצְוֹת וְאֶת־ הַֽחֻקִּים וְאֶת־הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת־מֹשֶׁה עַבְדֶּֽךָ:
(ח) זְכָר־נָא אֶת־הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוִּיתָ אֶת־מֹשֶׁה עַבְדְּךָ לֵאמֹר אַתֶּם תִּמְעָלוּ אֲנִי אָפִיץ אֶתְכֶם בָּעַמִּֽים:
(ט) וְשַׁבְתֶּם אֵלַי וּשְׁמַרְתֶּם מִצְוֹתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אִם־ יִהְיֶה נִֽדַּחֲכֶם בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם מִשָּׁם אֲקַבְּצֵם וַהֲבִֽיאוֹתִים אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי לְשַׁכֵּן אֶת־ שְׁמִי שָֽׁם:
(י) וְהֵם עֲבָדֶיךָ וְעַמֶּךָ אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבְיָדְךָ הַחֲזָקָֽה:
(יא) אָנָּא ה’ תְּהִי נָא אָזְנְךָֽ־קַשֶּׁבֶת אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַֽחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת־שְׁמֶךָ וְהַצְלִֽיחָה־נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּֽלֶךְ: פ

פתיחת ספר נחמיה מפתיעה, כי מצפים למצוא המשך לסיפור עזרא. עזבנו את ירושלים במצב טוב הרבה יותר. כל הצרות והבעיות שהיו, בשנת 2 ניתן אישור בנייה ובשנת 6 לדריוש הבניין נחנך. בשנת שבע עלה עזרא מבבל ותיקן תקנות. והנה פתאום מוצאים מצב מאוד קשה, החומה מפורצת. שעריה ניצתו באש.
מתי מדובר בדיוק? היה מתאים לקחת את הסיפור הזה ולהקדים אותו. להגיד שהוא מוקדם יותר. מן דומינו שלקדימה ואחורה. ראינו בחגי וזכריה דברים כאלו. אלא שכאן יש תאריך, שנת 20. למי? עובדים עלינו, לא מגלים עשרים למי. אם כתוב 20 ללא ציון, הסבירות שממשיכים את הספירה שעד עכשיו, ולא מלך חדש שלא שמענו עליו. באופן פשוט המלך האחרון שהופיע, ארתחשסתא. ארתחשסתא זוהי שושלת, שם כללי, והמלך הזה הוא דריוש. כך על פי חז”ל. בשנת 2 נותן אישור לבנות, ובשנת 6 חנוכה, ובשנת 7 לארתחשסתא זה שנה לאחר מכן. על פי המחקר זה עשרות שנים לאחר מכן, אך לפי חז”ל לא. זה בסמיכות. ואז רצף סביר מאוד. מדובר על ימי עזרא, בימי דריוש. אני עדיין חייב הסבר מתי קוראים בשם הפרטי דריוש ומתי בשם הכללי ארתחשסתא. ממשיכים לדבר על אותו מלך, דריוש.
נחמיה פרק ב

(א) וַיְהִי׀ בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ יַיִן לְפָנָיו וָאֶשָּׂא אֶת־ הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא־ הָיִיתִי רַע לְפָנָֽיו:

אנחנו היינו כותבים את זה אחרת. כותבים בפרק א’ שנת 20 לארתחשסתא ובפרק ב’ רק שנת 20. הסבירות אומרת שממשיכים כמו שהיה עד עכשיו, המלך האחרון שהופיע. ארתחשסתא. אר אינו מלך אלא שם כללי. אבל לא כך כתוב, אולי אמרו לנו בכך שצריך לקרוא את ספר נחמ’ כהמשך של עזרא.
אולי יש פה מימד של הפתעה. על פניו זה לא נראה המשך, לאור המצב שעזבנו בספר עזרא. היו בעיות פנימיות, נישואי תערובת והיה מבצע תשובה מהמצב הזה אבל מצב העיר לא היה קשה.. היה טוב. אולי שנת עשרים, שתבין מההקשר. אכן למרבה ההפתעה אנחנו הולכים לדבר על אותו הסיפור. יש משהו שמסתירים מאיתנו, צריך למצוא אותו ולהסביר למה הוא לא כתוב. (8)
אם מדובר על דר’ וארתחשסתא כשעזרא עולה, עברו עשרות שנים, ייתכן שהיו צרות צרורות. לא הייתה מנהוגות והיו בעיות. אך על פי תפיסת חז”ל, התפיסה הנכונה, צריך להסביר מה קרה בינתיים. יש פער שצריך להתגבר עליו.
נחמיה נמצא בשושן הבירה, ואחד מאחיו היהודים מגיע מיהודה. שואל אותו מה העניינים שמה,

(ב) וַיָּבֹא חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי הוּא וַאֲנָשִׁים מִֽיהוּדָה וָאֶשְׁאָלֵם עַל־הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶֽׁר־נִשְׁאֲרוּ מִן־ הַשֶּׁבִי וְעַל־יְרוּשָׁלִָֽם:

הוא לא כל כך מעודכן. השבי? הפלטה? האם מדובר על החורבן? חורבן הבית? כבר עברו שנים מאז. איזה שבי הוא מדבר? איזו פלטה? על מה מדבר? די מוזר. בינתיים לא פלטה מהשבי אלא להפך, אנשים חזרו לשם כדי לבנות מחדש את המקדש. לכאורה ביטוי מוזר. אולי מתאים ליהודי בבל. השאלה מתי נמצאים. קרוב שמונים וחמש שנה אחרי החורבן. מוזר להגדיר את היהודים ששבו לארץ ישראל כיהודים שנשארו מהשבי. (11) שם במדינה.

(ג) וַיֹּאמְרוּ לִי הַֽנִּשְׁאָרִים אֲשֶֽׁר־נִשְׁאֲרוּ מִן־הַשְּׁבִי שָׁם בַּמְּדִינָה בְּרָעָה גְדֹלָה וּבְחֶרְפָּה וְחוֹמַת יְרוּשָׁלִַם מְפֹרָצֶת וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵֽשׁ:

האם לא נעים להגיד לו שהוא לא מעודכן? לא למד היסטוריה? שאלה שנצטרך להסביר אותה. הוא שומע את הדברים האלו ובוכה ומתאבל, על החורבן?

(ה) וָאֹמַר אָֽנָּא יה’ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא שֹׁמֵר הַבְּרִית וָחֶסֶד לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָֽיו:..

לשונות התפילה מתפילת שלמה ומספר דברים. עבר החורבן כבר לפני כמה עשרות שנים. (12) לכאורה הגלות נגמרה, היהודים חזרו לארץ ישראל.
אולי התשובה לכל היא ואני הייתי משקה למלך… ואז אין מוקדם ומאוחר. (בחיוך…)
נחמיה פרק א

(יא) אָנָּא אֲדֹנָי תְּהִי נָא אָזְנְךָֽ־קַשֶּׁבֶת אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַֽחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת־שְׁמֶךָ וְהַצְלִֽיחָה־נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּֽלֶךְ: פ

מתפלל שה’ יתן אותו לחסד ולרחמים לפני האיש הזה – המלך הפרסי. (13:39)
יש ביטוי אל השמים, “ואתה תשמע השמים” מתוך תפילת שלמה. נרמז כאן. גם שלמה לא אומר אלוקי השמים. זה ביטוי שמבטא ריחוק. כאשר הנביא ישעיהו אומר השמים כסאי והארץ הדום רגליי. זה פסוק טוב? לא. פורענות. השמים כיסא ה’, הוא נמצא בשמים, והארץ רק הדום רגליו. לכן איזה בית אשר תבנו לי.. אנחנו לא רוצים שה’ יהיה בשמים, אלא בארץ. זה מה שאמר כורש בהצהרה שלו. יש חלוקת תפקידים. ה’ בשמים ולי נתן את הארץ. כאן חוזר על זה נחמיה. לא באותה עוצמה, אבל צריך להסביר .
נחמיה פרק ב

(א) וַיְהִי׀ בְּחֹדֶשׁ נִיסָן שְׁנַת עֶשְׂרִים לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא הַמֶּלֶךְ יַיִן לְפָנָיו וָאֶשָּׂא אֶת־ הַיַּיִן וָאֶתְּנָה לַמֶּלֶךְ וְלֹא־ הָיִיתִי רַע לְפָנָֽיו:
(ב) וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ מַדּוּעַ׀ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵֽינְךָ חוֹלֶה אֵין זֶה כִּי־אִם רֹעַֽ לֵב וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹֽד:
(ג) וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה מַדּוּעַ לֹא־יֵרְעוּ פָנַי אֲשֶׁר הָעִיר בֵּית־קִבְרוֹת אֲבֹתַי חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵֽשׁ: ס
(ד) וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ עַל־ מַה־זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ וָֽאֶתְפַּלֵּל אֶל־אֱלֹהֵי הַשָּׁמָֽיִם:
(ה) וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם־עַל־ הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם־יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל־ יְהוּדָה אֶל־עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶֽנָּה:

ביטויים המזכירים את מגילת אסתר. האם אפשר להיכנס למלך או אי אפשר. דמיון באווירה של חצר המלכות.

(ו) וַיֹּאמֶר לִי הַמֶּלֶךְ וְהַשֵּׁגַל׀ יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ עַד־מָתַי יִהְיֶה מַֽהֲלָכֲךָ וּמָתַי תָּשׁוּב וַיִּיטַב לִפְנֵֽי־הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלָחֵנִי וָֽאֶתְּנָה לוֹ זְמָֽן:

אין מוקדם ומאוחר בפסוק הזה. מתי תשוב? וישלחני ורק אחר כך ואתנה לו זמן.

(ז) וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם־עַל־ הַמֶּלֶךְ טוֹב אִגְּרוֹת יִתְּנוּ־לִי עַֽל־פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִי עַד אֲשֶׁר־אָבוֹא אֶל־יְהוּדָֽה:
(ח) וְאִגֶּרֶת אֶל־אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִתֶּן־לִי עֵצִים לְקָרוֹת אֶת־ שַׁעֲרֵי הַבִּירָה אֲשֶׁר־לַבַּיִת וּלְחוֹמַת הָעִיר וְלַבַּיִת אֲשֶׁר־ אָבוֹא אֵלָיו וַיִּתֶּן־לִי הַמֶּלֶךְ כְּיַד־אֱלֹהַי הַטּוֹבָה עָלָֽי:
(ט) וָֽאָבוֹא אֶל־פַּֽחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר וָאֶתְּנָה לָהֶם אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִֽׁים: פ

המצב מסובך. מתי בא חנני? כסלו.
מתי מצא הזדמנות לדבר אל המלך סוף סוף? בניסן. לוקח כמה חודשים. לוקח לו זמן. לא בקלות. צריך להבין מה זה משקה למלך, שר המשקים. זה תפקיד בכיר.
נחמיה היה יועץ למלך. קרוב לפשט. במגילת אסתר רואים כמה השתייה מלווה את המגילה. לכן נשא אישה בשם ושתי. (בחיוך) (18)…
להיות שר המשקים במשטר כזה זה לא דבר פשוט. אדם שמקורב למלך, כי המלך מכניס אותו לסודו. שר המשקים דואג לשתייה של המלך, צריך לדעת מתי ואיך. כי לפעמים המלך יכול לומר כל מיני דברים לפלוט דברים. זה צריך להיות אדם שמתייעצים איתו. אז בהחלט יש (19) לנחמיה תפקיד ומעמד ועם כל זה יש חשש. מרגישים את החששות של להיכנס למלך. יותר מזה, יש בעדינות הצגה כמעט אירונית של הדברים. פסוק ב’ נוחת עלינו בהפתעה. יין לפניו. לא הייתי רע… תארו לכם מה היה אילו כן היה לפניו. הוא אומר שהיה בסדר. לא היה רע.
מדוע פניך רעים ואתה אינך חולה? איך המלך יודע שאינו חולה? מאיפה יודע?
גם אילו נחמיה היה חולה אנוש לא היה יכול לומר זאת. כמו בטירונות. לא מאמינים לך. לך תתווכח. המלך אומר לו אתה לא חולה, ונחמיה לא יכול לומר שום דבר. זה משפט אווילי לומר זאת. למה פניך רעים ואתה לא חולה, כנראה רוע לב. אולי הקושיה הוא התירוץ. אולי הוא חולה, לא מרגישה טוב. לא ייתכן? מדוע לומר רוע לב?
מעבר לומר שיש פה שלטון מלחיץ של מלך פרס, אבל בעצמתו מרגישים את חולשתו. כך במגילת אסתר. מעבר לסיפור, אפשר לראות בין השיטין את הלחץ שהמלך אחשורוש נתון. מכל מיני סיבות. (21) הוראות פתיחה באש מאוד קשות. כל אחד יודע שמי שייכנס למלך אחת דתו להמית. מדברים פה על המלכה!!! אישתו האהובה. אם תיכנס קודם כל הורגים אותה. וקרה משהו מיוחד שהתחננה ונתנו לה, מה שאלתך. לחץ לא נורמלי, פחד, אפשר להיכנס או לא. יש דרכים, יש חצר חיצונית ויש פנימית. במגילת אסתר ברור, המלך פחד מהתנקשויות. ויש חלון הצצה קטן לזה, בגתן ותרש, שניים משומרי הסף. כלומר מכוחות הביטחון שלו. והמלך מסתגר ויש לחץ. זה מלמד על דברים דומים שאולי מתרחשים כאן. יתכן שהמלך מפחד, הוא פרנואיד, ייתכן שבצדק או לא. המלך מאוד חשדן. מה אתה חושד בשר המשקים שלך, ברוע לב? אתה סתם מעליב אותו. תיזהר גם מלהעליב אותו, אם אתה משאיר אותו שר המשקים שלו. הוא כועס עליו, בטוח התכוונת לעשות לי ככה. ממה אתה חושש כל כך? והתגובה של נחמיה, “ואירא הרבה מאוד”. מספיק שהמלך חושד, ואומר “תביאו אחד אחר”. וזה מספיק לא לדעת מה יהיה עם השר הקודם. וזה משפיע. (23:33) בלי שום ספק. אז מעניין, אם זה המלך דריוש, הוא היה מלך טוב. הוא נתן אישור לבנות את בית המקדש, ונתן סיוע, ועכשיו נותן סיוע לנחמיה. אמר למלך ” המלך לעולם יחיה”. ואז יש הפסקה של המסורה. פרשה סתומה. אחרי “שעריה אוכלו באש…”
אולי המלך חושב ובודק, להאמין לו או לא.
ושואל

עַל־ מַה־זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ?
(ה) וָאֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם־עַל־ הַמֶּלֶךְ טוֹב וְאִם־יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי אֶל־ יְהוּדָה אֶל־עִיר קִבְרוֹת אֲבֹתַי וְאֶבְנֶֽנָּה:

ואחר כך הדיון עד מתי, מתי תשוב. הוא באמת חושש, כי יש בן אדם שמקורב אליו בשושן, המשקה של המלך, אולי יודע הרבה סודות, לך תדע מה רוצה לעשות. ובאמת זה לא משהו לגמרי ריאלי, שיכול להסביר אותו.
לכן וייטב וישלחני…
התפילה התקיימה.
נחמיה פרק א

(יא) אָנָּא אֲדֹנָי תְּהִי נָא אָזְנְךָֽ־קַשֶּׁבֶת אֶל־תְּפִלַּת עַבְדְּךָ וְאֶל־תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ הַֽחֲפֵצִים לְיִרְאָה אֶת־שְׁמֶךָ וְהַצְלִֽיחָה־נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם וּתְנֵהוּ לְרַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה

(25) ה’ עזר. נתן לי . למרות שזה לא קרה היום, לקח זמן עד שהלך. כל האווירה צריך להבין אותה. אם מדובר על המשך ישיר לעזרא, אז מה הבעיה. צריך לומר על ירושלים, “אני נתתי את כל האישורים” האיגרות והסיוע ששלח עם עזרא, ונתן לעזרא סמכות להעניש ואפילו להרוג, לדון נפשות. עכשיו צריך לספר לו שהכל ככה. למה הוא לא מופתע, אבל הסכים? ואז מבקש גם הוא איגרות לעבר הנהר, וכל מה שמבקש נחמיה, הוא נותן לו??
מה הסיבה?
אצל עזרא אמר המלך:
עזרא פרק ח פסוק כא

וָאֶקְרָא שָׁם צוֹם עַל־הַנָּהָר אַהֲוָא לְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֵינוּ לְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ דֶּרֶךְ יְשָׁרָה לָנוּ וּלְטַפֵּנוּ וּלְכָל־ רְכוּשֵֽׁנוּ:

היה ממש לא פשוט. לא רצו לבקש עזרה. היה אויב ואורב בדרך, אבל ה’ עזר להם.

(לא) וַֽנִּסְעָה מִנְּהַר אַֽהֲוָא בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לָלֶכֶת יְרוּשָׁלִָם וְיַד־אֱלֹהֵינוּ הָיְתָה עָלֵינוּ וַיַּצִּילֵנוּ מִכַּף אוֹיֵב וְאוֹרֵב עַל־הַדָּֽרֶךְ:

אצל נחמיה זה לא כך. (28) ממש הפוך.
נחמיה פרק ב

(ז) וָאוֹמַר לַמֶּלֶךְ אִם־עַל־ הַמֶּלֶךְ טוֹב אִגְּרוֹת יִתְּנוּ־לִי עַֽל־פַּחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר אֲשֶׁר יַעֲבִירוּנִי עַד אֲשֶׁר־אָבוֹא אֶל־יְהוּדָֽה:
(ח) וְאִגֶּרֶת אֶל־אָסָף שֹׁמֵר הַפַּרְדֵּס אֲשֶׁר לַמֶּלֶךְ..

מבקש ומקבל.
נחמיה פרק ב

(ט) וָֽאָבוֹא אֶל־פַּֽחֲווֹת עֵבֶר הַנָּהָר וָאֶתְּנָה לָהֶם אֵת אִגְּרוֹת הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁלַח עִמִּי הַמֶּלֶךְ שָׂרֵי חַיִל וּפָרָשִֽׁים: פ

הרושם הוא שנחמיה שמח על הדבר הזה. בוודאי רואים פה הבדל יסודי בין עזרא ובין נחמיה לפחות בהקשר הזה. עזרא מבטא הנהגה רוחנית. סופר מהיר בתורת ה’, מלמד תורה, כוהנים ולוויים, עוסק בנשים הנכריות. ועוד.עזרא הכהן. לכן אומר אני לא עולה עם חיל. יד ה’ עלינו לטובה. ואומר למלך. מפחד ומתפלל שה’ יצדיק את הדבר הזה.
נחמיה בא כאיש מדיני, ולכן לא מדבר על סיוע אלוקי. מבקש איגרות וליווי צבאי, וכך בא בתור אחד שבא כנציג השלטון. שר של המלך הפרסי. שר המשקים.

(י) וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטֽוֹבִיָּה הָעֶבֶד הָֽעַמֹּנִי וַיֵּרַע לָהֶם רָעָה גְדֹלָה אֲשֶׁר־בָּא אָדָם לְבַקֵּשׁ טוֹבָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵֽל:

כמה שכנים. סנבלט משומרון. טוביה מעמון, מהמזרח.

(יא) וָאָבוֹא אֶל־יְרוּשָׁלִָם וָאֱהִי־שָׁם יָמִים שְׁלֹשָֽׁה:
(יב) וָאָקוּם׀ לַיְלָה אֲנִי וַאֲנָשִׁים׀ מְעַט עִמִּי וְלֹא־ הִגַּדְתִּי לְאָדָם מָה אֱלֹהַי נֹתֵן אֶל־לִבִּי לַעֲשׂוֹת לִירוּשָׁלִָם וּבְהֵמָה אֵין עִמִּי כִּי אִם־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אֲנִי רֹכֵב בָּֽהּ: (יג) וָאֵצְאָה בְשַֽׁעַר־הַגַּיא לַיְלָה וְאֶל־פְּנֵי עֵין הַתַּנִּין וְאֶל־שַׁעַר הָאַשְׁפֹּת וָאֱהִי שֹׂבֵר בְּחוֹמֹת יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר־הֵם׀ פְּרוּצִים וּשְׁעָרֶיהָ אֻכְּלוּ בָאֵֽשׁ:
(יד) וָאֶֽעֱבֹר אֶל־שַׁעַר הָעַיִן וְאֶל־בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ וְאֵין־ מָקוֹם לַבְּהֵמָה לַעֲבֹר תַּחְתָּֽי:

זוהי הברכה המלכותית ואין מקום לעבור, על אחת כמה וכמה בברכה של העם.

(טו) וָאֱהִי עֹלֶה בַנַּחַל לַיְלָה וָאֱהִי שֹׂבֵר בַּחוֹמָה וָאָשׁוּב וָאָבוֹא בְּשַׁעַר הַגַּיְא וָאָשֽׁוּב:
(טז) וְהַסְּגָנִים לֹא יָדְעוּ אָנָה הָלַכְתִּי וּמָה אֲנִי עֹשֶׂה וְלַיְּהוּדִים וְלַכֹּהֲנִים וְלַחֹרִים וְלַסְּגָנִים וּלְיֶתֶר עֹשֵׂה הַמְּלָאכָה עַד־כֵּן לֹא הִגַּֽדְתִּי:
(יז) וָאוֹמַר אֲלֵהֶם אַתֶּם רֹאִים הָרָעָה אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ בָהּ אֲשֶׁר יְרוּשָׁלִַם חֲרֵבָה וּשְׁעָרֶיהָ נִצְּתוּ בָאֵשׁ לְכוּ וְנִבְנֶה אֶת־חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם וְלֹא־נִהְיֶה עוֹד חֶרְפָּֽה:
(יח) וָאַגִּיד לָהֶם אֶת־יַד אֱלֹהַי אֲשֶׁר־הִיא טוֹבָה עָלַי וְאַף־דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר אָֽמַר־לִי וַיֹּֽאמְרוּ נָקוּם וּבָנִינוּ וַיְחַזְּקוּ יְדֵיהֶם לַטּוֹבָֽה: פ
(יט) וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטֹבִיָּה׀ הָעֶבֶד הָֽעַמּוֹנִי וְגֶשֶׁם הָֽעַרְבִי וַיַּלְעִגוּ לָנוּ וַיִּבְזוּ עָלֵינוּ וַיֹּאמְרוּ מָֽה־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים הַעַל הַמֶּלֶךְ אַתֶּם מֹרְדִֽים:
(כ) וָאָשִׁיב אוֹתָם דָּבָר וָאוֹמַר לָהֶם אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַֽ לָנוּ וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו נָקוּם וּבָנִינוּ וְלָכֶם אֵֽין־חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלִָֽם:

תגיד להם יותר פשוט. יש לי אישורים. אישורי בנייה. בכלל מוזר שהכל בשקט, בחשאי עושה סיבוב כזה. בודק את תוואי החומה. למה בצורה כזאת? רוצה לבנות את חומות ירושלים, עושה סיור בלילה לבד. למה? מדוע לא בריש גלי? יש לך משמר המלך? ואם שחרר אותם מדוע שחרר כבר אותם? מודגש שאין בהמה איתו. היו לו חיל ופרשים, יכולת עם זה להסתובב. הוא לא עושה זאת. (32)
צריך להבין את כל הסיטואציה. מה באמת נתנו לו, מה באמת אישרו לו.
נחזור לפסוק ו’ פסוק מוזר. מה זה בדיוק?
הגמרא בראש השנה כולם מכירים.
מה הכוונה? פילגש. שיושבת אצלו. למה זה חשוב לספר לנו? אפשר להבין שזה מספר על האווירה שבה נכנס אל המלך. שעה פרטית. שותה יין, עם מישהו. לא הזמן להאריך. אי אפשר לנהל שיחה מתורבתת. להוציא ממנו משהו במהירות. אווירה של חוסר רצינות.
בתחילת המדינה, ישראל קשרה קשרים עם כל מיני מדינות באפריקה. אחר כך הכול התנתק. (35) כל מיני מדינות שתיאורים ססגוניים כאלו, שראש המדינה יושב עם שרשרת ועצם, מבין שתהיה פה קבלת פנים, וזה בשרי… אווירה בדיוק התיאור הזה. יושבים, ומגיע השגריר והוא יושב, המלך ששולט שם, עם כל מיני בחורות שיושבות אצלו. הוא המלך, ולכן יש אווירה כזאת. מי נכנס באווירה כזאת? שר המשקים. זה מתאים לאווירה.
הכיוון יותר בחז”ל, אבל יש לנו מזמור בתהילים מה.
תהלים פרק מה

(א) לַמְנַצֵּחַ עַל־שֹׁשַׁנִּים לִבְנֵי־קֹרַח מַשְׂכִּיל שִׁיר יְדִידֹֽת:
(ב) רָחַשׁ לִבִּי׀ דָּבָר טוֹב אֹמֵר אָנִי מַעֲשַׂי לְמֶלֶךְ לְשׁוֹנִי עֵט׀ סוֹפֵר מָהִֽיר:
(ג) יָפְיָפִיתָ מִבְּנֵי אָדָם הוּצַק חֵן בְּשִׂפְתוֹתֶיךָ עַל־כֵּן בֵּֽרַכְךָ אֱלֹהִים לְעוֹלָֽם:
(ד) חֲגֽוֹר־חַרְבְּךָ עַל־יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶֽךָ:
(ה) וַהֲדָרְךָ׀ צְלַח רְכַב עַֽל־ דְּבַר־אֱמֶת וְעַנְוָה־צֶדֶק וְתוֹרְךָ נוֹרָאוֹת יְמִינֶֽךָ:
(ו) חִצֶּיךָ שְׁנוּנִים עַמִּים תַּחְתֶּיךָ יִפְּלוּ בְּלֵב אוֹיְבֵי הַמֶּֽלֶךְ:
(ז) כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶֽךָ:
(ח) אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל־כֵּן׀ מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵֽחֲבֵרֶֽיךָ:
(ט) מֹר־וַאֲהָלוֹת קְצִיעוֹת כָּל־בִּגְדֹתֶיךָ מִֽן־הֵיכְלֵי שֵׁן מִנִּי שִׂמְּחֽוּךָ:
(י) בְּנוֹת מְלָכִים בְּיִקְּרוֹתֶיךָ נִצְּבָה שֵׁגַל לִֽימִינְךָ בְּכֶתֶם אוֹפִֽיר:

אותו תיאור. לכן מסתבר שהשגל היא המלכה. כך בחז”ל, כינוי למלכה. ואז ייתכן שהתיאור הוא קצת שונה. מה פתאום גם המלכה יושבת לידו? זו המלכה שאיתה הוא גם מתייעץ. מלכה חכמה. מבינה בעניינים . אולי זו התייעצות אינטימית של המלך עם המקורבים הכי קרובים אליו, והמלך לא מעוניין ואז התיאור הוא שונה. תיאור שנחמיה נכנס (37) ומחכה. צוות מצומצם עם המלך, המקורבים ביותר, והוא יכול להיכנס ולבקש משהו, לא כי המלך שיכור, אלא הפוך. אין עיתונאים, אין אף אחד. ודווקא כשנכנס וחשב שהכול בסדר, אז השאלה נוחתת עליו. פניך רעים. מבין שייתכן שכל מה שתכנן לבקש הוא יכול לבקש. מה הוא מבקש?
זה טריק דומה בפוליטיקה שמנהלים עם הממלכה הפרסית. יש אחד בפה ואחד בלב. כל הצהרת כורש הייתה הכוונה בית תפילה, מרכז דתי גדול. והעולים לוקחים לכיוון המדיני. וכל המתח עם צרי יהודה, על זה מדברים. עיר מורדת. אתה נתת אישור לבנות רק מקדש להקריב ולהתפלל… כל המתח הזה חוזר פה בצורה דומה מאוד.

ואירא הרבה מאוד.

מה רצה להגיד למלך? (38:51) אני רוצה ללכת לשקם את העיר שלי. אך מציג את זה אחרת.
העיר בית קברות אבותיי ושעריה…
מציג את ירושלים כבית קברות. רוצה להקים מחדש את המצבות, את השער של בית הקברות, להעמיד כמו שצריך. כך זה נראה. אומר שהכול הרוס שמה, הכול שומם. קברים. אולי ביזיון.
כשמדבר על העצים שרוצה לבנות, את שערי העיר והבית. הכול באווירה של חומת בית הקברות. זה נראה לא טוב. זה ממש לא מה שמתכנן לעשות. ועל דעת זאת מקבל את האישור. לאנדרטה. כמו באירופה שבונים אנדרטאות לשואה. את זה הגויים מוכנים לתת, וגם מלך פרס מוכן לתת. עיר קברות ושערים ניצתו. לא עיר חיה. עיר שכל החומות פרוצים, והבית שאני רוצה להתגורר שם, לא נשאר שום דבר ואני רוצה להציב אנדרטה מכובדת. ולכן כל מה שהולך באמת לעשות, זה לא חוקי. לא מה שביקש. ולכן עושה את הסיור בלילה. ולא לוקח איתו אף אחד, בוודאי לא את החיילים שבאו איתו. עושה את הסיור הגדול בלילה, לא משהו קטן להקיף את הר הזיתים. בודק מה המצב. אחרי שראה את הכול, יש לו תכניות מה לעשות. מי שומע את זה?
נחמיה פרק ב

(יט) וַיִּשְׁמַע סַנְבַלַּט הַחֹרֹנִי וְטֹבִיָּה׀ הָעֶבֶד הָֽעַמּוֹנִי וְגֶשֶׁם הָֽעַרְבִי וַיַּלְעִגוּ לָנוּ וַיִּבְזוּ עָלֵינוּ וַיֹּאמְרוּ מָֽה־הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים הַעַל הַמֶּלֶךְ אַתֶּם מֹרְדִֽים:

שוב אתם מורדים? הם מבינים מה הוא מתכנן. הם אומרים לו “אנחנו לא ניתן לך”. למה לא מוציא את האישורים שלו? אין לו אישורים לכזה דבר. לא יכול להעמיד את זה למבחן. זה מה שיקרה. הוא מכיר את ההיסטוריה של כתבי השטנה. לכן צריך ללכת בצורה שכזאת. ייתכן (42) שזה תיאור כאן של רוע לב שחושדים בו. לכן ר ץ מהר לשנות את הבקשה. הוא קיווה שיוכל ללכת בגלוי, רואים כמה הוא משתהה עד שמעז להיכנס פנימה. לא פשוט. כשנכנס הוא נלחץ ונבהל, ואישורים. מאוד לא פשוט.
יש אנשים שעושים רע בינתיים. כי רע להם שיש מי שעושה טובה לבני ישראל. כבר מזמן בנו מקדש. אבל כנראה שעכשיו הם מנהלים את העניינים בירושלים. משהו השתנה בינתיים בין השנה השביעית לדריוש לבין השנה העשרים. קרה משהו. הצרים אומרים שאי אפשר לעזור ליהודים, זה שלנו.
אבל הם מזלזלים . מניחים שנחמיה לא יצליח.
תשובה לשאלה: יש דמיון לתקופה של הקמת המדינה אבל יש ריבונות ישראלית בארץ ישראלית. מה שלא בטוח שהיה אז.
אנחנו מקדימים את המאוחר. אנחנו נמצאים פה אחרי מגילת אסתר. דריוש הזה אחרי מגילת אסתר על פי חז”ל.
הייתה הצהרת כורש, היה אישור. ואחר כך פסקה העבודה. הייתה השטנה בתחילת ימי אחשורוש. זה לא הסיפור של המן, כי זה סיפור בסוף מלכותו, בשנה ה-12. אז נעצרה כל הבנייה. (46) אחר כך נגמר הסיפור של מגילת אסתר, חגי וזכריה, מלך חדש שהוא דריוש והוא נותן אישור לבנות בשנת 2, בשנת 6 מסיימים בנייה. בשעה 7 עזרא עולה.
בין שנה 7 לבין שנת 20 היו מהומות גדולות. ניסיונות מרידה במצרים. היו פרעות גדולות נגד יהודי יב (במצרים). הייתה שם קהילה יהודית גדולה. הרסו להם את בית הכנסת בתבנית מקדש. הייתה אנטישמיות אדירה ובלגן שלם. כל הבלגן לא פסח גם על מה שקורה ביהודה. מי שמייצר את המצב, היה פחה לפני נחמיה. נגיע עוד אליו, הוא לא היה יותר מידי נאמן ליהודים, ושמח לעזור לצרי יהודה. כמו הנציב הבריטי. עזר לסנבלט, לטוביה, לגשם. ועשו פה פרעות. מבחינת המלך הפרסי לא ידע בדיוק מה קורה כאן, כי היה לו פחה כאן, שהוא חשב שהיה נאמן לו. אבל הפחה הזה לא היה יד אחת איתו, ועשו נזקים אדירים ליהודים, פרצו את חומת ירושלים, לקחו בשבי יהודים. בשלב מסוים דריוש המלך הצליח לדכא את המרידות ולהרוג הרבה מאוד אנשים שהיו המתחרים שלו. ואז נכנס לעבי הקורה וגילה שמי שלא מילא את תפקידו כמו שצריך הוא אותו פחה, ולכן מינה את נחמיה לפחה במקומו. (48:41) בהקשר הזה, כל המהומות שהיו כאן, על זה שואל נחמיה את חנני שמגיע מירושלים, מה שלום שארית הפלטה. על המהומות שהיו עכשיו. ועכשיו המצב הוא קשה.
כמה בולט שכל אלו שרוצים להקדים את הסיפור הזה, לא שמים לב שיש דבר אחד שהוא צריך לבקש, את האישור לבנות את בית המקדש. כי בית המקדש נמצא ומתפקד. עזרא כבר נמצא כאן, אך הייתה נסיגה גדולה בתחום המדיני. הצרים פחדו לפגוע בבית המקדש, כי עליו יש אישור פרסי. לא לגעת. אבל כל הצד הביטחוני, זה פרוץ. נתנו להם אישורים לכל מי שרצה כאן, ופגעו ביהודים ולא היה להם למי לפנות, כי דרויש היה עסוק בדברים אחרים. דריוש שומע שיש בלגן, יודע וחושד בנחמיה. מה אתה בדיוק רוצה לעשות שם? מתי אתה חוזר לכאן? נחמיה היה מקורב אליו.
נחמיה פרק י”ג: לא נסביר את ההקשר. יש סיפור שעשה אלישיב הכהן עשה משהו גרוע.
נחמיה פרק יג

(ו) וּבְכָל־זֶה לֹא הָיִיתִי בִּֽירוּשָׁלִָם כִּי בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם לְאַרְתַּחְשַׁסְתְּא מֶֽלֶךְ־בָּבֶל בָּאתִי אֶל־הַמֶּלֶךְ וּלְקֵץ יָמִים נִשְׁאַלְתִּי מִן־ הַמֶּֽלֶךְ:

הוא נקרא להתייעצות אל המלך. לא היה בירושלים. (51) יש פה דברים שהיה צריך להתייעץ. על מלחמה שאמורה הייתה לפרוץ ואכן פרצה. היהודים בצרה גדולה מאוד, עזרא לא יכול היה לעזור. היה צריך בן אדם חזק, וכאן מגיע נחמיה לסייע. הדגש על בניית החומות. זה לא סיפור עתיק שהיה, אלא רצף. את הסיפורים הללו צריך לראות איפה הם כתובים. בינתיים מסתדר לנו עם שברי הפסוקים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.